נסראללה- שיעור בלוחמה פסיכולוגית לציבור הרחב

ככל שעובר הזמן מאז מלחמת לבנון השנייה, ככה מתברר שהמאזן אינו שלילי. עם זאת גם במבט לאחור בולטות שתי תופעות: הבטן הרכה של העורף, וכפועל יוצא הצלחת הלוחמה הפסיכולוגית של מנהיג החזבאללה. אילו נסראללה היה נשיא איראן, הרבה מן העוקץ במערכה נגד גירעון איראן היה ניטל.

במהלך לימודיי את נושא ה- Mass Persuasion- שכנוע המוני, כחלק ממסגרת ''תקשורת המונים'', באוניברסיטת ניו-יורק ((NYU סיפר המרצה, פרופסור ג'ורג' גורדון, כי במערכה בחזית האיטלקית במלחמת העולם השנייה, עשה המודיעין הבריטי ניסוי בהשמעת הקלטות של גניחות נשים. האיטלקים, הרי רומנטיקנים גדולים ולוחמים לא כול כך גדולים, מן הסתם יושפעו מקולות אלה כדי שיאמרו לעצמם: לעזאזל המלחמות, הסיניורינות עדיפות אלף מונים.


נסראללה - המדיה היא המסרלוחמה פסיכולוגית היא חלק בלתי נפרד מכל מערכה מלחמתית מאז ומקדם ובוודאי במלחמות מתועדות כמו מלחמות הפלופונזים, במאה ה-‏5 לפנה''ס בין ספרטה לאתונה, מערכות אלכסנדר הגדול וכן הלאה. רק השיטות והכלים משתנים במקביל לאמצעיי הלחימה עצמם. במקורות שלנו אמר ''החכם באדם'' (משלי כ''ד): וכִּי בְתַחְבֻּלוֹת, תַּעֲשֶׂה-לְּךָ מִלְחָמָה.

אינני בקי כיצד צבא ההגנה לישראל מתמודד היום עם הפן הזה של המערכה. בשעתו הייתה קיימת וועדת ל''פ (לוחמה פסיכולוגית) שבראשה עמד ראש אמ''ן דאז, אלוף חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה. היו בוועדה אנשי צבא, משרד החוץ, אנשי מדע וטכנולוגיה, פסיכולוגים ואנשי תקשורת כמוני (במסגרת המילואים) שגם הדיסציפלינה האקדמית שלהם הייתה המדיה. אני משער שקיימת יחידה של לוחמה פסיכולוגית במסגרת זאת או אחרת בצה''ל. במלחמת לבנון היא כשלה.

מכל מקום, בדבר אחד אין לי ספק, גם כמי שמתמצא בנושא של תעמולה וגם כמי שעקב אחר השלבים השונים של מלחמת לבנון השנייה, המערכה הפסיכולוגית הייתה גרועה יותר מבחינתנו מן המלחמה בשטח. להערכתי, ונתתי לכך ביטוי בהקשרים שונים, המאזן הביטחוני של מלחמת לבנון אינו שלילי. גם אלה שטוענים כי במלחמה זאת איבדנו את כושר ההרתעה שלנו, בעצם מתכוונים ללוחמה פסיכולוגית. הרתעה הוא כלי פסיכולוגי מן הדרגה הראשונה. הא- ראיה, כאשר ראש אמ''ן התבטא בוועדת החוץ והביטחון, לאחר הפעולה בסוריה, כי ישראל החזירה לעצמה את כושר ההרתעה, הוא התכוון לפן הפסיכולוגי. בפעולה חשאית זאת לא הכרענו את סוריה, לא השמדנו את אלפי הטילים לטווח בינוני או רחוק. פוצצנו מתקן בבנייה ואולי הרתענו אותה ורמזנו רמס גס לאיראן. זה אקט פסיכולוגי. מאותה סיבה, החזבאללה לא זכה לניצחון בשדה הקרב אלא בשדה התעמולה, ולא מעט בזכות התקשורת, שלנו בעיקר, ושל העולם. המגפונים שלנו העצימו את ''הניצחון'' של חזבאללה ובראש וראשונה את המנהיג שלו, חסאן נסראללה.

אני משער שרבים, כותבים וקוראים, עשו הכרה כזאת או אחרת עם האיש הזה. גם אני עשיתי הכרה שטחית עם האיש באמצעות מידע כתוב, בעיתונות ובאינטרנט. נסראללה נולד בשכונת עוני למשפחה מרובת ילדים ברובע קרנטינה בבירות. במלחמת האזרחים בלבנון הוא הצטרף לתנועה השיעית ''אמל''. הוא נשלח בגיל 16 לעיר הקדושה של השיעים בעיראק, נג'ף, שם הכיר את המורה ומנהגו לעתיד, עבאס אל מוסאווי. במהלך משלחמת ''שלום הגליל'' נטש נסראללה את אמל והצטרף לגוף שיעי קנאי שלימים הפך לתנועת חזבאללה. הוא הצטיין הן כמארגן צבאי והן כמטיף דתי והתמנה לסגנו של מוסאווי. כאשר זה חוסל בידי צה''ל, בפברואר 1992 נסראללה הפך למנהיג הארגון. בשנת 1997 נהרג בידי צה''ל בנו בכורו, האדי נסראללה, שנמנה עם יחידת עלית של הארגון.

להערכתי, ויש לה שותפים מוסמכים ממני בתחום הלוחמה בטרור, במקרים רבים מאוד, חיסול מנהיג (בתנועה דתית קנאית, או לאומית טרוריסטית) לא זו בלבד שאינו מחסל תנועה כלשהי ובמיוחד לא תנועה דתית, אלא מוסיף לה נופח של קדושה, ערך הקרבן של המנהיג. ערך מוסף לא מבוטל, הוא שהיורשים הם לעתים יריבים קשים יותר מאשר קודמיהם. חסן נסראללה הוא דוגמה. את המלחמה שלו הוא מנהל בשתי החזיתות. בזירה המלחמתית, נכון יותר החתרנית בתוך לבנון, והחבלנית נגד ישראל. את הזירה השנייה, הפסיכולוגית, הוא מנהיג אף ביתר הצלחה נגד השלטון בלבנון ובצורה מרשימה נגד ישראל. מלבד תכונת המנהיגות, האיש הוא אמן בתחום הלוחמה הפסיכולוגית. מהופעותיו בטלוויזיה הוא מצליח להרשים את הצופים. ואגב, הופעותיו אינן מרובות, וגם זה הסוד שלו. הציפיות לריאיון או לנאום שלו הן תמיד גבוהות, גם בקרב הציבור שלו ולא פחות אצל הצופים בחוץ, ובעיקר בישראל.

---

המרקע בשרות נסראללה

ההופעה האחרונה של נסראללה (ב- 16 באוקטובר) לאחר חילופי גופות ושבוי של חזבאללה הייתה כדרכה בסגנון ה-fire site chat , מעין שיחה נינוחה ליד האח. הוא לא צועק, לא מתלהם, דבריו, כאדם חכם, בנחת יישמעו. הוא בעל הדרת פנים. וככה הוא מספר, מדווח, כי העסקה של ''חילופי שבויים תואמה בין הצדדים ביוזמת המתווך הגרמני וכי המתווך הציע לצדדים לעשות מחווה לרגל עיד אל פיטר''. הוא אף ראה לנכון לציין שלא היה ידוע לו אילו גופות תעביר ישראל, ומשום כך, התנצל, לא ניתנה הודעה מוקדמת למשפחות. מה גם ששמות ההרוגים פורסמו באופן שגוי, דבר שגרם עוגמת נפש למשפחות. ככה הוא המשיך וריתק את תשומת הלב של כל מי שצפה בו. הוא נראה ונישמע אמין.

בעצם הדו''ח שהוא מסר באותה הופעה היה ''בונוס'' בלבד. המסר עצמו היה מקופל בתקווה שהוא נתן למשפחות העצורים בלבנון ובראש וראשונה למשפחתו של סמיר קונטר, ובלחץ שהוא המשיך להפעיל על הממשלה שלנו באמצעות משפחת השבויים, והציבור בכללו בישראל.

במהלך מלחמת לבנון השנייה, לא הרבה נסראללה להופיע, מחשש שמא יאתרו את מקום ההופעה וינסו להתנקש בחייו. בהופעותיו המועטות הוא אומנם איים, גם איומי סרק, אבל בדבר אחד הוא הצליח. הוא פגע בעורף, לא כל כך בנפש או ברכוש כמו במורל. הוא הכיר היטב את המנטאליות הישראלית והוא ניצל אותה עד תום. אצל נסראללה כל פגיעה היא מסר וכל מסר הוא פעולה בפני עצמה. הפגיעה הפסיכולוגית בעורף במלחמת לבנון היא צלקת שלא תיעלם במהרה.

אמיר צנדקוביץ' הכתיר באתר msn את נסראללה כאיש השנה של שנת 2006 כי הוא אחראי למלחמה שאחריה אנו כבר לא מסתכלים על עצמנו באותו אופן. הוא זה ששם לנו מראה מול הפנים והוא גם שיגרום לנו לאסוף את השברים ולצאת לדרך חדשה (איש השנה שלנו). אני חושב שאמיר צנדקוביץ' נסחף לא מעט. לא נסראלללה שם לנו מראה אלא אנו עצמנו. גם סאדאת בשלב הראשון של מלחמת יום הכיפורים שם לנו מראה, אבל בשלבים האחרונים של המלחמה אנו שמנו לעצמנו את הראי הסדוק. תוצאות מלחמה זאת היוו ניצחון מוחץ לישראל, יחסית גדול לאין ערוך מאשר במלחמת ששת הימים, לאחר שהותקפנו במפתיע וסיימנו כאשר ידינו על העליונה בכל החזיתות. זאת בניגוד למלחמת ששת הימים כאשר היינו מוכנים ותוך ''בליץ'' של 6 ימים נסתיימה המערכה הצבאית. במערכה הפסיכולוגית סאדאת ניצח, בדיוק כמו נסראללה במלחמת לבנון השנייה, על כל מחדליה מצדנו.

חסאן נסראללה נמנה עם אותם מנהיגים שהם כוכבי טלוויזיה. ככה בעולם, וביתר יעילות אצלנו. הופעה עתידה של נסראללה מהווה לעצמה חדשה ומעוררת ציפייה. זאת משתי סיבות. הוא לא מרבה להתראיין, ואם כן, לעתים רחוקות וגם זאת בעיקר במדיום הפופולארי ביותר, בטלוויזיה. הוא, כאמור, לא מתלהם, גם כאשר הוא מבטא את דעותיו בצורה קיצונית. הוא שקט מאוד ונינוח ומשום כך הוא מקרין ביטחון עצמי רב. ככה הוא עשה במסיבת עיתונאים לאחר מלחמת לבנון השנייה, בשעה שתקף את התקשורת הערבית שעמדה כאילו מנגד. הוא ראה לנכון לומר שאף שהוא לא ידיד ישראל אלא יריב ואויב הוא רואה לנכון להדגיש כי התקשורת הישראלית היא הרבה יותר הוגנת בדיווחיה מאשר התקשורת הערבית. זאת מניפולציה מבריקה, שכן הוא מוכן לשבח את המדיה הישראלית, כדי להעצים את הגינוי כלפי התקשורת הערבית. כאילו אימץ את תורתו של מרשל מקלוהאן: ''המדיה היא המסר''.

גם כאשר כולם יודעים שמדובר באיש מניפולטיבי מאוד, הרי ממנהיג או ממדינאי לא מצפים להיות צדיק אלא לפעול למען האינטרסים של הציבור שאותו הוא מיצג, ונסראללה מייצג את הציבור שלו נאמנה ולכן בנוסף לנורמות המקובלות בתנועות דתיות וקנאיות, האיש שמייצג אותם עושה זאת בצורה מעולה לא רק כלפי פנים אלא גם כלפי חוץ.

הוא גילה מהר מאוד כי הבטן הרכה של ישראל הוא העורף, והוא, כאמור, ניצל זאת היטב. בשעתו, ברשימה לאחר עשרת ימי לחימה, במהלך מלחמת לבנון, טענתי כי אורך הרוח של העורף שלנו הוא מוגבל (קלישאות על העורף). ראוי לציין, אף שלא תמיד המשל דומה לנמשל ,לא במהות ולא בנסיבות, כי האנגלים בתקופת הבליץ, במלחמת העולם השנייה, בעיקר תושבי לונדון רבה, היו קשוחי עורף במידה מספקת כדי לאפשר לזרוע הלוחמת להתמודד במערכה, חרף מאמצי ההתשה של ה''לופטוואפה'' הגרמני. נאסראללה כוון אל העורף הישראלי, גם במעשים וגם בדיבורים. כוון ופגע.

שערו בנפשכם אילו נסראללה, ולא אחמדינג'ד, היה נשיא איראן. הוא לא היה נותן דרור לחרצובות לשונו בדבר חיסול ישראל. בכך היה ניטל עוקץ גדול מאוד מן המערכת נגד גירעון איראן. הרי, גם בהודעות שלנו, וההצהרות של הנשיא בוש ומנהיגים אחרים במערב - הדגש הוא על עם ואדם שעומד בראשו שרוצים לחסל מדינה, חברה באו''ם. זאת, אגב, בניגוד לפקיסטאן שהיא מדינה מוסלמית - אטומית. לגביה אין שום מערכה. או, אילו בראש איראן עמד עדיין השאח ריזה פהלווי. האמת היא שיותר משאיראן מהווה איום ממשי על ישראל היא מהווה איום גדול יותר על רוב המשטרים הערביים הלא שיעיים, כולל מצרים (שמדיניותה הצבועה שקופה), ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ. אלה כדרכם של ''צדיקים'' שמחים מאוד שמלאכתם נעשית בידי אחרים, כמו ישראל, ארה''ב ומדינות אחרות. מה היה קורה אילו נשיא איראן, בשם חסאן נסראללה, היה מצהיר שזכותה של ישראל להתקיים, אבל גם זכותם של הפלשתינאים לחיות כמדינה. האם אז פצצה גרעינית בידי איראן הייתה כשרה למהדרין?

כאן טמון העוקץ. ומבחינה זאת ,ובהקשר זה, מזלנו שאחמדינג'ד הוא נשיא איראן ולא נסראללה. אבל, אפשר, אפילו אם ההרהור מרחיק לכת, far-fetched, אני כלל לא בטוח שאילו נסראללה היה מנהיג הפלשתינאים, לא היה עם מי לדבר. האיש מחזיק בדעות קנאיות אך הוא חכם ואדם מעשי מאוד. מכל מקום, במערכה הפסיכולוגית המתוחכמת שלו, אין לו יריב בזירה. כדאי ללמוד ממנו.

---