בכלל,
היפותזת ספיר-וורף (Sapir-Whorf hypothesis (SWH) ) קובעת, כי קיים יחס ישיר בין הקטגוריות הלשוניות של השפה בה אדם מדבר, לבין האופן שבו אותו אדם מבין את העולם ומתנהג בו. השערת ספיר-וורף טוענת למעשה כי אנו חושבים בשפה בה אנו מדברים. זאת, ללמדך כי תפיסת העולם שלנו, היא בין יתר הדברים משתנה של השפה בה אנו מדברים.
למרות שיש משהו כל כך ברור בהשערה זו, יש עליה חולקים במיוחד כאלו המבקשים שלא להיות דטרמיניסטים במחשבתם. כביכול, התרבות אליה אנו משתייכים קובעת התנהגות מבלי יכולת להשתנות ו/או לשנות את ההתנהגות שלנו.
מאידך, כבר נאמר שזה כמעט ברור שאם אנו חולמים ב''שפת האם'' שלנו, הרי שאנו גם חושבים בשפת האם שלנו. המרכיבים של השפה שלנו עשויים לפיכך, להשפיע על התפיסה של עולמנו וכן במידה מסוימת גם על התנהגות שלנו. אין תימה, אפוא שאנו דרך השפה נייחס את המשמעויות הנראות והלא-נראות של עולמנו (הפיזי והרוחני כאחד).
בנוסף על כך, מערכת היחסים שלנו עם אחרים מתבטאת לא אחת דרך השפה המילולית שלנו. כלומר, באותו המובן שהובע לעיל, נראה כי גם כאן, השפה מהווה חלק בלתי נפרד ממערכת הביטוי והתחושות שיש לנו במערכות היחסים הכוללות שלנו עם אחרים.
יחד עם זאת, ניתן להבחין כאן לפחות בשני מערכות יחסים כאלו. אחת עם אחרים בני תרבות שלנו ואחרים בני תרבות אחרת. כלומר, גם במערכת היחסים הללו שלנו עם אחרים, ישנו ביטוי מתעצם של המרכיב התרבותי וההתייחסות אל אחרים דרך המבנה התרבותי והשפה המשותפת המורכבת למעשה, מ''שדה התנסויות משותף''.
כל תרבות מביאה לפרט מכלול של דימויים, הקשרים, ניבים, אמרות וחוכמה אשר מבטאת את השפה שלה בייחוד מול שפה אחרת. ראו להזכיר כאן מספר דוגמאות. למשל, אדם המשגיח על אישיות מסוימת מכונה בעברית ''שומר ראש'' אילו באנגלית (בתרגום לעברית) הוא ''שומר הגוף''. דבר אחר, עמוד חשמל העומד בגבול
הולנד בלגיה נושא שני שלטי אזהרה מהצד ההולנדי לשון האזהרה היא ''זהירות סכנת מוות'' ואילו בצד הבלגי לשון האזהרה היא ''זהירות סכנת חיים''. אדם רעב יגדיר את מצבו ברוסית כ''רעב כמו זאב'' ואילו בעברית הוא יהיה ''רעב כמו כלב''.
ביחס לדוגמאות אלו, המייצגות מבחר מועט מההבדלים הקיימים ביחס בין שפות שונות, נוכל לשאול את השאלה הארכאית האם ישנו הבדל כל שהוא בין המונחים בהם נעשה שימוש. יתרה מזה, האם כוונת המדבר לא תהיה מובנת לבן תרבות אחרת שאין בידיו את הכלים (או המינוח) הנכונים לפענוח המובן. יתרה מזה, כאשר בן תרבות מסוימת מדבר בשפה של תרבות אחרת, האם הוא עושה שימוש במונחים ''הנכונים'' לתרבות המקור שלו בשפת התרבות המדוברת או שהוא מתאים את המינוח של תרבות המדוברת בהתאם לדרישותיה.
כהרף ביניים קצר, אין בסוף השאלות הללו סימן של שאלה, אך השיטה בה הן מובאות מהווה עבור הקורא כשאלה ומכאן יתכן מצב בו הוא אינו מפספס את העיקר והן נותרות עבורו כשאלות הזקוקות למענה.
מכל מקום, יתכן גם מצב בו בן תרבות אחד ''מנצל'' את חוסר ידיעתו בתרבות אחרת, על מנת להביע מסרים הסותרים את ''שדה ההתנסויות המשותף'' של התרבות בה הוא דובר. למשל, אדם המכנה את ה''קוראן'' הקדוש לאסלאם בשם ''קורען'', נשאלת השאלה האם הוא עושה זאת בכוונה תחילה ו/או בתמימות מחוסר ''ידיעתו'' את המינוח הנכון. מכאן, אם עושה זאת בכוונה, נשאלת השאלה האם זוהי סוג של ''לחימה'' תרבותית דרך טעויות בשפה. במילים אחרות, בהנחה שאין מקור השיבוש בטעות ''תמימה'', יתכן כי מינוח מוטעה הוא בעל פונקציה נוספת עבור ה''טועה''.
הדבר עשוי להיות נכון, במיוחד כאשר מיעוט מדבר בשפת הרוב הוא עשוי ל''הלחם'' ברוב דרך שיבושי שפה כאלו. במיוחד כאשר השיבוש הוא בעל כוונה שונה בשפת המקור של המיעוט. למשל המונח ''שריף'' בערבית פירושו מכובד ואילו בערבית-יהודית ישנו המונח ''סריף'' שפירושו מסריח. כאשר דובר לשון ערבית-יהודית הנפוצה בעיקר בארצות המגרב טוניסיה, אלג'יריה ומרוקו, מסמיך את שם התואר ''סריף'' לשם עצם שהיה צריך להיות לו מוסמך התואר ''שריף'', זה עשוי לשרת את הכוונה של אותו דובר (בערבית-יהודית) לזלזל בשם העצם הנתון. אולם, עבור השומע בשפה הערבית (הרוב), הסמיכות ה''מעליבה'' עשויה להישמע ''נכון'' רק עם הטעמה לא נכונה – הינו, שימוש בעיצור ''ס'' במקום ''ש''. כך, יוצא שהמיעוט ''מעליב'' את תרבות הרוב מבלי לקבל על כך ''עונש''.
רבות עושה שפת המיעוט כדי להציג את תרבות הרוב ''במערומיה'' תוך זלזול בחוסר יכולתו של השומע מקרב הרוב להבחין בשיבוש המכוון. ככלל, שפת המיעוט מנסה בכל כוחה כל מיני צירופים ''מכשילים'' כאלו ומפיצה אותם כדי ''ללחום'' תרבותית ברוב ובשפתו. על ידי כך, המיעוט עשוי לחוש תחושת עליונות ואף תחושת ניצחון כאשר אינו יכול ללחום ברוב בכלים ''קונבנציונאליים'' אחרים.
לא נציע כאן דוגמאות מהתרבות היהודית-ערבית של עדות המגרב. זאת, כדי להעליב בעצמנו את תרבות הרוב בארצות אלו. אולם, תרבות הערבית-היהודית בארצות המגרב, עשתה כל מאמץ אפשרי כדי ''ללחום'' במישור זה ול''השיג'' נקודות במאבק המתנהל דרך קבע בין תרבות הרוב לתרבות המיעוט. על כך, יעידו הניבים, הבדיחות וההלצות שפותחו בתרבות המיעוט כדי להציג את הרוב ב''מערומיו''.
נשאלת השאלה האם כל מיעוט עושה זאת והאם הדבר ייחודי רק למיעוט היהודי בארצות המגרב. מניתוח תוכן של יצירות אומנות של יהדות אשכנז, עולה תמונה כמעט זהה. גם בלשון הגרמנית-עברית (היידיש), קיימים מונחים כאלו הנלחמים את מלחמת המיעוט בגוי השליט. כאשר התרבות האידית אף הרחיקה לכת מהתרבות הערבית-יהודית של ארצות המגרב והמציאה שפה שלמה בה לא יכלו הגויים לשלוט.
מכאן, יתכן כי גם המיעוט הלא-יהודי החי בישראל, יצר לעצמו קודקס של שפה המבוסס על העברית אשר בשימוש נתון מתוך שיבוש קבוע מעליב את תרבות הרוב בישראל ועל כך ננסה לענות בפרק הבא.
שימוש בשפה ככלי מלחמה
עוד בלשן לשון...
