סיקור תכוף של לוויות, שנע בין צנוע להמוני, כיאה וכנאה לנו, בעיקר לאלה שמלווים את המת בדרכו האחרונה, הפך לשגרה במדיום החזותי. נראה שהמניע הוא לא אם ראוי או לא ראוי לסקר, או אם ראוי לא לפסוח על אירוע שבעצם שייך בראש וראשונה למשפחת השכול. אלא בדרך השלילה: מה יאמרו אם לא נסקר, או כיצד נסקר. אם כבר, אולי ראוי לסקר הלוויות של הרוגי תאונות. אפשר וזה יהיה אמצעי להציל חיים.
חתני,
יורם פוגל מספר על אביו, אברהם, מהנדס, מוסיקאי, אספן יודאיקה, ואיש עולם, בתל אביב הקטנה, שכאשר הוא לקח את העיתון לקריאה בבוקר, הוא עבר ישר לעמוד מודעות האבל. ואז הוא צעק לאשתו במטבח: ''בתיה, את יודעת מי מת?''
העניין שלנו במוות, או כהגדרתו של פרופסר
ישעיהו לייבוביץ' ב''אין חיים'', לא אופייני רק לקהילה כמו זאת של תל אביב הקטנה, שאליה הגיע
אברהם פוגל, ואנשים רבים הכירו זה את זה אישית. גם כיום אני מכיר אנשים שפונים לעמוד הזה עוד בטרם קראו את החדשות, או את עמודי הכלכלה והבידור. היו מקרים שאנשים נעלמו מן הכותרות, והקוראים לא ידעו אם הם חיים או לא. אני זוכר לפחות כמה כאלה. ואם מדובר במכר או במודע, צריכים להשתתף בלוויה, או לפרסם מודעת- אֵבל או ללכת לביקור תנחומים. במקרים רבים טקס לוויה מקבץ ביחד חבורה שלא התראתה מזה שנים והמפגש הופך לאירוע ''מחזור''. ככה או אחרת, אנשים חיים יש להם כבוד לפטירה, נוהגים כמקובל, שמים אבן על המצבה בסבר פנים חמור, וכעבור כמה דקות טופחים על שכם חברים ''בחייתך... כמה זמן שלא התראינו. מתי היה בפעם האחרונה – ב
טנטורה, או ב
טבה''. או להיפך, טופחים בהתחלה ושמים אבן בסוף, לפני היציאה הביתה. ב
ניו-אורלינס ראיתי הלוויה בלווי ג'ז והתמלאתי קנאה.
לוויה בלווי ג'ז בניו אורלינסבישראל, פולחן המוות, הוא יותר פולחן אלילי מאשר יהודי, והתייחסתי לתופעה בהקשר אחר באחד ממאמריי. המקורות לא מטפחים פולחן מוות. גם בכל הקשור לאלוהים, כלומר לעולם הבא, נאמר
לֹא הַמֵּתִים, יְהַלְלוּ-יָהּ; וְלֹא, כָּל-יֹרְדֵי דוּמָה (תהלים קטו, יז7). אך מה לעשות וחברה אפוקליפטית, גם נהנתנית, לא מוכנה לוותר על אירוע כזה וכל המתרחש סביבו, כולל כמובן, סיקור בטלוויזיה. ולא זו בלבד, אלא שבמקרים מסוימים, מקורבים או משפחת הנפטר מתלוננים על שבהלוויה לא השתתף נציג הממשלה, לכל הפחות, או שר. משפחת גבריאל דוויק שגופתו הוחזרה ע''י החזבאללה לאחר שטבע באזור ראש הנקרה, לפני כשנתיים, בנסיבות כאלה ואחרות ונסחף לחוף הלבנוני, התלוננה שאף נציג של הממשלה לא בא להלוויה. הדיון שנערך בוועדה בכנסת בנושא לא הוסיף אלא גרע, שכן הוא גילה טפחיים על צביעותם של הפוליטיקאים שלנו, שלא לדבר על הטלוויזיה הצבועונית. מוטב שיעסקו בשיפור תנאי החיים של יוצאי אתיופיה מאשר במתים, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה. לא בקבר טמונה ההפליה.
אני יודע שזאת סוגיה טעונה מאוד שכן מדובר ב''דאבדין ולא משתכחין''. אני מודע לכך כאדם ולא פחות כמי שלמוד שכול. מי שמתעניין בנושא מבחינה פסיכולוגית חברתית יכול למצוא משהו מהיבט זה במאמרו של אריה קיזל (
סיקור השכול). אשר לי, מזמן שאלתי את עצמי מהו הקריטריון בסיקור לוויה בטלוויזיה. מדוע אדם אשר נדרס בגלגלי רכב, או ''נרצח'' בתאונה על ידי דורס תוקפן, לא זוכה לסיקור הלוויה ואילו אדם שנפל מצוק בהרי ה
הימלאיה או ממעבורת באי
פוקט, כן זוכה לסיקור? מדוע כאשר אישה נרצחת בידי בעלה, או ילד בידי אביו מולידו, ההלוויה לא ראויה לסיקור טלוויזיוני, וזו של מי שנורה בפליטת כדור של חברו לנשק כן? ומדוע לא מסתפקים בסיקור הלוויה ופוקדים את בית המשפחה ושומעים מקרובים או משכנים שהיא או הוא היה ''נשמה'', ''לב השכונה'', ''תמיד מוכן לעזור'', ''הוא היה סבאבה ויחסר לנו מאוד'' וכיו''ב שבחים שנאמרים אצלנו רק כאשר אדם מת. דומני לשיא התִפלות הגיעה כתבת הערוץ הראשון שעמדה ליד ביתו של פולי, ישראל פוליאקוב, כוכב נפלא בשמי הבידור בארץ שנפטר - ודווחה כי ''שקט כאן ליד ביתו של פולי'', כמה דקות לאחר שהכתב שהיה בפקיעין לאחר המהומות באותו יום דווח ''שקט כאן בפקיעין''. בכלל, הרי אֵבל, בעיקרו הוא עניין אשר שייך לפרט, למשפחה שאיבדה את יקירה. אכן יש כאלה, מעטים אמנם, שמבקשים שלא לסקר לוויה, גם אם הבן נפל בתפקיד.
פעם היו אמות מידה ברורות. לגבי אח''מים הוכנו נקרולוגים אשר עודכנו מדי פעם והיו מוכנים ומזומנים כאשר האיש נאסף אל אבותיו. במקרים אחרים, לרוב דווח על אנשים שנפלו למען המולדת. כלומר בשרות האומה, או אישים בולטים בתחומם. בכך חלקה החברה כבוד לנופלים במערכה על ביטחון המדינה או בנבחריה, בזירה המדינית, התרבותית, המדעית, הביטחונית, או האומנותית, כמו מותו של פולי. פולי היה אדם שראוי היה לשבחים בחייו ובמותו. אבל גם כאן בהספדים היה over kill, הפרזה ישראלית. משום כך מלבד סיקור ההלוויה בחדשות, הקרינו אחר כך סרט תיעודי ותוכנית בידורית ולמחרת השף חיים כהן מגיש התוכנית (או המפיק) של ''שום,פלפל ושמן זית'' ראה לנכון גם הוא להשתתף, להיות in, ולכן שידר תוכנית חוזרת שבו הוא אירח, את מי אם לא את פולי. קצת פרופורציה, שכה חסרה בחיים הציבוריים שלנו. הוא שייך לחיים ולא לנפטרים. כמילות השיר של יהורם גאון (מילים דן אלמגור, לחן דובי זלצר):
כולם היו יודעים אז טוב מאוד/ למי למי יש יותר כבוד. התשובה היא: לנו.
בהקשר זה מילה טובה על אורי דרומי ועיתון ''הארץ'' אשר במדור ''אחרי מות'' מביא את פועלם של אנשים שעשו מעשים חשובים למען המדינה ולא זו בלבד שלא סוקרים את הלוויות שלהם אלא אין גם ידיעות על כך. בטלוויזיה השטח פרוץ. אני משער שהעורכים בעצמם מבולבלים, ומחליטים שמוטב לסקר את הכל מאשר להסתכן בתלונות שמפלים את המת לרעה. עוד זה חסר לערוץ הראשן הממלכתי, שיגידו שאת זה מצלמים ואת זה לא. זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב - שאשכנזי מת מצלמים ומזרחי מת-לא. כאילו שאין לו מספיק צרות לערוץ הציבורי והוא צריך להזמין עוד.
''האמת בפרסום''
בכל הקשור לפולחן המוות אשר חלק ניכר ממנו הוא סיקור מידותיו הראויות של הנפטר, הרי כדרכן של מנטרות אני חוזר עליהן שוב ושוב. זאת במסגרות צנועות או פומביות: אנא, אם יש לכם לומר מילים טובות על האדם, אמרו אותן כאשר הוא חי ושומע. אל תחכו עם הקילוסים כאשר הוא כבר לא יכול לאשר או להכחיש.
מי שבפועל עושים את מלאכת התהילה והשבח בחיי אדם, או מוצר, או חברה - הם הפרסומאים, אך הם עושים זאת בשכר, ומלאכה שלעתים נושקת להטעיה או הטיה, שנקראת בז'רגון הפרסומי: ''אמת בפרסום''. יש לי סיפור קטן על אחד כזה. במסגרת הניסויים שעשיתי בשעתו לכתוב סיפורים קצרים. אחד מהם אני משלב בספרי האחרון,
מוביולה- מסע בזמן ובמרחב. במרכז סיפור בדיוני זה ששמו ''חזרה לסנטוריני'' עומד יחצן מאוד מפורסם, עתיר תהילה וממון שהנוזל עלה לו לראש מרוב חשיבות עצמית. הוא יוצא לאי היווני סנטוריני, בים האגאי, למסע תענוגות עם המאהבת ולספורט הצלילה שבו הוא מצטיין. אולם תכלית הביקור היא לבחון בחייו עד כמה הוא מפורסם. ומכיוון שבקרב עמו הוא יושב ויודע שלשיא התשבוחות אפשר להגיע רק כאשר האדם מונח לפניך לאחר ה''טהרה'' בבית הלוויות, הוא עושה ניסוי ייחודי, ''מבריק''. הוא מביים טביעה, חרף ההכרה בגודל הצער שהוא גורם למשפחתו, לידידתו ולחבריו, וזאת כדי לראות כמה שורות הספד הוא יקבל בעיתונות. אין בכוונתי לספר את הסיפור כולו, או לקדם את שיווקו, שכן אני מגלה כאן את הסוף. לא רק אני מגלה, גם הגיבור שלי מגלה כיצד צימקו וגימדו את האירוע והכניסו אותו למיטת סדום של כמה שורות. או אז בשם העיקרון הנעלה של ''אמת בפרסום'' הוא באמת מתאבד. מה קרה בהלוויה לאחר מכן, אני יכול רק לשער.
אם בכל זאת נגזר עלינו לסקר לוויות, אני ממליץ בכל פה לסקר את ההלוויות של אלה שנהרגו בתאונות דרכים, בין אם גרמו למות אחרים ובין אם הם נספו גם כן. לפחות של צעירים שכל חייהם עוד היו לפניהם. כאן לא מדובר בכבוד. כאן מדובר בלקח בכול הקשור לחיי אדם. החיים חשובים יותר. ואם כבר- אני מעדיף את הטקסים בניו אורלינס, עם תופים וטרומבונים - חג לאוזן שוחרת ג'ז של אלה שמסוגלים עדיין להאזין.
במותם נתנו לנו...
באיזה מובן ''בישראל, פולחן המוות, הוא יותר פולחן אלילי מאשר יהודי
