רגל השטן

ממש נבהלתי כאשר ראיתי את הכותרת ב''הארץ''. ''אין מקום לשתיים'' נאמר שם בשמו של סרי נוסייבה, כשהכוונה היא לשתי מדינות בין הים והירדן.

מה? האם נטש נוסייבה את שאיפתו לפיתרון המבוסס על דו-קיום בין מדינת-ישראל ומדינת-פלסטין?

קראתי את הראיון הארוך שנתן נוסייבה לעקיבא אלדר, ונרגעתי. נרגעתי והתרגזתי. מפני שהכותרת הייתה סילוף גס. לא היה לה שום קשר עם הנאמר בראיון. ומכיוון שרבים קוראים רק כותרות, מבלי לטרוח לעיין בטקסט שמתחתיה, זוהי הטעייה.

איך זה קורה? ב''הארץ'', כמו בעיתונים רבים אחרים, נהוג שלא כותב המאמר קובע את הכותרת שלו, אלא עורך העמוד. זה עלול לתת כותרת כוזבת - אם מתוך בורות, אם מתוך רשלנות, אם מתוך זדון.

העניין והאיש חשובים מכדי לעבור על זה בשתיקה.

גילוי נאות: אני מחבב את סרי נוסייבה. הלכנו שלובי-זרוע בראש הפגנת-שלום בעיר העתיקה בירושלים. התחלקנו בפרס-שלום שקיבלנו ביחד בגרמניה (פרס על שם לב קופלב, הלוחם הרוסי הגולה לזכויות-האדם, לשנת 2003).

הכרתי את אביו, אנואר נוסייבה, אציל פלסטיני אמיתי, שכיהן בתקופת הכיבוש הירדני כשר בממשלה ירדן וכשגריר ירדן בלונדון. מיד עם ראשית הכיבוש הישראלי שאלתי אותו בסוד אם הוא מעדיף חזרה אל השלטון הירדני או הקמת מדינה פלסטינית. הוא השיב חד-משמעית שהוא מעדיף מדינה פלסטינית.

בצד חינוכו הערבי זכה סרי גם בחינוך בריטי. יש הרואים בו אדם מרוחק, ואולי אף מתנשא, אך הכרתי אותו כאדם רגיש, צנוע . הוא מצטיין באומץ-לב מוסרי ופיסי, המתבטא לעיתים קרובות בנקיטת עמדות בלתי-פופולאריות בעליל. כמה פעמים הוכה על כך נמרצות.

לפני חמש שנים פרסם נוסייבה, בשותפות עם עמי איילון, תוכנית-שלום מגובשת, שעיקרה הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל על בסיס הקו הירוק, והפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות. התוכנית תאמה במידה רבה את תכנית-השלום שפרסם לפני זה ''גוש שלום'', וליוזמת ז'נבה שבאה אחריה.

לכן נבהלתי כאשר ראיתי את הכותרת. האם יתכן שסרי נוסייבה נטש את המרכיב המרכזי של השקפתו?

בראיון אומר נוסייבה דבר שונה לגמרי. לא זה בלבד שאינו קובע ש''אין מקום לשתיים'', אלא להפך: הוא מעלה על נס את פיתרון שתי-המדינות כפיתרון המעשי הטוב ביותר. אך הוא מצרף לזה אזהרה לישראלים: בגלל תנופת ההתנחלות הולך ואוזל הזמן להגשמת פיתרון זה. הוא קובע גבול של זמן: סוף 2008.

זהו למעשה אולטימאטום: אם הישראלים לא ינצלו את ההזדמנות הקיימת עדיין, ובמקום לעשות שלום ימשיכו בהתנחלות המואצת במזרח ירושלים ובגדה המערבית, ינטשו הפלסטינים את הפיתרון הזה. הם יקבלו את סיפוח כל השטחים הפלסטיניים הכבושים לישראל, כלומר שלטון ישראל בכל הארץ, מהים עד הירדן, וייאבקו לשוויון-זכויות אזרחי בה. הוא קורא לזה ''ברירת מחדל''.

נוסייבה מצמיד את האקדח הדמוגרפי לרקת הציבור הישראלי. הוא אומר להם, למעשה: הפלסטינים יהיו מיעוט גדול במדינת-ישראל. מאבקם לשוויון יכריח את ישראל להעניק להם אזרחות מלאה. תוך כמה שנים יהוו האזרחים הערביים רוב במדינת-ישראל. סוף החלום הציוני. סוף המדינה היהודית. (ציפי לבני משמיעה, אגב, אזהרה דומה.)

נוסייבה מכיר את ישראל היטב, והוא יודע שהאובססיה הדמוגרפית משגעת את הישראלים. השד הדמוגרפי רודף אותם בחלומותיהם. הדיון הכפייתי בנושא זה שולט בשיח הציבורי. נדמה לו, על כן, שהאיום הזה יכריח את הישראלים למהר ולהסכים לפיתרון שתי-המדינות. זהו חוט-השני של הראיון.

עם כל הכבוד והידידות לנוסייבה, אני חושב שהוא טועה בטקטיקה הזאת. טועה בגדול.

בעיניו, ובעיני כמה אינטלקטואלים בשני הצדדים, קיימת רק ברירה אחת: ''פיתרון שתי-המדינות'' או ''פיתרון המדינה-האחת''. מדינה פלסטינית לצד ישראל או מדינה דו-לאומית, שבה ישרור שוויון בין כל האזרחים, יהודים וערבים.

זוהי טעות מסוכנת.

''פיתרון המדינה-האחת'' הוא אוקסימורון, מושג הסותר את עצמו, דבר והיפוכו. רעיון המדינה-האחת אינה פיתרון, אלא אנטי-פיתרון. זהו מרשם לסכסוך-דמים מתמשך. לא חלום, אלא סיוט.

אין שום סיכוי שהציבור היהודי יסכים, בדור הזה או בדור הבא, לחיות כמיעוט במדינה שבה ישלוט רוב ערבי. 99.99% של הציבור היהודי יילחמו בכך בכל האמצעים העומדים לרשותם. הדמוגרפיה לא תרפה מהם, אלא להפך, היא תדחוף אותם למעשים שלא יתוארו. הטיהור האתני יהפוך למטרה גלויה ומעשית. גם ישראלים מתונים יידחפו לזרועות הימין הפאשיסטי. כל אמצעי הדיכוי יהפכו לכשרים, כשהמטרה היא לגרום לערבים לנטוש את הארץ לפני שיהיה להם סיכוי להפוך בה לרוב.

המאמינים האדוקים ברעיון המדינה הדו-לאומית יגידו: בסדר, שיהיה. נעבור דור אחד או שניים של שפיכות-דמים, מלחמת-אזרחים מתמדת, אך בסוף נשכנע או נכריח את היהודים להעניק לפלסטינים אזרחות ושוויון. אולי. אך איזה עם נורמאלי יסתכן בהימור כזה?

הברירה האמיתית היא איפוא: ''פיתרון שתי-המדינות'' או ''פיתרון הטיהור האתני''.

במקרה הטוב ביותר, פיתרון המדינה הדו-לאומית אינו מעשי. אני מניח שגם נוסייבה יודע זאת. ברור שבעיניו זוהי טקטיקה. הוא אף מרחיק-לכת ומציע להמחיש את האיום בתחום הירושלמי. התושבים הערביים של ירושלים המזרחית אינם אזרחי-ישראל ואינם יכולים להשתתף בבחירות לכנסת, אבל הם רשאים להשתתף בבחירות לעירייה. עד כה החרימו את הבחירות, מכיוון שההשתתפות בהן תתפרש כהכרה בריבונות הישראלית על מזרח-ירושלים.

נוסייבה מעלה את האפשרות שהתושבים הערביים יפסיקו את החרם ויקימו רשימה משלהם. מכיוון שהם מהווים כשליש מאוכלוסיית העיר, ואילו הציבור היהודי מפולג בין חילוניים וחרדים, יקבעו הערבים מי יהיה ראש-העיר הבא. נראה שנוסייבה אינו שולל את האפשרות להתייצב בעצמו בראש רשימה כזאת. הוא מאמין שהאיום הזה יבהיל את היהודים.

הסכנה האמיתית הטמונה בטקטיקה זו אינה בכך שהיא תרכוש לבבות לרעיון המדינה הדו-לאומית. הסכנה הרבה יותר גדולה ומעשית.

עיקרה: אם הארץ כולה אמורה להפוך למדינה דו-לאומית, הרי אין שום סיבה שלא לאפשר כבר עכשיו ליהודים להתנחל לכל אורכה ורוחבה.

נוסייבה טוען שהולך ואוזל הזמן לפיתרון שתי-המדינות בגלל ההתנחלות היהודית בגדה, ובעיקר בירושלים המזרחית. אבל דווקא הרעיון של מדינה-אחת פותח את השערים להתנחלות בלתי-מוגבלת. לכאורה הוא פותח גם בפני הפלסטינים את האופציה הזאת - אבל עצם העלאת האפשרות הזאת מבליטה את האבסורד שבה.

המאבק האמיתי כיום הוא על ההתנחלות. הוא נטוש בכל רחבי הארץ, על כל התנחלות, על כל ''מאחז'', כל כביש עוקף, כל תוכנית-שיכון. זהו מאבק-איתנים, המתנהל בכל אתר ואתר, מ''הר-חומה'' עד ''חומת ההפרדה'' (שאינה אלא אמצעי להתרחבות ההתנחלויות, כפי שמודה עכשיו גם בית-המשפט העליון).

הטכסיס של נוסייבה משמיט את הקרקע מתחת לכולנו, הלוחמים יום-יום בשוד הקרקעות ובהתנחלות - החל בפעילות ובפעילים האמיצים המפגינים והנפצעים מדי שבוע במאבק נגד החומה, וכלה בידידינו בחו''ל, הפונים אל דעת-הקהל בארצותיהם.

''חזון'' המדינה הדו-לאומית שייך לעתיד הרחוק, אך התוצאה המיידית היא הסרת המחסום בפני תנופת-ההתנחלות.

זוהי גם המטרה שאליה חותר, בערמומיות מפותלת, ראש-הממשלה אהוד אולמרט. הוא טוען בקול גדול שהוא בעד פיתרון שתי-המדינות, ורק פתי יאמין לדבריו לאור מעשיו בשטח.

לפני שבועיים פורסמה תוכנית-השלום שהוא מציע להנהגת הרשות הפלסטינית. תוכנית תמימה, ואפילו חיובית.

עיקריה: ישראל תעביר את כל השטחים הכבושים למדינה הפלסטינית, מלבד 7% מהשטח, שבהם שוכנים גושי-ההתנחלות. תמורתם תעביר ישראל למדינה הפלסטינית שטחים משלה, בגודל של 5.5% משטח הגדה. נוסף על כך תפתח ישראל מעבר בין רצועת-עזה לגדה המערבית, והפלסטינים ישלטו בו. זה יהיה שקול כנגד ההפרש בגודל השטחים שיוחלפו.

אז איפה העוקץ? השטן, כמו שאומרים, מסתתר בפרטים הקטנים. ההסכמה תהווה ''הסכם מגירה''. הוא ימומש בעתיד. מתי? אז ככה...

השטחים הכבושים בגדה יוחזרו לפלסטינים כאשר הרשות הפלסטינית תוכיח את יכולתה לשלוט בשטח. מי יקבע? כמו שניחשתם: אנחנו.

השטחים הישראליים, האמורים להימסר לפלסטינים תמורת השטח שיסופח לישראל, צמודים לרצועת-עזה. מתי יועברו? אחרי שימוגר שלטון-החמאס ברצועה והרשות הפלסטינית תשתלט שם. כך גם המעבר הבטוח. מתי ייפתח? אחרי שימוגר שלטון החמאס בעזה. על כך אמרו הרומאים הקדמונים: AD CALENDAS CRAECAS - כאשר יהיו ראשי-חודש ליוונים. (ליוונים כלל לא היו ראשי-חודש.)

אבל העוקץ האמיתי התגלה בדברי ''המקורבים'' של אולמרט. הם הסבירו שעם קבלת ''הסכם-המגרה'', ניתן יהיה לפתוח מיד בתנופת-בנייה אדירה בכל גושי-ההתנחלות, שהרי על פי ההסכם יהיו גושי-ההתנחלות בכל מקרה בתחום ישראל. אפילו האמריקאים לא יוכלו להתנגד לכך, אחרי שהפלסטינים עצמם יסכימו לסיפוח השטחים האלה לישראל.

במלים פשוטות: כל התוכניות האלה הן מילים ריקות, ורק דבר אחד הוא ממשי ומיידי: ההתנחלויות יתרחבו בהתמדה.

על פי המיתולוגיה הנוצרית, לשטן יש רגל של סוס. מדי פעם מציצה הפרסה מתחת לגלימתו הארוכה, וכך הוא נחשף.

רגל-הסוס של השטן שלנו היא ההתנחלות. בכל רעיון ובכל תוכנית כדאי להרים את שולי הגלימה ולהסתכל על הרגליים.

---