ההסברה לטיפול נמרץ

הציבור רוצה לדעת מדוע הגולן שנחשב לנכס הוא נטל, אם אנו רוצים להשלים את מעגל השלום סביבנו. הציבור חייב לקבל את ההסבר, וחובה על ההנהגה להשתמש בכול הכלים שברשותה כדי להביא את המציאות למראה מגדילה. הדברים חייבים להיאמר בצורה ברורה וחדה בכל הקשור למטרה, ולאו דווקא לאמצעים שהם עניין למשא ומתן מאוד מורכב ובעייתי. לתכלית זאת יש גם לרתום את עגלת ההיסטוריה העמוסה. מן הראוי לחזור ולהביט היטב לאחור כדי להגיע למסקנה אלו לקחים ניתן להפיק, מן השיעור שהיא נותנת לנו, לעתיד לבוא. לעתים הקושי נובע מן העובדה שמעצבי מדיניות ודעת קהל מקובעים בתפיסה מדינית, וככה משכנעים בה את הקהל. אחר כך כאשר הם עצמם מנסים להתאים את המדיניות לנסיבות החדשות, הם שבויים בידי אותו קהל אשר הוא עצמו שבוי בקונצפציה שאבד עליה הכלח. צריך היה לקרות משהו יוצא דופן כמו האיום מאיראן כדי להגיע למסקנה שדמשק היא המחסום האחרון לפני השתלטות אימפריה שיעית פונדמנטליסטית מהקווקזים ועד למפרץ הפרסי. שלא לדבר על ''חזון אחרית הימים'' בשבילנו. מבחינה זאת צעדו של ראש הממשלה הוא צעד היסטורי נועז.

מדוע מנהיגים לעתים קרובות נוהגים בניגוד להיגיון? מדוע תהליך הניתוח השכלי אינו פועל תכופות? מדוע טרויה נפלה בפח והרשתה ליוונים להכניס לתחומה את סוס העץ כאשר היה ברור שזאת מלכודת? מדוע השרים של ג'ורג' השלישי מלך אנגליה התעקשו לכפות מדיניות על המושבות האמריקניות, כאשר ניתן היה להידבר עם המתיישבים? מדוע נפוליון, ואחריו היטלר, לא למדו מכישלונו של צ'ארלס ה-‏3, ותקפו את רוסיה בעומקה? מדוע מונטזומה האגדי מלך האצטקים, שעמד בראש כוח אדיר של 300,000 לוחמים, נכנע לכמה מאות ספרדים, בהנהגתו של הרננדו קורטס, שהתחפשו לאלים? אירוע שידוע כ''נוצ'ה טריסטה'' - הלילה העצוב. ולבסוף: מדוע ארה''ב תקפה את ווייטנאם בשנות ה-‏60 של המאה הקודמת?

אלה לא שאלות שלי. הן שאלות ששאלה ההיסטוריונית ברברה טוכמאן בספרה הידוע מצעד האיוולת (March of Folly). זהו אחד הפנומנים ההיסטוריים בכול מקום ובכול הזמנים שממשלות יוזמות ומבצעות מדיניות בניגוד לאינטרסים האמיתיים של מדינתם שלהם.

אל השאלות הללו אפשר להוסיף. מדוע לאחר שכבשנו את השטחים ואת עזה - לא החזרנו אותם בתנאי שלום, לירדנים ולמצרים? מדוע, אם החלטנו ששטחים אלה הם עמדות מיקוח לשלום, במקום להקים עליהם בסיסים צבאיים, שאפשר לפנותם במהירות, הקמנו התנחלויות, מהן בלב אוכלוסייה ערבית?
מדוע הגולן, שטח סורי, אוכלס על ידי ישראלים, והתקבל חוק סיפוח, בתחום שאינו כלול ''בארץ ישראל השלמה'', במקום להקים עליו משלטים צבאיים, אם אכן זה מקום אסטרטגי?


פצועים וחללים ישראליים במלחמת יום הכיפורים
צילום: דוד רובינגרהאם אנו מוסיפים לשבת בגולן מכיוון שהסקי בחרמון - מרענן, יין יקבי הגולן - משובח, הדובדבנים מתוקים והבָקָר שגדל בשדות המרעה של הגולן - עסיסי? איש לא יאמר זאת. אנו יושבים על הגולן אך ורק מטעמים אסטרטגיים. אגדה. היא הייתה כזאת כבר במלחמת יום הכיפורים כאשר הטנקים הסוריים הפתיעו וחלקים מן הישובים פונו. אני לא רק קראתי על זה. ראיתי זאת בדיווחים של כתבי הטלוויזיה שלנו, דיווחים שהצנזורה ו''ביטחון שדה'' שהיו צמודים לחדרי העריכה, קיצצו ללא רחם. בכול זאת גם מן השאריות שנותרו רבים שצפו בטלוויזיה הישראלית, במלחמה המטולווזת הראשונה בישראל יכלו לראות את התוצאה מיד לאחר המתקפה. כיום לא צריך טנקים. לסורים יש טילים ורקטות ארוכי טווח - טלולי ושטוחי מסלול. שום יישוב ישראלי בגולן לא יעצור אותם, שום טנקים לא יבלמו אותם. הם מונֲחים מעל לכול אלה, הישר למרכז ישראל. אנחנו, חלילה לא חסרי אונים בתחומים אלה, אבל, מכיוון שזה סוף שידוע מראש, מדוע שלא לחסוך הרג וחורבן. ברברה טוכמאן ללא ספק הייתה מוסיפה פרק על האיוולת הזאת. אמנם בן גוריון הגדול צדד בנסיגה מכול השטחים למעט מן הגולן. הוא הכריז על כך, וחזר ואמר לי זאת בריאיון, שאותו הזכרתי באתר זה. אבל בן גוריון, כמו תלמידו דיין, היה איש מציאותי. הוא הכריז לאחר כיבוש סיני (1956) על מלכות ישראל השלישית. והמלכות הסתיימה תוך שבועות. הורדנו את הכתר ונסוגונו מסיני. כאשר קיים כיום שלום עם מצרים אנו לא זקוקים לסיני, אלא כאזור לא צבאי חוצץ, וכזה ניתן להשיג גם בגולן, אם יהיה שלום עם סוריה. כיום אין לי ספק מה הייתה דעתו של ב.ג. שלום עם סוריה זאת התועלת האסטרטגית שאין למעלה ממנה.

---

האיוולת בעיראק

או נביא דוגמה אחרת - את עיראק. אני משער שרבים בוושינגטון, בחוגים הרשמים ובמכונים המדיניים הרבים שמצויים בה, אוכלים את הכובעים על המשגה האסטרטגי, הקולוסאלי אסטרטגי שבריסוק משטר הבעת העיראקי בראשות סדאם חוסיין. הייתי משתף בארוחה הזאת גם ישראלים, מן המסד ועד לטפחות, שגם הם הסתנוורו מן הצעד האמריקני. אם בזירה הגיאופוליטית מצוי ''קן צרעות'' - עיראק היא הדוגמה המובהקת. לא שצריך היה להימנע מלסלק את הרודן האכזר שעל החידקל, אבל באותה מידה אסור היה לנתץ את התשתית שעליה היה בנוי משטר הבעת, בן דודו של המשטר הסורי, אשר מנע את הרמת הראש של השיעים, הכוח הדומיננטי באיראן השכנה. החלוקה הדתית מוסלמית בעיראק מחולקת לערך :60% שיעים, 30% סונים ו- 10% כורדים. אם נשווה את הרכב למצרים, הרי הרוב המכריע במצרים הוא סוני.


רוברט מקנמארהאו, משל מן העבר הרחוק יותר. טלו את וייטנאם. האימפריה הצרפתית הגנה על נחלותיה במה שקרוי היה הודו-סין - וייטנאם, לאוס וקמבודיה והעבירה את סבל הירושה לאמריקנים. אלה הפקידו את המערכה בידי מי שנחשב כמוח האסטרטגי המבריק, רוברט מקנמארה, שר ההגנה של הנשיאים קנדי וג'ונסון, שיותר מכול אדם אחר אחראי לפיאסקו הווייטנאמי. בספרו במבט לאחור (In Retrospect), הוא מודה ברוב המשגים.

אולם מי שמעיין, בכוונה או במקרה, בדפיי ההיסטוריה ימצא כמה דברים מרתקים בסוגיה הווייטנאמית. בשעתו קראתי ספר על מנהיג של ווייטנאם הצפונית, הקומוניסטית, הו צ'י מין, שהנחיל לאמריקנים את התבוסה מידי כוחותיו שלו והוייטקונג. הו צ'י מין, שלמד בצרפת היה ביסודו וייטנאמי לאומי. הוא רצה להשתחרר מן הכיבוש הצרפתי. מכיוון שהמערב לא עזר לו לפרוק את עולה של האימפריה הצרפתית, הוא קבל את העזרה הסובייטית יחד עם האידיאולוגיה שלה. ואז אמריקה לחמה ''נגד הקומוניזם המתפשט באסיה''. אלה דרכיה העקלקלות של ההיסטוריה. כיום וייטנאם היא מדינה מאוחדת, נמנית עם ה''נמרים'' הכלכליים של דרום מזרח אסיה ומקיימת קשרים הדוקים עם אמריקה, עם משקיעיה ומשחרת את פני תיריה. זאת ניתן היה להשיג ללא מיליוני הרוגים, הרס מוחלט של מדינה וצלקות עמוקות וטראומה של העם האמריקני שלא במהרה ייעלמו.

כמי שהדיסציפלינה האקדמית שלו היא, בין היתר, מדעי מדינה מעניין לציין שמה שלמדו בעלות הברית במלחמת עולם הראשונה, באורח שלילי, ובשנייה - באורח חיובי, הם לא יישמו בעיראק. בגרמניה, לאחר מלחמת העולם השנייה, מיד לאחר הניצחון, ללא שהות, הוקמה התשתית המדינית של גרמניה החדשה, ורבים מאנשי המנגנון ששרת את הנאצים (כול עוד לא היו נאצים פעילים במשטר היטלר) שולבו במנגנון החדש, וגרמניה כולה שולבה - תחילה בתוכנית מרשל ואחר כך במערך המדיני האירופי. ככה נהגו המנצחים גם ביפאן. ארה''ב, למרבה הפליאה, לא הכינה כול תוכנית אסטרטגית ומנהלית דומה בעיראק. אולי מכיוון שהיא קבלה את ההחלטה לבדה, בלא להיוועץ באירופה אשר לא כול כך אהבה את הגישה הקאובואית של וושינגטון. ארה''ב נתנה הרבה לאירופה בראש וראשונה את שחרורה בשתי מלחמות עולם. אירופה יכלה להחזיר לה. נוכחנו, במלחמה העקובה מדם ביוגוסלביה, מה שיתוף פעולה של המערב יכול להניב.

מבחינה זאת, אין זה משנה מה הייתה העילה, ה- casus belli, למלחמה, חשש להתגרענות עיראקית
או לשימוש בנשק כימי או ביולוגי. שכן, אני לא מדבר על עצם היציאה למלחמה, בתבונה יתרה או פחותה, אלא על מהלכה וסופה. אינני מתייחס גם אל המחיר שלה עד כה בהרוגים ופצועים. עד למרץ 2008 נהרגו במלחמה זאת יותר מ-‏4000 חיילים אמריקניים וקרוב ל- 10,000 נפצעו בינוני או קשה. מספר ההרוגים העיראקיים נע בין חצי מיליון לבין יותר ממילון, לא כולל פצועים, לא כולל מגפות, חולי, הרס כבד של רכוש, ומאות אלפי פליטים. אפילו אם מספר החללים האמריקניים, גורם בעל עוצמה בעמדת הציבור האמריקאי כלפי המלחמה, היה מועט, התנהלות העניינים הייתה שגויה מבחינה גיאו-אסטרטגית.

הפוליטיקה כמו הגיאולוגיה לא זקוקה למגדל קידוח כדי להביא מפולת. לעתים, די במעידה של מטפס הרים כדי לגרום למפולת שלגים אדירה. או בתזוזה קלה מאוד של לוחות טקטוניים כדי להביא לרעידת אדמה שקוברת תחתיה עשרות אלפים. שתי היריות שנורו על ידי תלמיד- גימנסיה סרבי ב-‏28 ביוני, 1914 בסרייבו בירת בוסנייה הביאו לא רק למותם של פרדיננד, יורש העצר של הממלכה האוסטרו-הונגרית ורעייתו, אלא גם למלחמת עולם (הראשונה) שבה נהרגו בין שמונה לעשרה מיליון בני אדם במשך ארבע השנים הבאות, ובעקיפין גם למותם של למעלה מעשרים מיליון בני אדם כעבור חצי יובל שנים (במלחמת העולם השנייה). אפשר ואילו זה היה תלמיד הונגרי ולא סרבי, המלחמה לא הייתה פורצת מיד ואפשר שניתן היה למנוע אותה.

---

מיהו חכם ומה הוא אומר

בעצם מה שברברה טוכמאן מנסה לומר לנו על רגל אחד הוא אמירת חז''ל: ''איזה הוא חכם הרואה את הנולד''. אי אפשר לומר שכמה ממנהיגינו לוקים בחוסר תבונה. יצחק רבין, אהוד ברק, וביבי נתניהו (אף שהוא, כדרכו, מקריב את התבונה על מזבח הפופוליזם החולף) ועכשיו, אהוד אולמרט, הכירו ומכירים בנכס האסטרטגי-העל שבחתימת חוזה שלום עם סוריה. הבעיה היא לא רק לומר שצריך שלום של אמיצים, אלא גם להיות אמיצים דיים (כמו בן גוריון, בגין וסאדאת) כדי להתייצב לאורך ולרוחב האמונה הזאת ולשכנע את הציבור בצדקת הצעד הנועז הזה, גם, כבמקרה של הגולן, אם הוא מהווה תפנית ממדיניות קודמת. זאת לאחר ששנים רבות שנו מנהיגינו שהגולן חשוב אסטרטגית לישראלי. הוא העיניים והאוזניים של המדינה. וכדי לעגן זאת באיזו כתובה הרי ברוב פחז ואיוולת, נוסח ברברה טוכמאן, בית הנבחרים שלנו סיפח את הגלון, אדמה לא שלנו.

אתה נדהם לנוכח הדיסאינפורמציה שחלחלה עמוק בתודעה ובתת התודעה הציבורית, שלפי דיווחים בעיתונות יש שמוכנים לוותר על חלקים במזרח ירושלים אבל לא על הגולן. מתיישבי הגולן הם שטיפחו, בעזרתה הפעילה של הממשלה, את הגישה הקנאית הזאת אל הגולן. ההבדל בין יהודה ושומרון והגולן הוא בכך שלגבי הראשונים הקנאות מקורה במידה רבה בדת ואילו בגולן, היא חילונית למהדרין. פרה אדומה לכול עם ישראל. אלמלא זה היה קשור בגורלה של המדינה הייתי אומר: אכלו את החמין שבשלתם במשך שנים. או כפי שאני מצטט לעתים קרובות את סבתי: ''נקמה בפשפשים כאשר הבית בוער''. הגולן על כל מה שיש בו, ויש בו ברכה רבה, אינו שווה את עתידה של ישראל כאשר היא מוקפת מדינות ידידותיות. מצרים- בדרום, ירדן במזרח, סוריה ולבנון – בצפון, והים הידידותי מאוד- במערב. זהו חזון אחרית הימים בשעה זאת. זהו צעד היסטורי נועז מצד ראש הממשלה אהוד אולמרט שזוכה בגיבוי מלא מצד שר הביטחון וממערכת הביטחון.

ומכלל הן אתה מבין - לאו. סוריה, מנודה ככול שתהיה, חברה ב''ציר הרשע'' ככול שיכריזו עליה, נמצאת בצומת גיאופוליטי מן החשובים לנו ולעולם. היא גובלת במזרח בירדן (ובשעתו אף איימה עליה וישראל הזיזה כוחות) וגם בעיראק, ואיננו יודעים מה יהיה בעיראק. די באיזו הפיכה שיעית קטנה, כדי שלאיראן תהיה דריסת רגל ממשית בעיראק. ממערב מצויה לבנון גם כן שטח קריטי מאוד. סוריה עוינת היא פריצת המחסום האחרון להשתלטות שיעית פונדמנטליסטית על המזרח התיכון, ואפשר גם על צפון אפריקה.זה אמנם נראה כרגע far fetched אבל, כאמור, מפלות שלגים, או בוץ ומים, אינן באות לפי המתוכנן.

לכך יש להוסיף. מי שלא שם לב לכך, ממשל בוש אינו חוסך במילים כדי להשמיץ את המשטר בדמשק, אבל בפועל הוא נזהר מאוד מלערער את השלטון. גם לסורים יש קופת שרצים משלה, גם לה מישמַש של אוכלוסיה, ובכלל זה, מוסלמים קנאים, אשר בהזדמנות הראשונה עלולים להתחשבן עם אסד הבן על מה שעולל לה חפז אסד האב, העלאווי, בשנת 1980, במהומות בחמת בצפון סוריה. תמיד מומלץ לזכור את האמירה fools rush in where angels fear to thread - כסילים מסתערים במקום שמלאכים חוששים מריחוף.

בכך איני מבקש כהוא זה להתעלם מן המכשולים הרבים שפזורים בדרך לשלום עם סוריה. אבל אני מחזק את האמירה של ההנהגה המדינית והביטחונית שלנו שצריך לדבר. בדיבורים יתבררו הרבה דברים, כולל המשוואה שבין יחסה של סוריה עם איראן ועם הגיס שלה בלבנון, החזבאללה, והיחסים איתנו. אחד הפובליציסטים המבריקים בעולם טום פרידמן, מן הניו יורק טיימס, peacenik ידוע, ומכיר מצוין את השטח על כול מרכיביו, גם הוא (בריאיון לד'מרקר, 23.5.2008) אינו בטוח מה יהיה המצב עם סוריה, מכיוון שהוא מכיר היטב את מורכבות המציאות - כאן ושם. בעוד לנו הבעיות הן פנימיות, בהנחה שוושינגטון תתעשת, לסורים יש בעיות בעיקר עם איראן. יהיה זה אווילי מצדם לשמוט קלף כול כך טוב שהם החזיקו, כאשר המשחק רק התחיל.

כול הדברים הללו חייבים להסביר, להסביר עצמנו לדעת ולעשות זאת בשיח ציבורי נוקב ולא במשאל עם שיכול לבוא לאחר מכן. אנחנו הרי המצאנו את המונח ''הסברה''. אין בשום מקום אחר מונח כזה שתרגומו המדויק הוא explanation. בלקסיקון העולמי יש מונחים ניטראליים כמו ''מידע'' או פחות תמימים כמו ''תעמולה''. במקרה זה, המונח הישראלי הוא הקולע. שכן, אתה מסביר כאשר הסוגיה אינה מובנת, או כאשר אתה שינית דעתך ומה הסיבה לשינוי, או כאשר הנסיבות השתנו ובאיזה מובן. ולבסוף מדוע זה טוב למדינת ישראל. ברוב מערכות ההסברה, למעט לקראת מלחמת ששת הימים, ישראל נכשלה ע''פ כול הפרמטרים - גם בחוץ וגם בפנים. אינני מבקש לבטל לא בששים ולא בשלושים טיעונים שמועלים בכתב או בע''פ נגד נסיגה בגולן. אני מבקש להעלות את הנימוקים שלי לנסיגה.לנו יש בעיות פנים והסורים צריכים לגלות סבלנות וסובלנות לתהליך שעלינו לעבור.

המעניין הוא שדווקא ישראל הקטנה, המדינה היהודית הבודדה באזור הערבי, בידה המפתח לשנוי דרמטי גיאו אסטרטגי במזרח התיכון כולו, ולא רק משום שמייחסים לה יכולת גרעינית. כן, שוב אנחנו. אבל בראש וראשונה למען עצמנו ועתידנו.

---