No More Rain Checks

מה זה?

No More Rain Checks

ישראל בר-ניר (יום שלישי, 25/06/2002 שעה 23:17)

Rain Check הינו מושג אמריקאי. כאשר מי שהוא מזמין אותך לבילוי או לארוחת ערב, ובחוץ יורד גשם זלעפות המוציא לך את כל החשק לקום מהמיטה להתלבש ולצאת מהבית, תשובתך היא I’ll take a rain check on that, כשהכוונה היא ''הפעם אוותר, אבל את החוב אגבה בהיזדמנות אחרת''.
הערבים, וערפאת בראש, נוהגים לראות את כל הדחיות שלהם של הצעות ישראליות כ Rain check.
אבל הגישה שלהם היא הרבה יותר צינית. הם לא סתם כך מוותרים. מה שהם למעשה אומרים זה ''תנו לנו קודם לבדוק אם בדרכים של אלימות נצליח לסחוט יותר, אבל למיקרה שזה לא יצליח, אנחנו גם לוקחים 'ריין צ'ק'''.
למרבה הצער, מנקודת מבטם ולאור הניסיון שהיה להם בעבר עם כל ממשלות ישראל, הגישה הזאת עובדת. אין צורך לחזור על כל ההיסטוריה. השנתיים האחרונות נותנות דוגמא מאלפת. הצעות ישראל בטאבה ומה שקרוי ''מיתווה קלינטון'', אחרי ארבעה חודשים של מילחמה, היו מעל ומעבר לכל מה שברק הציע בקמפ דייויד.
יותר מפעם, במהלך החודשים האחרונים, ערפאת ודוברים ערביים אחרים התבטאו על כך שחידוש המשא ומתן, אם וכאשר זה יקרה, יתחיל ''ממה שסוכם בטאבה'' (את קמפ דייויד כבר לא מזכירים). הצהרתו של ערפאת בשבוע האחרון היתה ש''[עכשיו] הוא מוכן לקבל את מיתווה קלינטון מדצמבר 2000''. בקיצור Rain check. ''ניסינו מה שהוא אחר וזה לא עבד, ועתה אנחנו באים לגבות את החוב.''
גם ''חזון אחרית הימים'' של הנשיא בוש כפי שהוצג בנאומו אמש, כולל את מילכוד ה''ריין צ'ק''. מה שמוצע ע''י הנשיא בוש לערבים כמעט זהה להצעותיו של ברק בקמפ דייויד. כאילו שכל מה שקרה במשך 20 החודשים האחרונים לא קרה. יש עדיין מספר מיכשולים לפני שזה יתממש, כי הנשיא בוש בנאומו הציב שורה של דרישות שאין שום סיכוי שהערבים אפילו ינסו לעמוד בהם. אבל יש כבר מספיק ניסיון כדי לדעת מה יעלה בגורלן של דרישות מהסוג הזה ותוך כמה זמן הן תתמוססנה עד כדי איבוד כל משמעות מעשית.
את זה שהערבים חושבים ככה ניתן להבין. גם אין זה מפליא שמחלקת המדינה של ארה''ב נוקטת בקו חשיבה כזה. אבל איך אפשר להסביר את העובדה שיש כמעט תמימות דעים גם בין הישראלים שככה זה צריך להיות? וזה לא מוגבל רק לחוגי השמאל הקיצוני.
אין לי נוסחת קסם איך להתגבר על הטרור ואיך לצאת מן הבוץ הנוכחי. אבל לא צריך להיות מדען גרעין כדי להבין שהגישה הזאת לא רק שתביא להנצחת הטרור היא גם תביא להגברתו.
מה שיש לעשות על מנת להחזיר מינימום של שפיות לתהליך, זה להבהיר לערבים בצורה חד משמעית שאין יותר ''ריין צ'קס''. הצעה שנידחתה ירדה מעל שולחן המשא ומתן ולא תשוב אליו יותר או, כמו שנאמר בלשון המישנה, ''עבר זמנו בטל קורבנו''. ויתרה מכך, שלאלימות יהיה מחיר, ומחיר כואב. ולכן אין יותר מה לדבר על קווי 1967. מחיר הדם שהם שפכו יהיה בקרקעות. ושכמה שהם יחכו יותר זה יעלה להם יותר ביוקר. רק כך ניתן יהיה אולי להביא אותם להכרה בכך שזה רק לטובתם להגיע להסדר של שלום עם מדינת ישראל, ושיפה שעה אחת קודם.
בשבועות הקרובים שוב נהיה עדים לוויכוח הישן של ''עם מי צריך לדבר''. מי צריך להיות ''הפרטנר''. בישראל ובעולם ייכתבו קילומטרים של מאמרים שיעסקו בשאלה ה''גורלית'' של האם ההסדר העתידי צריך להיות עם או בלי ערפאת, ואם בלי ערפאת, האם צריך לדבר עם אבו א' או אם זה צריך להיות עם אבו ב', ובאלו ''מחוות בונות אמון'' (ocnfidence building measures) על ישראל לנקוט על מנת לבסס את מעמדו של האבו שייבחר.
כבעבר, הנושא החשוב באמת, ''על מה לדבר'', יוזנח ולא יזכה לשום היתייחסות רצינית.

הצגת המאמר בלבד

raincheck בגולן

עמית מנדלסון (יום שלישי, 25/06/2002 שעה 23:45)

הדפס תגובה/פתיל • קישור ישיר לתגובה זו

לפני כשבועיים, כאשר טיילתי בגולן, חשבתי על העניין הזה בדיוק - אך בהיבט הסורי.
במשך שנים מנהיגי ישראל היו מוכנים להציע לסוריה את כל הגולן עד לחוף הכינרת, ושום הסכם לא נחתם.
לאחר מותו של חאפז אסאד, נוצר מצב בו מנהיגי סוריה גם אינם מעוניינים בשלום עם ישראל, מצב שעשוי להשתנות בעתיד.
השאלה היא האם אנו חייבים להבטיח לסוריה שכל מה שהובטח להם בעבר הם יקבלו על מגש של כסף בלי מו''מ חדש?
אולי הגיע הזמן לחשיבה אחרת ולהחליט שאחרי 35 שנים, ההתיישבות בגולן הגיעה למצב שהיא חלק בלתי נפרד מישראל, ולא ניתן לדבר יותר על נסיגה מלאה - אלא נסיגה חלקית בלבד, כאשר מרחב הויתורים המרבי עבור שלום יהיה כמחצית משטח הגולן, הנמצאת בין ציר המפלים וציר הנפט לגבול סוריה (לא כולל החרמון שיישאר בידינו למרות שהוא ממזרח לציר הנפט)?
במצב כזה, רוב ההתיישבות בגולן תישאר בידינו, וכן שליטה מוחלטת על מקורות המים לחוף הכינרת + החרמון.
ראוי לציין שאין גם בעיה של פליטים בגולן - תושבי הגולן שברחו/גורשו לאחר 1967 הם אזרחים סוריים החיים בארצם, ולא במחנות פליטים. בעוד שפינוי הגולן יחייב את סוריה בהוצאות כבדות של יישוב מחדש (היו כ- 50 אלף סורים בגולן למעט קונייטרה שנמסרה לסוריה ב- 1974 ונבנתה מחדש ממזרח לעיר העתיקה. כיום כנראה מדובר על 150-200 אלף איש ממוצא גולני - לעומת כ- 20 אלף ישראלים בגולן, מה שאומר שגם אם נפנה הכל, לא יהיו לסורים די תשתיות ליישוב מחדש).
במקום הנסיגה הקרקעית, יכולה ישראל להציע פיצויים כספיים ואפשרות למעבר רכבתי מסוריה למצרים דרך רשת הרכבות הישראלית (רכבת מיוחדת שתיסע דרך ישראל בשעות קבועות, בלי לעצור בישראל ובלי צורך באשרת כניסה לישראל), כמו גם השקעות ישראליות בכלכלה ובחקלאות הסוריות.
אין לשכוח שסוריה העצמאית שלטה בגולן רק 21 שנה, ישראל 35. גם אם נכלול את שנות המנדט הצרפתי, נגיע ל- 46 שנות שלטון צרפתי-סורי. בעוד 11 שנים בלבד אנו עוברים את הזמן הזה. לא ייתכן שההתיישבות בגולן, בו אין עם אחר, תישאר בת ערובה לקראת השנה ה- 40 לקיומה.
* אם הדרוזים בגולן באמת רוצים לשוב לשלטון סורי, ניתן למסור לסוריה את שטח היישובים הדרוזיים ואדמותיהם, לאחר משאל חשאי בקרב האוכלוסייה שיאמת את רצונה להיות בסוריה. אין הדבר סותר ריבונות ישראלית במערב ובדרום הגולן, כמו גם בחרמון למעט הכפרים.

_new_

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.