פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מבקרים ומשווקים
צבי גיל (שבת, 20/10/2007 שעה 11:00)


מבקרים ומשווקים

צבי גיל



מה תפקידה של הביקורת בימינו לגבי מידת הפופולאריות של ספרות, אמנות, בידור וכד'. זאת כאשר היא עומדת מול משווקים אגרסיביים אשר עולים או יורדים לטעם הציבור או ממציאים טעמים וריחות.
כאשר הטלוויזיה הייתה מדיום צעיר ואילו הקולנוע היה שייך יותר לממלכת רכילות - בידורית מאשר לאומנות, המבקרים, בייחוד מבקרי אמנות ותיאטרון, היו הכוונים הראשיים של האזימוט התרבותי אומנותי. שיר הערש, ה- lullaby of Broadway- היה בשתים לפנות בוקר, והיה צריך לחכות כמה שעות עד שמהדורת הניו יורק טיימס המאוחרת תופיע. המוקדמת, שבה השתמשו עיתונאים זרים כמוני, שדווחו לרדיו או לעיתוני הערב בארץ, הייתה מצויה בקיוסקים לאחר חצות. השחקנים, הבמאי והמפיק היו צריכים להרים עיניהם לשמיים בתפילה. באמריקה, הביקורת התנשאה לגובה רב: או עמוד תאורה או עמוד תלייה. בשנות ה-‏40 - 60 של המאה הקודמת זה היה מבקר הדרמה והאמנות האגדי, ברוקס אטקינסון, בעיתון ''ניו יורק טיימס'' (על שמו הוקם תיאטרון בברודווי). כאמור, לא היה מפיק, במאי שחקן שלא הדיר שינה מעיניו לאחר הצגה שנסתיימה לאחר חצות, כדי לראות אם אטקינסון רצח את ההצגה בדם קר או חם, או שהוא נתן לה לב חדש, פועם בחוזקה, על הבמה ובקופה. אטקינסון יכול היה לגרום שמחזה מסוים ימות מיתת חנק לאחר 5 הופעות ומופע אחר של אותו מחזאי יישאר על הבמה 500 פעמים.

אצלנו בארץ גם כן היה אחד כזה. חיים גמזו מבקר תיאטרון ואמנות ב''הארץ''. אפרים קישון, כותב מחזות, במאי וסאטיריקן, המציא פועל חדש בשפה העברית: לגמוז. במדור ''פרומו'' של מעריב מזכירה שרית פוקס לקוראים של היום כי,
בשנת 1961 קבע מבקר התיאטרון האימתני, חיים גמזו, כי המחזה של הרולד פינטר ''מנהל הבית'', נובע ממעמקיי ביב שופכין. באותה תקופה כבר טלטל פינטר בן ה- 30 ומשהו את לונדון ואת ברודווי במחזותיו דמויי הסיוט, מחוץ למקום ולזמן מוגדרים, מדוברים בשפה רזה אך מאיימת... גמזו ושכמותו אהבו ציפוי של יופי, כי ביבים זה לא אצילי, רוע אין בכלל, ואת עושרה של דלות החומר קשה לכשכמותם לראות.
גמזו
חיים גמזו: לגמוז
תאור ציורי מאוד, נוקב מאוד, אך תאור של היום. אז, גמזו, כמו אטקינסון, קבעו מה כדאי לראות, על הבמה ובתערוכות, ומהו בזבוז זמן.

מאז, הביקורת, התיאטרלית, האמנותית, הספרותית, הקולנועית והטלוויזיונית, פשטה צורה ולבשה צורה חדשה. כל הזירה מצויה בבגדי המלך החדשים או הישנים ומלווה אותה קהל שונה בתכלית. אבל אני מסופק מאוד אם היא ממלאת אותו תפקיד ''קריטי'', או ש ''שמים עליה'', בז'רגון העכשווי, בכלל. אנשים קוראים את הרייטינג במספר כוכבים שמקבל סרט ממבקר כזה או אחר, ויש לכך השפעה על בחירה. יש ואנשים הולכים למכלולי הקולנוע ובמקום בוחרים סרט שנראה להם, או שהזוג מתפשר על סוג הסרט או שהולכים לקפה סמוך.

אשר לטלוויזיה, בתחילה, כאשר ערוץ 1 שלט בכיפה, הייתה מבקרת טלוויזיה, הדה בושס (גם כן בעיתון ''הארץ'') אשר בדומה למפלס הכנרת, אף פעם הגובה לא הניח את דעתה. היו לה גם ''פייבוריטים'' או להיפך, בעלי תווית שלילית. כיום מדובר בערוצים הרגילים ולא בכבלים. שכן, מעטים המבקרים שמתקרבים לכבלים (להוציא כמה מהם) בשל הניחוח הרע של הגירה שהם מעלים 8-10 פעמים על סרטים ותוכניות, והם, המבקרים לא רוצים להקיא. אבל בערוצים הרגילים לא חוזרים על תוכניות, ובסדרות ישנן אפיזודות חדשות. לכן הביקורת היא בדרך כלל רטרוספקטיבית שלכול היותר משאירה רישום על הערוץ בכלל ועל סוג של תוכנית בפרט או על הסדרה שכן מתמשכת. אבל אם יש לה השפעה על אנשים ש''מכורים'' לתוכנית זאת או אחרת או לסדרה כזאת או אחרת - אני מסופק.


ערבוב תחומים

כמו שכיום קיימת תערובת גולאש, בשר, שאר ירקות ותבלינים, בין פרסומת למידע ככה קיים מישמש שבין מידע על מופע או תוכנית, או שיווקם, לבין ביקורת, שלא לדבר על הביקורת באתרים ובבלוגים. כל אלה רחוקים מאוד מלתת איזו פרספקטיבה לצרכן התרבות, אם הוא בכלל מעוניין בה, או שהוא יוצא מבולבל. קורה שתהודה לתוכנית מסוימת הוא מקבל באוזניים ובעיניים בצורה סותרת. לדוגמה. בתוכנית של איריס לביא במסגרת המשדר ''בחצי היום'' ב- 13 באוקטובר 2007, המבקר שפע שבחים לכתבות של מוטי קירשנבאום מביקורו באוגנדה וטיפוס מפרך בשמורה תוך כדי צילום גורילות. ככה גם במוסף ''גלריה'' של עיתון ''הארץ'', שלא עוסק בדרך כלל בביקורת טלוויזיה, הרשימה הייתה משובצת מחרוזת של סופרלטיבים. באותו יום ה- 13 באוקטובר 2007 במדור ביקורת בטלוויזיה, במסגרת החלק החדשותי, לא זו בלבד שהכתבות לא הרשימו את המבקר, אהוד אשרי, אלא שהוא פרק את הנראה והנשמע בכתבה בצורה שקשה היה להרכיב את האלמנטים מחדש. בקיצור קטילה מוחלטת. ברגע מסוים היה נדמה לך שמדובר בקרדיולוג אשר שם לב לקצב הנשימות של המסכן כשהוא גורר את רגליו במעלה הג'ונגל. אשרי מצא בה, בכתבה, עניין אחד. סיפורה ההיסטורי של ''תוכנית אוגנדה''. אהוד אשרי, בכל תחום של עיתונאות (ובספריו) הוא כותב חד עין וחד עט, מבקר ללא רחם, מוהל עם תער מלוטש. תוכו כברו בכול הקשור במתן ביטוי לדעותיו, וזאת לאחר שהוא לומד את החומר או בקי בו.

כיצד אמור ציבור הקוראים או המאזינים והצופים לנהוג, גם אם מדובר בכתבות ששודרו. אגב, גלריה מעצם מהותה צריכה הייתה לתת מידע לקראת שידור הכתבה ואילו מבקר לא מבקר לקראת שידור (גם אם הוא ראה את הכתבה לפני כן). אבל זה עניין טכני. אז מה קורה. אני מעריך מאוד את הביקורת של אשרי, ולא ראיתי את התוכנית של קירשנבאום. עם זאת בטוחני שאילו שידרו, או ישדרו את הכתבה מחדש, ואני מודע לכך, אצפה בה. זאת משום שאני גם מכיר את הכתבות של מוטי קירשנבאום זה זמן רב וגם אותן אני מעריך מאוד. אבל לא אצפה כדי להשוות את הרושם שלי עם הביקורת של אשרי.

הביקורת עצמה, גם באופייה לא עשויה מעור אחד. גישה ליברלית פתוחה רואה במבקר כמי שמלווה יצירה, או קשוב לה או צופה בה והוא מתווך בינה לבין הקורא, המאזין והצופה. הביקורת כיום היא יותר סובלנית, מכל מקום פחות קיצונית בהשוואה לביקורת העבר. אשר להשפעה על ציבור הקוראים, יש ונוצר דיאלוג, בין היתר במכתבים למערכת, אך מידת ההשפעה לא ידועה. אני גם לא מודע אם נעשה סקר אובייקטיבי על חשיפה לביקורת והשפעתה על הקורא בנקיטת עמדה: רכישת ספר, ראיית הצגה, צפייה בסרט וכיו''ב. מאידך, בקצה השני קיימת ביקורת טוטאלית אשר ההתייחסות שלה, אף היא קוטבית: ''ביקרת בונה וביקורת הורסת''. זאת הבחנה אוטוריטארית אפילו טוטאליטרית ששייכת לאסכולה קנאית, דתית או לאומית, למשל.

וכמובן, השיווק והיחצ''נות האגרסיביים המצויים בכל מקום, עושים הכל כדי לבלבל בכל הקשור לתשומת לב הציבור. ב''העיר-כול העיר'', המקומון התל אביבי -ירושלמי של עיתון ''הארץ'' כותב המבקר אלון עידן, (21.9.2007) במאמר שכותרתו: ''כן, כן, כן- גם מבקרים יכולים להתנצל'' - בין היתר:
מלבד הקוראים והדמויות הטלוויזיוניות, אני מעוניין לנצל את הבמה כדי להתנצל בפני כל היחצניות הנחמדות ששולחות לי המון חומרים לצפייה. האמת היא שאני פשוט לא מספיק לראות אפילו חלק קטן ממה שנשלח. העניין מעיק עלי, כי אני מרגיש כאילו אני מבזבז את זמנן ואת כספיי החברות שבהן הן פועלות...


ביקורת חיובית לאו דווקא מיתרגמת במכירה

מי שסבור שביקורת חיובית היא מרשם בדוק לקידום מכירת ספר טועה. אני משוכנע שכותבים רבים וגם סופרים וותיקים חשו זאת על בשרם, תמיד, ובעיקר בימינו אלה. אחד מספריי, גשר של נייר זכה לביקורת שנעה בין חיובית מאוד לנלהבת מאוד בכל אמצעי המדיה ללא יוצא מן הכלל: בעיתונות הכתובה, ברדיו הממלכתי (הסופר והמשורר אייל מגד הקדיש לי שעה שלמה בתוכניתו ברשת ב' של קול ישראל, וקבע כי ''זה ספר חובה על המדף''- ואני מדושן סיפוק). היה ריאיון ארוך בגל''ץ ובתחנות אחרות, הופעתי במסגרות שונות בטלוויזיה. נו אז מה? אז מדי פעם מי שמתעניין באותה תקופה ובאותו נושא (הקהילה יהודית בפולין של טרום מלחמה, שבה נולדתי, והתנסות בגטאות ובמחנות ריכוז, וכיו''ב) יכול להזמין אותו בכל חנות, או לרכוש אותו במישרין בחנות המו''ל - משרד הביטחון ההוצאה לאור. אני מרשה לעצמי להעיד על עיסתי כי הסיפורת שבו היא קריאה, וחציה- לא על השואה אלא על קהילה טרום שואה. אך ברגע שהודבקה לספר התווית של ''שואה'', קוראים פוטנציאליים יאמרו לעצמם: מזה כבר שבענו. אם תשאל במדור ההפצה של המו''ל מי הלקוח הגדול ביותר של הספר, אני משער שיאמרו שזה צבי גיל. כמחבר אני מקבל אותו במחיר מוזל ואני שולח אותו במתנה למכרים, למודעים ולידידים, ולאלה שמתעניינים בחומר.

גמזו
ג'ונגל של ספרים
להערכתי, ואין לי נתונים בדוקים, לעתים מאוד קרובות חשוב הרבה יותר הפרסום ברדיו (''הפרסום ברדיו עובד'') בתכיפות ובכמויות, פרסום שלפעמים עולה בהרבה על ההוצאות הכרוכות בהוצאות להדפסת הספר, מאשר ביקורת כזאת או אחרת. אתה שומע, בתדירות של כמה דקות על ''המרפסת הפתוחה'' של מחבר רב המכר בית ברמת השרון. או שהתבלבלתי, שכן דומני ש''בית ברמת השרון'' מתייחס לדיור מוגן של מבוגרים, וזה כנראה הולך. המו''ל לא שם כספו על קרן הצבי. הפרסומת הזאת ברדיו עולה אלפי ורבבות שקלים,והם אמנם נחשבים במס הכנסה כ''הוצאה מוכרת'', אבל אין ספק שבצידה הכנסה יפה. גם העיצוב והאריזה קובעים ועוד כל מיני אלמנטים שאין להם דבר וחצי דבר עם ביקורת מסורתית. ובפן הזה אין חידוש. כשם שאין חידוש בעבודה שמו''לים מתפרנסים ממכירת ספרים, לא פחות מאשר ירקנים ממכירת ירקות ופירות.

יש להדגיש שתי נקודות, בכל הקשור לביקורת ספרים. ראשית היא מיועדת לאלה שקוראים עיתונים ומוספים ונספחים שלהם בנושא ספרות. מי שלא קורא, ממילא זה לא נוגע לו. אני שמנוי על עיתון הארץ חשוף לשניים כאלה.''ספרים'' מגזין זוטא על ספרים חדשים בעריכתו של דרור משעני והמוסף של שבת בעריכתו של בני ציפר. יש שמעדיפים אחד ויש שמעדיפים את השני, תלוי במסגרת ההתייחסות.
הנקודה השנייה, היא הקריטית יותר, נוגעת לקורא הספר - התכלית האולטימטיבית של כל סופר. וכבר אמר ההוגה והסופר הגרמני הידוע (סוף המאה ה-‏18) ארתור שופנהאור כי ''הספר משול למראה. אם מתבונן בו חמור אין לצפות שתשתקף ממנו דמותו של מלאך''. (הציטוט כאן מופיע בגרסאות שונות אצל כותבים שונים; כאן מדובר בציטוט מליכטנברג, אך המקור הוא של שופנהאור.)
אני למשל, מעדיף חומר רפרנטאטיבי (שמצוי במגזין ''ספרים'') שתוך כדי הביקורת יש בו מידע רב על תוכן הספר. התוכן, יותר מן הביקורת, מכתיב לי את הבחירה אם אני שוקל לרכוש את הספר, או לבקש אותו בהשאלה.


''יובל המבולבל''- כמשל

גמזו
שופנאואר: הספר כמראה
ידידי ועמיתי מן הטלוויזיה, יעקוב אייזנמן, מי שהיה שותף מפיק של הסדרה הטלוויזיונית המונומנטאלית ''עמוד האש'' (יחד עם יגאל לוסין שכתב אותה), סיפר לי את הסיפור של הסרט - ''יובל המבולבל''. יעקב (יענקלה: בחוגים שלנו) צלם מעולה וותיק, מרצה בכיר לצילום ולמולטימדיה, כתב את התסריט של ''יובל המבולבל'' וביים אותו. מהרצאות קשה להתפרנס. הוא והמפיק - המממן (executive producer) יובל הלכו ביחד לערוצי הילדים, וניסו לעניין אותם בהקרנת הסרט. הם לא הצליחו. הסרט, כפי שמודה אייזנמן הוא פשטני להחריד, בלון. אבל המפיק לא וויתר. הוא העריך שהילדים יאהבו אותו. ילדים אוהבים בלונים, ולא משנה מה תחרוץ הביקורת, אם היא בכלל תעסוק בזה. מלאכת השיווק שלו כללה בין היתר בילוי ימים בקניונים וחלוקת קלטות די וי די חינם לילדים, והופעות שבעקבותיהן נמכר הסרט לצופים. כיום אין ילד בישראל שלא יודע מי הוא ''יובל המבולבל'' (הכוונה לסרט שכן יש גם תוכניות טלוויזיה עם יובל המבולבל כהמשך להצלחת הסרט). המפיק מסודר. אשר לביקורת, אני מסופק אם הייתה. אני בספק אם בכלל שמים לב לתכנים וצורות של מופעים, סרטים או הצגות לילדים. גורם חושב ביותר בחינוך צעירים. ואם כן אז מה. אגב, גם מבוגרים אוהבים בלונים. זכור לי שפעם בימים התל אביביים שלי בא קרקס לעיר וכרגיל הוזמנו למופע הבכורה עיתונאים. למכובדים שיושבו בשורות הראשונות חולקו בלונים מרהיבים. עמיתי, שישב על ידי, ביקש עוד בלון. למה? - שאל המפיץ. עיתונאי - השיב עמיתי.

ההתרשמות שלי היא, כי להוציא את שטח ההפקר הטלוויזיוני מסחרי, הביקורת דומה לשלט על שער של בית: ''זהירות כאן כלבים''. זאת כאשר אין כל כלב בבית, וגם הבעלים ששמו את השלט מזמן עזבו את המבנה. האסוציאציה היא של ''כלבי שמירה''. אבל אם זה נשמע בוטה יש לי השוואה מלבבת יותר. מגדל גאלאטה, הקסום, באיסטנבול מן המאה ה-‏13 – התקופה הביזנטית - שמשקיף על הבוספורוס ועל ''קרן הזהב''. המגדלור הזה לא מאיר הרבה. הוא רק מהבהב וגם זה משהו.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


זה מה שקורה כאשר מחנכים בני אדם להיות רובוטים
חזי (שבת, 20/10/2007 שעה 11:41) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

זה מזכיר לי אנשים ביום הכיפור, שמחכים לרמזור אדום להתחלף כדי לחצות את הכביש...

כאשר מחנכים את הציבור להיות ''ראש קטן'', זו התוצאה !
_new_ הוספת תגובה



יובל המבולבל
ע.צופיה (שבת, 20/10/2007 שעה 19:43) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מה שאתה מתאר ביחס לתופעה שנקראת יובל המבולבל קשור לשיווק ולא לביקורת.
אם לשפוט לפי נכדי בן השנתיים,הסרטונים של יובל חביבים עליו ביותר. מאחר ואנו שופטים את יובל כמבוגרים ולא כקהל היעד שלו, אנו כמובן מפספסים.לנכדי חשובים יותר הקולות והתמונות ולא התוכן.
_new_ הוספת תגובה



אני מקבל את מה שאתה קובע
אוברעמישיגענעפוץ (שבת, 20/10/2007 שעה 21:09) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בהכנעה,

ועכשיו לעיקר החדשות: נאדה
_new_ הוספת תגובה



אני הכרתי אישית את גמזו
צבי הכהן (יום ראשון, 21/10/2007 שעה 18:35)
בתשובה לאוברעמישיגענעפוץ
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



אני הכרתי אישית את גמזו
לוי (יום ראשון, 21/10/2007 שעה 19:30)
בתשובה לצבי הכהן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לא הכרתי את גמזו .
אבל לפני שנים רבות הייתי תפרן ומחטט בפחי זבל של קיוסקים אשר מכרו עיתונים . למדתי שקונים רבים קונים עיתון בוררים מה שמענין אותם בדרך כלל ספורט או פיננסים ואת השאר משליכים לפח הזבל . ואז באתי אני ושלפתי את השאר .
הייתי קורא את ביקורתיו של גמזו אשר כמעט תמיד היו קטלניות . מה שהרשים אותי היו מטבעות הלשון ודימוים שהשתמש בהם מכל מיני תחומים .
יום אחד קראתי ביקורת על איזו הצגת בכורה בה הוא קטל את ההצגה ובעיקר את השחקנית הראשית . האנומליה היתה שבמדור הכרוניקה נכתב שהצגת הבכורה לא התקימה כי השחקנית היתה חולה וצוין תאריך חדש .
חשבתי הנה גמזו הגדול יפותר . אבל הוא המשיך בפניני הלשון שלו .
האמון בו ובמבקרים אחרים עורער .
_new_ הוספת תגובה



טיפוסי ביותר לגמזו
צביה כהן (יום שני, 22/10/2007 שעה 12:16)
בתשובה ללוי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ולאליטה מטעם עצמה.

הוא בודאי לא פותר ולא פוטר. כי הוא היה הפטרון של הביקורתיות.
_new_ הוספת תגובה



אולי הכרת אבל אתה מבלף
צבי הר-זהב (יום שני, 22/10/2007 שעה 12:50)
בתשובה ללוי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כל מבקרי התיאטרון כותבים את הביקורות שלהם על סמך מידע רב כולל מה שלמדו מחזרות גנרליות. אבל אתה, כרגיל אצלך, מתעלם מהעיקר ולכן הסיפור שלך הוא דמיוני - לא מציאותי ולא בננה
_new_ הוספת תגובה



אולי הכרת אבל אתה מבלף
צבי הכהן (יום שני, 22/10/2007 שעה 14:01)
בתשובה לצבי הר-זהב
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אתה צודדק
_new_ הוספת תגובה



אולי הכרת אבל אתה מבלף
לוי (יום שני, 22/10/2007 שעה 14:44)
בתשובה לצבי הר-זהב
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

חביבלה ,
אני לא מבלף ולא בטיח . לא ברור לי על סמך מה קבעת שהסיפור שלי דמיוני ? על סמך מה קבעת שגמזו השקיע ימים ולילות לאסוף מידע ?
אני הייתי אומר שרק שמע את שם השחקנית אשר פעם סנטה בו כבר לא היה צריך לחזות בהצגה כדי לגמוז אותה .
_new_ הוספת תגובה



אולי הכרת אבל אתה מבלף
צבי הכהן (יום שני, 22/10/2007 שעה 14:56)
בתשובה ללוי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אין ספק
_new_ הוספת תגובה



אולי הכרת אבל אתה מבלף
צבי אנשלבסקי (שבת, 27/10/2007 שעה 4:33)
בתשובה לצבי הכהן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

היית שם קמץ מתחת ל'פה'
_new_ הוספת תגובה



אולי הכרת אבל אתה מבלף
צביה כהן (יום שלישי, 30/10/2007 שעה 21:10)
בתשובה לצבי אנשלבסקי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אני מעדיפה פתח בפה
_new_ הוספת תגובה



צביה יקירתי, כנראה שכל שמאלן
גולדה (יום שישי, 02/11/2007 שעה 7:22)
בתשובה לצביה כהן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מעדיף את הפתח שלו ב'פה'....

( פֶתח , פַתח , או פת''ח )
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי