|
|
|
בישראל תמיד היתה מידה של אנומיה חברתית (בלגן ערכי ונורמטיבי), עקב הטרוגניות ותסיסה, המביאה לפריחת עשבים שוטים, צעקנות רעיונית ביזרית ו''נביאי שקר'' (שאינה בעיה חדשה ביהדות). בשנות ה- 50 כשהכוח המרכזי היה הומוגני ובוטח, הושלטה אכן מידה של דיכוי ללא עוררין כלפי כל מה שנתפס כמסוכן ושונה, או כמידה של אלטרנטיביות רצינית להגמוניה.
תכופות, מערכי שמירת סדר כנגד גורמים באמת חריגים, מערכים אלה הופעלו גם כנגד גורמים מתונים, אך שהוו איום למערך הברור רעיונית וההומוגני של ההגמוניה. כלפי גורמים מתונים, או סתם אנשים שחמדו את קניניהם (ונעשה להם ''תרגיל'') הופעל דיכוי כבד, תוך הצגתם באופן מוקצן, כדומים או זהים לגורמים החריגים, המסוכנים והביזריים.
כיום, כשהחברה נמצאת במצב של מוביליות גבוהה יותר, וגם היקף האנומייה נרחב יותר, אך בהיעדר הומוגניות שלטונית, הרי ששכיחים מצבים בהם:
גורמים שרלטניים באליטות וותיקות שאבדו בטחונם השלטוני, מנצלים חוסר בטחון זה כדי להציג סכנות מדומות ולהאדיר את עצמם. חוסר בטחוןזה מביא לפריעה פראית, וצמיחת עשבים שוטים וחלאת אדם שרלטנית בתוך האליתות עצמן(חלקם צעירים נטולי אתיקה לחלוטין, אך המדקלמים את הרטוריקה הוותיקה). גם גורמים סמכותניים וביזריים, מטורפים למעשה ב''שושואיות'' שלהם מחזקים מעמדם.
כמו כן במצב של יתר אנומיה, פרט לאליתות וותיקות ההופכות פראיות ומתבצרות (אך שאינם יכולים במצב זה להתגונן בפני צמיחת עשבים שוטים בקרבם הם- חמדנים, נבלים, צעירים קריריסטיים נטולי אתיקה, שרלטנים או שושואים מטורפים) פרט לכך צומחים גורמי נבלה אבסורדים ושרלטנים גם מכיוונים אחרים בעזוז רב. כל חורץ לשון, בעל אמירות בוטחות נהיה מלך בעצם אקט התוויית כוון במצב של אנומיית-יתר.
|
|
|
מצב אנומיית-יתר: כל ממזר מטורף ונבל נעשה מלך ופורע
המאמר
