אז איך יוצאים מזה?

ועידת אנאפוליס היא בדיחה. בדיחה גרועה.

כמו הרבה מעשים פוליטיים, ולפי כל הסימנים, גם זה התחיל במקרה. ג'ורג' בוש עמד לשאת נאום וחיפש איזשהו נושא שייתן לו תוכן. הוא ביקש רעיון שיסיח את הדעת מכישלונותיו בעיראק ובאפגניסטן, משהו פשוט, אופטימי וקל לקליטה.

איכשהו עלה הרעיון של עריכת ''מפגש'' של מדינאים כדי להזיז את התהליך הישראלי-פלסטיני. מפגש בינלאומי הוא תמיד טוב - זה נראה טוב בטלוויזיה, זה מספק ''הזדמנויות צילום'', זה משדר אופטימיות. נפגשים, סימן שמשהו זז.

וכך זרק בוש את הרעיון: ''מפגש'' לקידום השלום בין ישראל והפלסטינים.

לא קדם לזה שום תכנון אסטרטגי, שום הכנה יסודית, כלום.

לכן לא סיפק בוש באותה הזדמנות שום פרטים: לא יעד ברור, לא סדר-יום, לא מיקום, לא תאריך, לא רשימת מוזמנים. מפגש בעלמא. עובדה זו כשלעצמה מעידה על חוסר-הרצינות של העניין כולו, ומעידה פעם נוספת, אם צריך כזאת, על חוסר-הרצינות של גו'רג' בוש.

זה עשוי להדהים אנשים שלא ראו מעולם מקרוב איך מתנהלים עניינים פוליטיים. קשה להשלים עם הקלות הבלתי-נסבלת שבה מתקבלות לא-אחת החלטות, חוסר-האחריות של מנהיגים והמקריות הגמורה שבה נפתחים תהליכים שסופם - מי ישורנו.

ברגע שנזרק רעיון כזה, אי-אפשר עוד לעצור אותו. הנשיא דיבר, העניין יצא לדרך. כדברי הפתגם: טיפש אחד זרק אבן למים, תריסר חכמים לא יוציאו אותה.

מאחר שהוכרז על ''מיפגש'', הוא הפך ליעד חשוב. המומחים מכל הצדדים החלו לעבוד בקדחתנות על גיבוש האירוע הבלתי-מוגדר. כל אחד מהם ביקש לעצב אותו כך שיפיק ממנו את מירב התועלת לעצמו.

• בוש וקונדוליזה רייס רצו לפתח יוזמה מרשימה כדי להוכיח שארצות-הברית מקדמת בכל זאת את השלום והדמוקרטיה. שהם יצליחו במקום שהנרי קיסינג'ר הגדול נכשל. ג'ימי קארטר נכשל בהפיכת השלום הישראלי-מצרי לשלום ישראלי-פלסטיני. ביל קלינטון נכשל בוועידת קמפ-דייוויד. אם בוש יצליח במקום שנכשלו כל קודמיו - האם זה לא יוכיח שהוא הגדול מכולם?
• אהוד אולמרט זקוק באופן דחוף להישג פוליטי מהדהד כדי להשכיח את כישלונו במלחמת לבנון השנייה ולחלצו מתריסר החקירות הפליליות המתנהלות נגדו על פרשות שחיתות. הוא רצה להשיג הישג בולט: להיפגש עם מלך סעודיה ולהצטלם כשהוא לוחץ את ידו. שום ראש-ממשלה קודם לא הצליח בכך.
• אבו-מאזן רצה להוכיח לחמאס ולפלגים הסוררים של תנועתו, פת''ח, שהוא מצליח במקום שבו נכשל יאסר ערפאת הגדול, שהוא מתקבל כשותף שווה מעמד לגדולי העולם.

זאת הייתה יכולה, על כן, להיות ועידה גדולה, היסטורית ממש. אלמלא ...

אלמלא היו כל אלה חלומות באספמיה. לא היה ממש אף באחד החלומות האלה, בגלל סיבה פשוטה אחת: לאף אחד משלושת השותפים אין מה להשקיע.

- בוש פושט רגל. כדי להצליח באנאפוליס, הוא היה צריך להפעיל לחץ כבד על ישראל. היה עליו להכריח אותה לעשה את הצעדים הדרושים להתקדמות: שתסכים להקמת מדינה פלסטינית אמיתית, שתוותר על מזרח ירושלים, שתחזיר את גבול הקו הירוק (עם חילופי-שטחים קטנים), שתמצא נוסחת-פשרה מוסכמת בעניין הפליטים.

אבל לבוש אין שום יכולת להפעיל לחץ על ישראל, ולוא גם הקל ביותר, גם אילו רצה בכך. בארצות-הברית כבר התחילה עונת הבחירות לנשיאות, ושתי המפלגות הגדולות עומדות כחומה בצורה מול כל לחץ על ממשלת ישראל. השדולה היהודית והאוונגליסטית, יחד עם הניאו-שמרנים, אינם מאפשרים אף מילה אחת של ביקורת על מדיניות ישראל.

- אולמרט חסר-אונים עוד יותר. הקואליציה שלו מחזיקה מעמד רק מפני שאין לה תחליף בכנסת הנוכחית. יש בה יסודות שבכל ארץ אחרת היו נקראים פאשיסטיים (אצלנו נרתעים מהשימוש במילה זו, בגלל הזיכרונות ההיסטוריים). אין לו שום אפשרות להסכים לפשרה, ולוא הקטנה ביותר - גם אילו הבין כבר שזו הדרך היחידה להגיע להסכם.

השבוע התקבלה בכנסת, בקריאה טרומית, הצעת-חוק המחייבת רוב של 80 ח''כים לכל ויתור על שכונה כלשהי בירושלים-רבתי. כלומר, אולמרט אינו יכול להיפטר אפילו מאחד הכפרים הפלסטיניים שסופחו בשעתו לירושלים. אסור לו להתקרב אפילו ל''בעיות הליבה''.

- אבו-מאזן אינו יכול לזוז מהתנאים שנקבעו על-ידי יאסר ערפאת (שמלאו השבוע שלוש שנים למותו). אם יסטה מהקו אף במילימטר אחד, ייפול. את רצועת-עזה כבר איבד, והוא עלול לאבד את הגדה המערבית. ומאידך, אם יאיים באלימות, יאבד גם את מה שיש לו: אהדתו של בוש ושיתוף-הפעולה עם כוחות-הביטחון הישראליים.

שלושת שחקני הפוקר הולכים לשבת מסביב לשולחן, מתיימרים לפתוח במשחק, אבל לאיש מהם אין אף פרוטה אחת לשים על השולחן.

לכן הולך ומצטמק ההר השגיא לנגד עינינו. זה כאילו נוגד את חוקי הטבע: ככל שמתקרבים אל ההר הזה, כן הוא נראה קטן יותר. מה שנראה לרבים תחילה כהר אוורסט פוליטי הפך להר רגיל, ואחר-כך לגבעה, ועכשיו נותרה בקושי תלולית. וגם היא מתפוררת.

תחילה עמדו לדבר שם על ''בעיות הליבה''. אחר-כך נאמר שתתקבל החלטת-כוונות כבדת-משקל. אחר-כך דובר על אוסף של מליצות נבובות. עכשיו גם זה בספק.

איש משלושת המנהיגים כבר אינו חולם על הישג. עכשיו מבקשים שלושתם לצמצם נזקים - אבל איך יוצאים מזה?

כרגיל, הצד שלנו הוא היצירתי ביותר. אנחנו הרי מומחים להקמת מחסומים, חומות וגדרות. השבוע הומצא מכשול שיעלה גם על החומה הסינית.

אהוד אולמרט דורש עכשיו שלפני כל משא-ומתן על הפלסטינים ''להכיר במדינת-ישראל כמדינה יהודית''. אחר-כך בא שותפו לקואליציה הימני קיצוני, אביגדור ליברמן, ודרש שהממשלה תחליט שלא לבוא כלל לוועידת-אנאפוליס, אלא אם כן יקבלו הפלסטינים לפני כן דרישה זו.

כדאי להתעכב לרגע על טיבה של דרישה זו.

לא נאמר שעל הפלסטינים להכיר במדינת-ישראל. את זה הם הרי כבר עשו בהסכם-אוסלו - למרות שישראל עצמה אינה מכירה עדיין בזכות הפלסטינים למדינה משלהם בגבולות הקו הירוק.

לא, ממשלת ישראל דורשת הרבה יותר: על הפלסטינים להכיר בכך שישראל היא ''מדינה יהודית''.

האם דרשה ארצות-הברית שיכירו בה כ''מדינה אנגלו-סכסית''? האם דרש סטאלין שארצות-הברית תכיר בברית-המועצות ''כמדינה קומוניסטית''? האם פולין דורשת שיכירו בה כ''מדינה קאתולית''? האם פקיסטאן דורשת שיכירה בה כ''מדינה איסלאמית''? האם יש בכלל תקדים לכך שמדינה נדרשת להכיר במשטר הפנימי של מדינה אחרת?

הדרישה מופרכת על פניה. אבל אפשר בנקל להביא אותה לכלל אבסורד.

מה זו ''מדינה יהודית''? הדבר לא נקבע מעולם. האם זו מדינה שיש בה רוב יהודי? האם זו ''מדינת העם היהודי'' - כלומר, מדינה השייכת ליהודי ברוקלין, פאריס ומוסקווה? האם זו ''מדינת הדת היהודית'' - ואם כן, מה מקומו של הרוב החילוני בה? האם היא שייכת ליהודים ''שחל עליהם חוק השבות'' - כלומר מי שנולדו לאם יהודיה ולא הצטרפו לדת אחרת''?

שאלות אלה לא הוכרעו. האם אמורים הפלסטינים להכיר במשהו הנתון בוויכוח בישראל עצמה?

לפי ההגדרה הרשמית, ישראל היא מדינה ''יהודית ודמוקרטית''. בהתאם לכללי הדמוקרטיה, יש לי הזכות לשאוף לשינוי ההגדרה הזאת. אם ביום מן הימים תתקבל דעתי וישראל תהפוך ל''מדינה ישראלית'', השייכת לכל בעלי האזרחות הישראלית, ולהם בלבד - איך אמורים הפלסטינים להתייחס אליה? (ארצות-הברית היא דוגמה: היא שייכת לכל אזרחיה, וביניהם אמריקאים-היספנים ואמריקאים-אפריקאים, שלא לדבר על ''אמריקאים-ילידים''.)

העוקץ הוא, כמובן, שפלסטינים כלל אינם יכולים לקבל נוסחה זו, מפני שהיא פוגעת במיליון וחצי הפלסטינים שהם אזרחי-ישראל. ההגדרה ''מדינה יהודית'' הופכת אותם אוטומטית לאזרחים סוג ב' - במקרה הטוב ביותר. אילו היו אבו-מאזן וחבריו מקבלים את הדרישה, הם היו תוקעים סכין בגב אחיהם ובני-משפחותיהם.

אולמרט ושות' יודעים זאת, כמובן, היטב. הם לא הציגו את הדרישה כדי שתתקבל. הם הציגו את הדרישה כדי שלא תתקבל. הם מקווים להיפטר באמצעות טכסיס זה מן הצורך לפתוח במשא-ומתן אמיתי.

זאת ועוד: בהתאם ל''מפת הדרכים'' ז''ל, שהכול מתיימרים להסתמך עליה, על ישראל לפנות כבר בשלב הראשון של המשא-ומתן את עשרות ההתנחלויות שהוקמו אחרי מארס 2000, ולהקפיא את השאר. הרי אולמרט אינו מסוגל לכך. באותו הזמן צריך אבו-מאזן להרוס את ''תשתיות הטרור''. והרי גם הוא אינו מסוגל לכך, כל עוד אין מדינה פלסטינית.

אני מתאר לעצמי שבוש מתהפך בלילה על משכבו ומקלל את מי שהכניס את המשפט האומלל ההוא על הוועידה לנאומו. קללותיו יעלו השמיימה יחד עם הקללות של אולמרט ואבו-מאזן.

כאשר היו מנהיגי היישוב אמורים לחתום על מגילת-העצמאות, המסמך לא היה מוכן. לכן הם חתמו, בזה אחר זה, לעיני המצלמות וההיסטוריה, על דף-נייר ריק. אני חושש שמשהו דומה יקרה באנאפוליס.

ואז הם יחזרו איש-איש לביתו ויפלטו אנחה עמוקה של הקלה.

---