להחזיר את אריה דרעי להנהגת ש''ס ולזירה המדינית-חברתית

אלי ישי

באתר ''חדשות מחלקה ראשונה'', NFC, התפרסמה לא מכבר ידיעה שאריה דרעי חושב על ריצה לראשות העיר ירושלים. גם אם הידיעה היא בחזקת בלון ניסוי, יש בה לדעתי בשורה, והיא שאריה דרעי החליט לצאת מ''מנזר השתקנים'' של הפוליטיקה. בין אם הוא שילם את כל המחיר על מעשיו ומחדליו ובין אם הוא שילם רק רובו, מבחינה ציבורית, הוא קיים את גזר הדין שגזר עליו בית המשפט בלא שייפסל שובו לזירה הציבורית-מדינית. אם ש''ס חפצה חיים, שובו של אריה דרעי להנהיג אותה היא הדרך. גם הזירה הציבורית תצא נשכרת.

המנהיג הנוכחי של ש''ס, אלי ישי, הוא אדם סימפטי מאוד ואפשר שהוא גם שר סביר, אך מנהיג מפלגה הוא לא, שלא לדבר על מדינאי. הוא אדם שמרטיב את האצבע ובודק מדי בוקר את כוון הרוח מימין. נוסף על כך הוא מדביק לעצמו מדליות כמו שחידוש הבנייה בירושלים ובחגורה מסביב הוא הישג של ש''ס. וזאת לאחר שמקהלה רבת עוצמה, של השותפים הראשיים בקואליציה, קדימה והעבודה, קובעת כי בכל הקשור בירושלים ובחגורה סביב לה מדובר ב''קונצנזוס''. שר החקלאות שלום שמחון, אמר ב''מבט'' כי ''העבודה'' בולמת את ''מתקפת ש''ס''. מעניין מאוד. השותפה הראשית בממשלה, במקום ליזום כיצד יוצאים מהמלכוד, בולמת. בולמת מה? נשָאים ורוח. השר אלי ישי מוציא כמעט מדי יום שפנים מן השרוול. כמו תוכניתו על בניית 800 דירות באבו דיס, כמספר הנרצחים במרכז הרב כפול מאה. אלה להטוטים שאיש, דומני, כבר לא שם לב אליהם, למעט התקשורת אשר רודפת אחרי מצעדי האיוולת, כמו ילדים אחרי תהלוכה. 800 בתים לא ייבנו באבו דיס, אז מה יצא לשר אלי ישי? כותרות וראיונות בתקשורת. מה יוצא לתקשורת – זאת כבר שאלה אחרת.

הצהרותיו של השר ישי גובלות לעתים בדברי עוועים. כמו למשל הצעתו לגרש ערבים פלשתינאים, או ישראלים, אם הם פועלים נגד המדינה. אילו היה לו אומץ לב, או אילו היטיב לקרוא את הכתובת על הקיר – במקום לקרוא לגרוש משפחת אבו–דהים, משפחתו של המחבל עלא, היה צריך לקרוא להוציא את עצמנו מג'בל מוכאבר. כל עוד לא ניתן ספר כריתות לרבע מיליון ערביי ירושלים, ירושלים תיהפך בפועל לעיר בינלאומית עם זכויות לכל הדתות. שלא לדבר על סיכוני ביטחון פוטנציאליים, כמו מג'בל מוכאבר. או כפי שהתבטא השר חיים רמון, שאמר כי ''צריך לשים את ג'בל מוכאבר מאחורי גדר ההפרדה''.

---

ביזוי הדת

כאן אני משבץ קטע שהוא לכאורה, לא מן העניין. שכן אני גוזר על עצמי התבטאות בבחינת ''המשכיל בעת ההיא – לא – ידום''. מצד אחד, איך אפשר לעבור לסדר היום כאשר שמונה צעירים, שכול חייהם היו לפניהם, נרצחו, והשאירו אחריהם יגון ומשפחות שבורות? מצד שני, אי אלה תגובות מתלהמות, הן מצד תלמידים והן מצד מחנכים רבניים, אסור היה להן להיעשות ולהישמע. כבר נכתבו מאמרים ומכתבים למערכות העיתונים על מעשים והתבטאויות אלה. אני רק אוסיף שהיות שהמוסד הזה אינו רק מוסד מחנך אלא מוסד מחנך דתי, האיפוק מחייב אותו שבעתיים. הרי על חטאים אלה אנו מכים עצמנו ב''סדר הווידוי'' לערב יום הכיפורים. על חטא שחטאנו לפניך בלשון הרע. על חטא שחטאנו לפניך בשנאת חינם. בלזות שפתים ובעזות מצח. אמת, שיש יום כיפורים, אבל החושב (זאת אני זוכר מגרסה דינקותא) ''אחטא ואשוב, אחטא ואשוב (כלומר אחטא ואחזור בתשובה) אין מספיקים בידו לעשות תשובה'', כלומר תשובתו לא מתקבלת (ע''פ הרב ישראל רזין – אחד מגדולי ההוגים ההלכתיים). מכאן שהנורמות המוסריות חלות שבעתים על אנשי תורה. אם לא זאת זילות הדת.

ואם כבר, לדעתי, עם כל הכאב, מן הראוי שמנהיגים ידירו רגליהם מביקורי תנחומים מן הסוג הזה. יש להשאיר מחווה זו לנשיא המדינה לאירוע ולעיתוי שהוא רואה לנכון. ביקורי פוליטיקאים, מן הממשלה או מן האופוזיציה, יש בהם מגרעת כפולה. ראשית, הם נתפסים כפופוליסטיים, ובמידה רבה של צדק. שנית, הם מפלים, זאת הן בעצם הביקור, מדוע כאן ולא שם, או במעמד העסקן, יותר בכיר או פחות בכיר. משום כך רצוי יותר למסור הצהרה או לפרסם הודעה מאשר לערוך ביקור, אשר לעיתים הוא מבזה לא רק את המבקר, כמו ביקור שרת החינוך בישיבת מרכז הרב, אלא גם את המוסד עצמו. להזדהות ניתן בדרכים שונות. השכול הוא רק של המשפחה. אני מוקיר משפחות שמוותרות על סיקור חזותי בהלוויות של יקיריהן. כאמור, זהו קטע שלא יכולתי לפסוח עליו ולו בקצרה והקשר עם אלי ישי הוא קשר עקיף.


אריה דרעיאשר לאלי ישי, אם הוא נבון, וזאת הערכה סבירה, הוא יודע שחרב דמוקלס שהוא מניף, היא חלודה והלהב פגום. שני דברים הם כמעט אקסיומטיים. אם ש''ס תפרוש, קרוב לוודאי שתהיינה בחירות. ש''ס תלך לבחירות כאשר ממשלת מעבר בראשותו של אולמרט תוכל לפגוע בנקודה הרכה של מפלגה זאת – הכיס. האקסיומה השנייה היא שרבים מתומכי ש''ס יצביעו בעד הליכוד. שני פגעים אלה מכתיבים למנהיג הרוחני של ש''ס הרב עובדיה יוסף את העמדה להישאר בממשלה. הרב עובדיה, עם כל ה''מרגליות'' שלעתים קרובות מופקות בפיו, הוא חכם תרתי משמע, ויודע היטב מה טוב לש''ס שהיא יציר כפיו בעזרת דרעי.

משום כך כאשר תגיע שעתו של הרב עובדיה להתייצב לפני בוראו, החלל שיתהווה יפגע לא רק בש''ס אלא במרקם הציבורי כולו. האיש שיכול לחלץ הן את המפלגה הזאת, ובמידה רבה גם את הממשלה הזאת, הוא אריה דרעי, שגזר על עצמו מעין גלות. הוא כבר שילם את המחיר על מחדליו. הוא איש מיוחד במינו ומדינת ישראל, שאינה משופעת במנהיגים חכמים וכריזמטיים, לא יכולה להרשות לעצמה לוותר עליו, בייחוד בנסיבות הקיימות.

האיש שבידו המפתח לפתוח את השער לאריה דרעי הוא בראש וראשונה הרב עובדיה. למרות השבר ביניהם בעבר, קשה להניח שדרעי, בסופו של דבר, יסרב. הגם שלפי הדיווחים, היחסים בין השניים הם טובים למדי, חרף השבר, המשפט והמאסר. כל עוד הרב עובדיה מתפקד, רק הוא יכול להחזיר את אריה דרעי לצמרת המפלגה, וגם אם תהיה התנגדות, מטעמי פוליטיקה פנימית, היא תהיה מתונה.

ענישה אינה בהכרח אות קין.

אשר לציבור הרחב, אין כל ספק ששובו של אריה דרעי תעורר ביקורת, לאו דווקא מכלל הקהל הרחב, אלא מצד משפטנים, אגודות ועמותות למען טוהר מידות וכיו''ב. תזכורת בקיצור: במהלך המשבר הקואליציוני שכונה ''התרגיל המסריח'', החלו להתפרסם ידיעות על מעורבותו של דרעי בפלילים. פרסומים אלו הביאו לכך שבתאריך 1 ביוני 1990 הוגשו כנגד דרעי תלונות במשטרה. לאחר חקירה אינטנסיבית התגבשו החשדות לכלל שני תיקים פליליים, המכונים ''התיק הציבורי'' ו''התיק האישי''. בעניין ''התיק האישי'' נחשד דרעי כי קיבל שוחד בסך 150,000 דולר, שבו השתמש לקניית דירות בירושלים. בעניין ''התיק הציבורי'' נחשד דרעי כי העביר כספים ממשרד הפנים לגופים חרדיים שהקימה ש''ס, תוך ניגוד עניינים, הפרת נהלים ועקיפת שיקול דעתן של הרשויות המקומיות. החשדות התבססו במידה רבה על ממצאי מבקרת המדינה, מרים בן פורת, שבדקה את פעילויות דרעי במשרדו.

ב-‏20 ביוני 1993 הוגש כנגד דרעי כתב האישום ב''תיק האישי'', כאשר הוחלט כי ''התיק הציבורי'' ימתין עד לקבלת ההכרעה בתיק האישי. גם לאחר הגשת כתב האישום שימש דרעי בתפקיד שר הפנים, עד שבג''ץ, שדן בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון, קבע כי דרעי אינו יכול להמשיך ולכהן כשר כאשר הוגש נגדו כתב אישום פלילי. בעקבות קביעה זו התפטר דרעי מתפקיד שר הפנים, ויתר על חסינותו, וזו הוסרה בהליך מזורז. גם לאחר הגשת כתב האישום כנגדו וניהול משפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים, המשיך דרעי להנהיג את תנועת ש''ס. בבחירות בשנת 1996 זכתה ש''ס בהישג וקיבלה עשרה מנדטים. דרעי הורשע בתיק האישי ובספטמבר 2000 החל בריצוי עונשו בכלא ''מעשיהו''. לאחר שחרורו מהכלא נוהל באופן מהיר ''התיק הציבורי'' בבית משפט השלום בירושלים. ב-‏24 בספטמבר 2003 זוכה דרעי מארבעה מתוך חמשת האישומים שהוגשו כנגדו, והורשע בעבירה אחת בלבד, של הפרת אמונים, בכך שהעביר 400,000 ש''ח לעמותה בשם ''קול יהודה'' שבראשה עמד אחיו, יהודה דרעי. בגין עבירה זו לא נדון דרעי למאסר נוסף בפועל. לדבריו ''אבן נגולה מעל לבו''.

מכאן שאלה שיערערו על שובו של דרעי לפוליטיקה, יש להם סימוכין. אך מאז שחרורו עברו חמש שנים, וזאת גם תקופת צינון וגם עונש למי שנועד לתהילה והילה לא רק בקרב מקורביו אלא בקרב אישי ציבור שונים שהעריכו את תבונתו ואת כישוריו. מנגד, התפוררותה של ש''ס כמפלגה תסב נזק לא רק לציבור שתמך בה אלא לרקמה הפוליטית הישראלית כולה. בניגוד למפלגות החרדיות האשכנזיות, אגודת ישראל ודגל התורה, ש''ס היא מפלגה לא רק של חרדים אלא של מסורתיים. אילו התנהלה כמפלגה אחראית, והייתה מניפה את הדגל החברתי, את דגל עם ישראל במקום דגל ארץ ישראל, יכולה היתה למשוך גם חילונים. במצב הקיים ותחת ההנהגה הקיימת זה לא יקרה. אם דרעי יוחזר להנהגה אפשר ויחול מהפך גם בקרב ציבור זה.

אין דין ללא צדק, אין צדק ללא רחמים, אין רחמים ללא מחילה. דרעי רשאי לקבלה ואנו רשאים לקבל חזרה את דרעי, כאחד המנהיגים המוכשרים והמבטיחים, אשר עשוי גם לתרום במעורבות במדיניות של פיוס עם הפלשתינאים, בתמיכת מורו ורבו, הרב עובדיה יוסף.

---