אז מה עם איראן?

עיתון אמריקאי חשוב פירסם השבוע סקופ: סגן-הנשיא דיק צ'ייני, מלך הניצים בארצות-הברית, הגה רעיון ממזרי להתקפה על איראן. עיקרו: ישראל תפציץ כור איראני, איראן תגיב בוודאי בהפצצת ישראל, ואז תהיה לארצות-הברית עילה לתקוף את איראן.

הזוי? לא כל-כך. זה דומה מאוד למה שקרה ב-‏1956. אז הסכימו צרפת, ישראל ובריטניה בחשאי על מבצע משותף להתקפה על מצריים, כדי להפיל את המשטר של גמאל עבד-אל-נאצר. נקבע שישראל תנחית כוחות ליד תעלת-סואץ, וזה ישמש כתירוץ לכוחות הצרפתיים והבריטיים לכבוש את איזור התעלה, כדי להגן עליו, כביכול, מפני הישראליים. תכנית זו אכן בוצעה (ונחלה כישלון חרוץ).

מה היה קורה לנו אילו הסכמנו לתכנית זו של צ'ייני? הטייסים שלנו היו מחרפים את נפשם ומפציצים כור איראני, המוגן מן הסתם כראוי. אחר-כך היה יורד על ערינו מטר של טילים איראניים. מאות, אולי אלפים, היו נהרגים. כל זה כדי לספק תירוץ לאמריקאים.

האם התירוץ היה ממשי? כלומר, האם מחויבת ארצות-הברית להיכנס למלחמה שאנחנו נפתח בה? בתיאוריה, התשובה חיובית. ההסכמות הקיימות בין ארצות-הברית וישראל אומרות שעל ארצות-הברית לחוש לעזרת ישראל בכל מלחמה - ולא חשוב מי התחיל בה.

האם יש ממש בידיעה על רעיון צ'ייני? קשה לדעת, אבל היא מעלה את האפשרות שההתקפה על איראן קרובה יותר מכפי שרבים היו רוצים לחשוב.

האם בוש, צ'ייני ושות' אכן מתכוונים לתקוף את איראן?

אינני יודע, אבל גובר בי החשש שזה אפשרי.

מדוע? מפני שג'ורג' בוש מתקרב לסוף הכהונה שלו. אם תסתיים כפי שהיא נראית עכשיו, הוא יירשם כאחד הנשיאים הגרועים ביותר - אם לא הגרוע מכולם - בתולדות ארצות-הברית. זה התחיל באסון של מגדל-התאומים, שמקורו בהזנחה פושעת, ונגמר באסון של מלחמת עיראק.

נותרה לו רק שנה אחת לעשיית מעשה מרשים, שיציל את שמו בספרי-ההיסטוריה. במצבים כאלה, מנהיגים נוהגים לחפש הרפתקאות מלחמתיות. אם ניקח בחשבון את אופיו המיוחד של האיש, שלא לדבר על חבורת יועציו, האופציה של מלחמה נראית פתאום ריאלית עד להבהיל.

נכון, הצבא האמריקאי רתוק לעיראק ולאפגניסטן. אפילו אנשים כמו בוש וצ'ייני אינם יכולים לחשוב עכשיו על פלישה צבאית לארץ שהיא גדולה פי ארבעה מעיראק, ושאוכלוסייתה גדולה פי שלושה.

אך יתכן בהחלט ששוחרי-המלחמה לוחשים לבוש: מה אתה דואג? בכלל אין צורך בפלישה. די להפציץ את איראן מן האוויר, כשם שהפצצנו את סרביה ואת אפגניסטן. נפעיל את הפצצות הכי חכמות ואת הטילים הכי מתוחכמים נגד אלפיים וכמה מטרות, כדי להרוס לא רק את כל המאמץ הגרעיני של איראן, אלא גם את מתקני הצבא ואתרי הממשלה שלה. ''נחזיר אותה לתקופת-האבן,'' כמו שאמר פעם גנרל אמריקאי בוויאט-נאם, או ''20 שנה אחורה'', כפי שאמר הגנרל הישראלי דן חלוץ לגבי לבנון.

זהו רעיון מפתה. לארצות-הברית יש חיל-אוויר חזק, טילים מכל הסוגים ונושאות-מטוסים רבות-עוצמה, השטות כבר במימי המפרץ הפרסי. את כל אלה אפשר להפעיל בכל עת, בהודעה קצרה. בשביל נשיא כושל בסוף דרכו, הרעיון של מלחמה קלה, קצרה, מלחמת ''זבנג וגמרנו'', הוא פיתוי גדול. והרי הנשיא הזה כבר הוכיח שהוא נוח להתפתות לפיתויים כאלה.

האם זה יהיה באמת מבצע קלי-קלות, ''פרוסת עוגה'' בעגת האמריקאים?

מסופקני.

גם פצצות ''חכמות'' הורגות אנשים. האיראנים הם עם גא, נחוש וחדור-אמונה. הם טוענים שבאלפיים השנים האחרונות הם לא פתחו אף פעם אחת במלחמת-התקפה, אבל בשמונה שנות מלחמת עיראק-איראן הם הוכיחו שהם נחושים להגן על עצמם.

תגובתם הראשונה על התקפה אמריקאית תהיה חסימת מיצרי הורמוז שבפתח המפרץ הפרסי. זה ימנע את ההובלה של חלק גדול מהנפט העולמי ויגרום למשבר כלכלי בינלאומי חסר-תקדים. כדי להתגבר על כך (אם זה אפשרי בכלל), יצטרך הצבא האמריקאי לנחות ולכבוש שטחים.

המלחמה הקצרה והקלה תהפוך למלחמה קשה וארוכה. מה זה אומר לגבינו?

אין כמעט ספק שאם איראן תותקף, היא תגיב בדיוק כפי שהבטיחה: היא תפציץ אותנו בטילים שהיא מכינה למטרה זו. זה לא יסכן את קיום ישראל, אבל זה בהחלט לא יהיה תענוג.

אם תהיה זאת מלחמה ארוכה ומתישה, ואם יחשוב הציבור האמריקאי שזה כישלון (כפי שקורה עכשיו לגבי עיראק), יהיו מי שיטילו את כל האשמה על ישראל. אין זה סוד שהשדולה הישראלית ובעלי-בריתה - הניאו-שמרנים (רובם יהודים) והציונים הנוצריים - דוחפים את אמריקה למלחמה זו, כפי שדחפו למלחמה בעיראק. מבחינת המדיניות הישראלית, שכרה של המלחמה עלול לצאת בהפסד ענק - לא רק לישראל, אלא גם ליהודי אמריקה.

אלמלא היה מחמוד אחמדי-נג'אד קיים, הייתה ממשלת-ישראל צריכה להמציא אותו.

יש בו כל מה שאדם יכול לאחל לעצמו באויב. קל לתעב אותו. יש לו פה גדול. הוא רברבן. הוא נהנה מגרימת שערוריות. הוא מכחיש שואה. הוא מנבא ש''ישראל תיעלם מהמפה'' (אך לא אמר, כפי שטוענים, שהוא ימחק את ישראל מהמפה.)

השבוע אירגנה השדולה היהודית הפגנות גדולות נגד ביקורו של אחמדי-נג'אד בניו-יורק. זאת הייתה הצלחה גדולה - לאחמדי-נג'אד. הוא הגשים את חלומו והפך למרכז תשומת-הלב העולמית. ניתן לו להשמיע את טענותיו נגד ישראל - הן המופרכות והן הנכונות - בפני קהל עולמי.

אבל אחמדי-נג'אד איננו איראן. אמנם נבחר בבחירות עממיות, אבל איראן דומה לש''ס: לא הפוליטיקאים חשובים שם, אלא הרב עובדיה יוסף במהדורה שיעית. מועצת חכמי הקוראן היא הקובעת, והיא גם מפקדת על הצבא, והיא דווקא רחוקה מלהיות רברבנית, קולנית ושערורייתית. היא מכלכלת את מעשיה בזהירות.

אילו הייתה איראן באמת להוטה כל-כך אחרי פצצה גרעינית, היא הייתה מכלכלת את מעשיה בשקט ושומרת על פרופיל נמוך ככל האפשר (כפי שעשתה ישראל). הרברבנות של אחמדי-נג'אד מפריעה למאמץ זה יותר מכל יריבי איראן גם יחד.

בהחלט לא נעים לחשוב על פצצה גרעינית בידי איראן. (בידי מי כן נעים?) אני מקווה שאפשר למנוע זאת בדרך של מתן פרס ו/או הטלת סנקציות. אבל גם אם זה לא יצליח, זה לא יהיה סוף העולם, ובוודאי לא סוף ישראל. דווקא בתחום זה, כוח-ההרתעה של ישראל הוא אדיר. אפילו אחמדי-נג'אד לא יסתכן ב''החלפת דמקות'' - השמדת איראן תמורת השמדת ישראל.

נפוליון אמר שאם רוצים להבין את המדיניות של מדינה, צריכים רק להסתכל במפה.

אם נעשה זאת, ניווכח שאין שום סיבה אובייקטיבית למלחמה בין איראן וישראל. להיפך, במשך זמן רב האמינו בירושלים ששתי המדינות הן בעלות-ברית טבעיות.

דויד בן-גוריון דגל בתפיסה של ''ברית הפריפריה''. הוא האמין שהעולם הערבי כולו הוא אויב טבעי של ישראל, ולכן יש לחפש בעלי-ברית מעבר לעולם הערבי – תורכיה, איראן, אתיופיה, צ'אד ועוד. (הוא גם חיפש בעלות-ברית בתוך העולם הערבי: העדות שאינן ערביות-סוניות, כגון המארונים, הקופטים, הכורדים, השיעים ועוד.)

בימי השאה נקשרו קשרים אמיצים בין ישראל ואיראן, חלקם חיוביים, חלקם שליליים, חלקם מזוויעים ממש. השאה עזר לבנות קו-נפט מאילת לאשקלון, להובלת נפט איראני לים התיכון. השב''כ אימן את ''שבק'', המשטרה החשאית מטילת-האימה של השאה. שליחי איראן וישראל פעלו ביחד בכורדיסטן העיראקית.

גם מהפכת חומייני לא שמה מייד קץ לברית זו, אלא רק הורידה אותה למחתרת. במהלך מלחמת עיראק-איראן סיפקה ישראל נשק לאיראן, על סמך ההנחה שכל מי שלוחם בערבים הוא ידידנו. באותו הזמן סיפקו האמריקאים נשק לסדאם חוסיין, כדי לחסום את איראן. היה זה אחד המקרים הנדירים שבהם נוצר ניגוד-אינטרסים בולט בין וושינגטון וירושלים. זה ''בא על תיקונו'' בפרשה איראן-גייט, שבה עזרו האמריקאים לישראל לספק נשק לאייתוללות.

כיום יש מאבק אידיאולוגי, אך הוא מתנהל בעיקר במישור הרטורי והדמגוגי. אני מעז לומר שעניין ישראל-פלסטין מעניין את אחמדי-נג'אד כקליפת השום, הוא מנצל אותו רק כדי לרכוש לבבות בעולם הערבי. אילו הייתי פלסטיני, לא הייתי סומך על זה. במוקדם או במאוחר יחזרו יחסי ישראל-איראן, מן הסתם, לקדמותם - והלוואי שבסיסם יהיה חיובי יותר.

דבר אחד אני מוכן לנבא בביטחה: כל מי שדוחף למלחמה באיראן, יתחרט.

זאת תהיה אחת מאותן הרפתקאות, שקל להיכנס אליהן וקשה לצאת מהן.

האחרון שלמד זאת היה סדאם חוסיין. הוא חשב שזה יהיה מהלך קל - הרי חומייני הרג את הקצינים והטייסים של צבא השאה. הוא האמין שדי במכה עיראקית אחת כדי להביא לקריסת איראן. היו לו שמונה שנים של מלחמה כדי להתחרט על כך.

גם האמריקאים וגם אנחנו עלולים ללמוד, שהבוץ העיראקי הוא כקצפת לעומת הבוץ האיראני.

---