אחי גיבורי תהילה

אחיי גיבורי התהילה, My Glorious Brothers, הוא שמו של ספר מאת הווארד פאסט (Howard Fast). הסופר היהודי-אמריקני זכה לכבוד ויקר בברה''מ של פעם ובקרב הקומוניסטים בעולם עד שהוא גילה את האמת וחזר בתשובה. הספר אחיי גיבורי התהילה, אשר תורגם לעברית וזכה להדים חזקים בארץ, מספר על מרד החשמונאים. העלילה מתרחשת בימים שקדמו למרד ובמהלכו ועל רקע הקרבות. גיבורי העלילה הם החשמונאים ובראשם יהודה המכבי. הספר שעוסק בעצמאות היהודים פורסם לפני ששים שנה, בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות שלנו.
בימים אלה שקודמים לאירועי יום השואה והגבורה, והגשר ליום העצמאות, ראיתי לנכון להוסיף גם אחים אחרים שהם בעיני ראויים לתהילה. זאת מלבד שרידי השואה שלחמו כפרטיזנים, ולוחמי גטו ורשה ובגטאות אחרים ואף באושוויץ עצמה; מלבד השרידים שלחמו במלחמת העצמאות של מדינת ישראל ובמערכות ישראל, כהמשך טבעי למלחמה אחרת - מלחמתו של היהודי לשמור על זהותו וצלמו, מאבקו לשרוד בגיהינום הנאצי ולהתרומם מן האפר כעוף החול. הפעם הגיבורים הם הקרבנות עצמם.


התלייה בזדונסקה וולה בחג מתן תורה 1942
שלמה ז'ליכובסקי נמנה עם המנייןאת פרופסור צבי בכרך, מרצה להיסטוריה בת זמננו באוניברסיטת בר אילן, לא הכרתי אישית. עשיתי הכרות איתו כאשר כחוקר וכניצול שואה הופיע בכנס בינלאומי (2002) שנערך ביד ושם בשם: ''מורשת ניצולי השואה - המשמעות הערכית והמוסרית לאנושות''. קראתי את ספרו תפיסת האדם באידיאולוגיה הנאצית (משרד הביטחון ההוצאה לאור). בספרו הוא עוסק ביו היתר בסוגיית הטראומה שבהעדר התפיסה, שלא מתקבל על הדעת כי הזוועות בוצעו בידי בני אדם ולא מפלצות. פרופסור בכרך מבקש להוכיח כי גם האדם הנאור ביותר יכול להיגרר אחרי תפיסות קנאיות, צרות אופקים, מתנשאות והרסניות, אם הוא מאמץ לעצמו אמת מידה חדשה להערכת האדם. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר באנשים פשוטים, שמזדהים, או מקבלים את מעשיהם של המנהיגים שלהם, הרוחניים והמדיניים.

הפגיעה הזאת בבטן הרכה של האולטרא אגו שלנו דיברה אלי, מכיוון שהיא אמת. אבל באותו כנס בינלאומי ניסה הפרופסור בכרך ליישב סוגיה כאובה וטראומטית לא פחות, והיא כיצד יהודי דתי כמוהו תופס את השואה. ומה היא עמדתו כלפי אלוהים שעמד מנגד. אני, אמר פרופסור בכרך, החלטתי שאני ברוגז עם הקב''ה. ''ברוגז'' כידוע הוא מצב בן חלוף. אני, כפי שכתבתי לא פעם, נולדתי בבית חרדי. אינני יודע אם הייתי ''חוזר בשאלה'' או לא, אבל אני יודע שלא שחקתי ב''ברוגז'' עם אלוהים והחלטתי להגיד לו שלום. לא לפני שאמרתי לו מה שהיה על לבי.

כאשר הייתי ילד קטן כבר הכרתי את הסיפור המדהים על הרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, ''סנגורם של ישראל'', אשר לפי המסופר תבע את הקב''ה לדין תורה בשל העוולות לעם ישראל. אז גם אני, העשייק גלזר, מזדונסקה וולה, בן 13+, כאשר ראיתי את ידיד הנפש של אבי, שלמה ז'ליכובסקי, מועלה לגרדום בגטו, בחג השבועות, אך לא לפני שהוא שר בקול הטנור הנפלא שלו ''שמע ישראל'' - גם לי היה מה לומר לאלוהים, ואמרתי זאת. תחילה קטע מתוך הספר גשר של נייר שפורסם ע''י אתר ''נענע'' (אני כה מרבה לצטט את עצמי, שטוב שיש מקור אחר, אפילו אם מדובר בספרי):


תנועת ''יחד'' מקומית פולנית נטלה על עצמה לשמר את מורשת
הקהילה היהודית. משמאל:אלזבייטה ברטש ממייסדות המועדון,
בעת שיקום בית העלמין היהודי

החששות התאמתו, הם תמיד התאמתו בתוספת הבלתי צפוי. הגרמנים הכינו את הכול בקפידה. כאשר השמש עמדה בטבור הרקיע, וקהל שוכני הגטו הצטופף מסביב לגרדום, והנאצים ומלוויהם התבוננו מחלונות מסביב, כיושבים ביציע המכובדים, והובאו עשרת היהודים במשאית והועלו למשטח. ידיהם היו כפותות מאחור, והם הועלו לגרדום אחד, אחד. הגרמנים הגביהו את משטח התליה כך שכל אחד ואחד, גם אם הוא נמוך קומה, יוכל לראות את המחזה. הנה שלמה ז'ליכובסקי, עולה למעלה, כמעט בקפיצה, כאילו הוא עולה על דוכן החזן לפני תפילת מוסף. הוא משחיל את ראשו לתוך הלולאה במרץ רב, ומבקש מן השוטר להדק אותו היטב. הוא מאיץ בעמיתיו לגרדום לעשות כמוהו.

מישהו מבין הקורבנות צועק: יהודים, נקמה, אל תשכחו לנקום את דמנו. בכי חרישי כמעט כמו אוושה במדבר, נשמע עובר בין הקהל. לפתע הרחש פסק ודממה מוחלטת ירדה על הזירה בכיכר של זדונסקה -וולה. ואז כמו במעמד הר סיני, העם ראה את הקול, קולו של שלמה ז'ליכובסקי. הוא לא דיבר. הוא שר לאלוהים כמי שעומד לפני התיבה לפני הקהל הגדול ביותר בחג מתן תורה. הוא שר ''שמע ישראל, אדוני אלוהינו אדוני אחד'' פעם אחת, ועוד פעם וחבריו לגרדום שרים אחריו והקהל למטה ממלמל בקול חנוק. הגרמנים נדהמו. הם נראו מבולבלים. תופעה כזאת לא הייתה כתובה בספר ההדרכה שלהם. אולי, אולי גם בהם נגע קול הטנור האדיר. הגרמנים קפאו על מקומם. היהודים רעדו והתייפחו. אולי יקרה נס. אולי יעצרו ברגע האחרון, הרי זה לא כפי המתוכנן. וכי לא מגיע לעם ישראל סוף, סוף איזה נס. אבל הנס לא בא, הגרמנים התעשתו וניתנה ההוראה למשוך את המשטח. עשרת היהודים התנדנדו על חבלים. מיד הוצבו סולמות גדולים והגופות הורדו והושמו במשאית, כאילו חששו הנאצים שאם יתמהמהו יגיעו מרכבות האל משמיים ויאספו אליהם את הקדושים.

גשר של נייר

ואני מוסיף כאן קטע נוסף, כאשר התחשבנתי עם היושב במרומים:

ואתה, אתה אלוהים, חשבתי לעצמי, אתה משקיף מהיכל קודשך, מעל, ואתה מצוי בירכיתי ארץ. אתה ממזרח, ממערב, מצפון ומדרום (ע''פ לחן מסוים ביידיש ''אתה''- צ.ג). אתה רואה הכול. רואה כיצד רצחו עשרה מבניך, יהודים תמימים וטובים, בני שועים ופשוטי עם, אתה רואה וכלום. אולי מרוב דמעות אתה סונוורת, אולי מרוב כאב גם אתה פסקת לחוש. אולי אתה כבר לא אתה... אני חושב שאם האדם נולד בצלם, כמו שלמה ז'ליכובסקי, זאת הייתה שעתו היפה ביותר, בעוד אלוהים מקור הבריאה בכבודו ובעצמו הסתתר כאחד האדם באחת משעות השפל שלו.

גשר של נייר, משרד הביטחון, 1996, עמ' 2004

ככה פתח משורר השואה יצחק קצנלסון את השיר על שלמה ז'ליכובסקי (מתוך הוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות 1969):

שירו שמיים וארץ, זמרו, ישיר אלוהים [השם המפורש] ממקומו! שירו אתם פה כל דרי מטה, שירו למעלה שכני ברקיע! שירו כל ש''י עולמות, הריעו, הרנינו השם ז'ליכובסקי שלמה כי שם האדם הוא הגדיל עלי ארץ, כבוד האדם הוא הגביה!..

---