מנהיגות שקובעת תקדים

לא תמיד מנהיג פוליטי מודע לעובדה שהחלטותיו עלולות להוות תקדים לבאים אחריו. כאשר מנחם בגין וויתר על כל סיני וחתם על הסכם שלום עןם מצרים, הוא לא היה מודע לעובדה שבנסיגה עד לסנטימטר האחרון מסיני, למעשה הוא קובע תקדים לנסיגה דומה בכל הגזרות האחרות. רק לאחר מעשה הוא הבין זאת, ולכן הוא מהר לספח את רמת-הגולן לישראל ולהחיל עליה את החוק הישראלי. אבל אנחנו מכירים גם החלטות אחרות של מנהיגים אחרים, שחשבו על ההחלטה, בטרם החליטו, שמא היא עלולה לשמש תקדים לאחרים שיבואו אחריו.

ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, פרש מן הממשלה בסוף 1953 וירד להתגורר בנגב. בימים ההם הוא קיווה שירידתו לשדה בוקר, תשמש דוגמא לצעירים, והם יבואו בהמוניהם להתיישב בנגב. את מקומו בראשות הממשלה תפש שר החוץ דאז, משה שרת. שני האישים הללו היו ממש דבר והפוכו. בעוד שבן-גוריון היה אקטיביסט בוער, לעומתו משה שרת היה קר, והתנגד לאקטיביזם הבטחוני בכל מאודו. הפידאינים (המחבלים של אז) פעלו ללא הרף בגבולנו - ומשה שרת חפש דרכים להפסיק זאת בדרכי נועם באמצעות האו''ם.

ואז באחד הימים הגיע אל בן-גוריון שמעון פרס, שהיה אז מנכ''ל משרד הבטחון, והציע לו לעשות פוטש (מה שקוראים הפיכה) נגד משה שרת, ולהחזיר את בן-גוריון לראשות הממשלה. פרס אמר אז לבן-גוריון, שמשה דיין הבטיח את תמיכת הצבא לכך. בספרו ''אחדות וייחוד'', פרופסור יעקב טלמון מתייחס לפרשה זו בהסתייגות אקדמית המתבקשת – כיון שלא היתה לו ההוכחה לכך.

דוד בן-גוריון דחה את ההצעה על הסף. הוא הסביר לשמעון פרס, כי מעשה זה עלול להוות תקדים שלילי למאן דהוא בעתיד. אם אני אעשה זאת, טען ב.ג., לי יש כוונות טובות. אבל זה שירצה לחקות אותי בעתיד, לך תדע איזה כוונות יהיו לו. בן-גוריון חשב על התקדים.

אהוד ברק, בהיותו רמטכ''ל, נכח בתרגיל צבאי חי, שאמור היה לשמש מודל לתקיפה בעירק במלחמת המפרץ בראשית שנות ה-‏90 של המאה הקודמת. היתה שם תקלה חמורה הידועה בשם ''אסון צאלים'', שכתוצאה ממנה נהרגו חמישה לוחמים מסיירת מטכ''ל, וחמישה נוספים נפצעו. לפי עדות הלוחמים, הרמטכ''ל אהוד ברק שנכח במקום, מיד לאחר האסון ברח מן הזירה עם מסוק. זו היתה בריחתו הראשונה של אהוד ברק.

בשנת 2000 הורה ראש הממשלה ושר הבטחון אהוד ברק לצה''ל לנטוש את לבנון בלילה אחד. זו היתה ממש בריחה צה''לית מאורגנת, כאשר חזבאללה מזנב בנו. בתום הבריחה, הכריז ראש הממשלה ברק כי אם לבנון (קרי: חזבאללה) תתקוף את ישראל לישראל תעמוד הזכות להגיב בכל החומרה. אבל המציאות הוכיחה אחרת. חזבאללה תקף את צה''ל בתוך שטח ישראל וחטף שלושה חיילים. ואהוד ברח שוב.

התקדימים של אהוד ברק עומדים לנגד עיניו של אהוד אולמרט בימים אלה. פעמיים ברח ברק, ולצבור יש זכרון קצר והוא מקבל אותו בחזרה. ולכן החליט אהוד אולמרט, שעתה הגיע תורו לברוח מכשלון מלחמת לבנון השניה. תחילה הוא ניסה להמנע מחקירת מלחמת הכשלון. וכאשר הלחץ לא פסק, אז הוא מינה וועדת בדיקה, שלפי הבנתו היא תהיה חסרת שיניים. וכעת הוא מצהיר, שתהיינה מסקנותיה של ''וועדת ווינוגרד'' אשר תהיינה, הוא מודיע כבר עכשיו שהוא לא יתפטר. הוא פשוט בורח מאחריות.

לא רק התקדים של אהוד הראשון עומד לנגד עיניו. עומדת לנגד עיניו חטוטרת החקירות שמתנהלת נגדו. אהוד אולמרט יודע גם יודע, שהרבה יותר קל לאגף החקירות של המשטרה לנהל חקירה נגד חבר-כנסת, מאשר נגד ראש ממשלה. אהוד אולמרט יודע גם יודע, שהרבה יותר קל ליועץ המשפטי של הממשלה לקבל החלטה להעמידו לדין, כאשר אהוד אולמרט אינו עטוף באצטלה של ראש הממשלה. ולכן הוא ממהר לחקות את נוויל צ'מברלין הבריטי.

ראש הממשלה הגב' גולדה מאיר, לא התפטרה מתפקידה לאחר מלחמת יום כפור 1973. כי מיד בתום המלחמה נערכו בחירות והיא זכתה שוב באמון הצבור. אבל כאשר הלחץ הצבורי לא פסק, היא לא היססה להתפטר מתפקידה כראש ממשלה. כי היא לא פחדה מחקירות משטרה, ולא היתה צריכה לחשוש מהחלטות פליליות של היועץ המשפטי לממשלה.

האם ביום הדין אנו נשכח מעלליהם של ''אהוד ברח'' הראשון והשני?

---