סוף עונת המשתמטים

המאמר פורסם באתר NFC.

מאז פרסם צה''ל את הנתונים על כך שעשרים וחמישה אחוזים מקרב בני הנוער אינם מתגייסים לצבא, התחיל כדור השלג התקשורתי להתגלגל, עד שב - 7/8/2007, פורסם כי גלי צה''ל הדיחו את הזמר אביב גפן מהתכנית ''ציפורי לילה''. הסיבה: הוא לא שירת בצבא. עושה רושם שפרסום הדוח של צה''ל רק מעצים את הקרע ההולך ומעמיק בחברה הישראלית. האם יש גם דרך לפתרון הבעיה? באופן מפתיע, התשובה היא כן! והיא נמצאת במאמרים שנכתבו לפני קרוב לשבעים שנה, ורק מחכים שנגלה אותם.

בלדה למשתמט

כשהייתי ילד, מצאתי בארון התקליטים של הוריי, ליד הפָּטֶפוֹן הישן, תקליט מוזר שבלט מבין אוסף אלבומי הפסטיבל לדורותיו.

את עטיפת התקליט עיטרו תמונות מצעדי צבא, חיילים צועדים בחזה זקוף, מטוסי ''מיראז''' צוללים, וכמובן, חיילי הצנחנים פורצים לעיר העתיקה. כילד, אהבתי מאוד לשמוע את שירי הניצחון, את תיאור הקרבות המהוללים של חיילי צה''ל, את ''בלדה לחובש'' של יהורם גאון. אפילו ביקשתי מאבי שיספר לי מעט מחוויותיו בצבא.

חדור רוח קרב התגייסתי לחובלים, שירתי בקבע והשתחררתי בדרגת רס''ן. מאז אני משרת במילואים מדי שנה קרוב לחודש. אחד מאותם לילות רבים במילואים נחרט בזיכרוני ואינו מרפה עד היום: היה חם, התקשיתי להירדם, וכמו תמיד במילואים – האזנתי ל''ציפורי לילה'' בגלי צה''ל. הימים ימי אוסלו, והאופוריה הייתה גדולה. באולפן התארח אביב גפן, אז זמר צעיר בתחילת דרכו. בחסות גלי הרדיו הצבאיים, הוא דיבר בגאווה על ההשתמטות משירות צבאי, על כך שהנוער המתגייס הוא ''פראייר'' ועל דור מ...

חשתי הערכה כלפי האומץ שבו הוא ביטא את הדברים, אבל היה לי קשה לקבל את זה שהוא שם – באולפן גל''צ ביפו, ואני כאן – עומד על סיפון האנייה ושומר עליו.

מאז אותו יום על הסיפון חלפו ארבע-עשרה שנים. במהלכן חווינו כחברה אכזבות מתהליך השלום, התפכחות, ייאוש מההנהגה, מהשחיתות, ממערכת המשפט ומשאר המערכות. הפילוג בחברה הישראלית הגיע לשיאים חדשים, ולאחרונה כאילו צצה לה בעיה חדשה-יְשָנה, שהסתתרה לה ''מתחת לשטיח'' במשך שנים – שיא בכמות המשתמטים משירות צבאי.

---

חובה או המלצה?

החובה לשרת בצה''ל, ''צבא העם'', סימלה תמיד בעינֵי רבים את האחדות ואת כור ההיתוך החברתי שנוצר בארץ ישראל. מעין משהו משותף שכולנו עושים. יורים ובוכים...


בפועל, התגלה כי חובתו של חלק מהעם היא בגדר המלצה לחלק אחר. וכמו עוד הרבה פרות קדושות שנשחטו בעשרים השנים האחרונות, הגיע גם תורה של זו.


קצת היסטוריה: עם קום המדינה הסדיר ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן גוריון, את אי-גיוסם לצה''ל של מספר מגזרים במדינה. ההפליה על בסיס מגזרי יצרה מנוף לשסע חברתי עמוק שנמשך עד היום. רבים מהצעירים שאינם מתגייסים היום, מנמקים זאת בכך שאינם מקבלים את העובדה כי חלק מבני גילם מקבלים פטור משירות צבאי. בזמן שהם נדרשים להקריב את חייהם, אחרים נשארים בביתם ללמוד, לעבוד או סתם לבלות.

אם לא די בכך, הם מסתכלים סביב ורואים בדיוק את מה שכולנו רואים: הכותרות בעיתונים זועקות על כך שהמערכות החברתיות קורסות, אין מנהיגות, החינוך מתמקד בהשגת ציונים במקום בהקניית ערכים, הכול מושחת, תועלתני ונמדד בכסף. באווירה כזאת קשה לבסס גאווה לאומית (פעם קראו לזה ''גאוות יחידה'') שתאחד בין אזרחי המדינה.

---

כמו שק של אגוזים

אבל התופעה אינה חדשה. אם נתבונן אל העולם נגלה שאנחנו לא לבד. במאה השנים האחרונות עובר על החברה האנושית תהליך של שינוי חברתי וערכי. ערכים לאומיים מתמוססים, התא המשפחתי מתפורר והישגיות אישית, שתמיד באה על חשבון הכלל, הפכה לשם המשחק. האגו הולך ותופח ודורס בדרכו את כל מה שמפריע לאדם להשיג את מבוקשו.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך התרחשה בשנת 1940, כשהעולם חווה את התרסקות הערכים הישנים תחת מגפיו של הצורר הנאצי. דווקא אז, על אף שהיינו תחת איום קיומי וסכנת השמדה, הפילוג החברתי והמפלגתיות ביישוב היהודי בארץ ישראל הרקיעו שחקים.

לנוכח הסכנות שאיימו על היהודים בארץ ומחוצה לה, החליטו מספר אנשי רוח שהדאגה לגורל האומה זרמה בעורקיהם, להציע דרך חדשה לאחדות בחברה הישראלית. מי שעמד בראשם, הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר, נפגש עם כל ראשי היישוב דאז וביניהם גם בן גוריון, במטרה לקדם את רעיונם. אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. לאחר שהבינו כי אין מי שיקשיב, הם ניסו לפנות ישירות אל העם באמצעות עיתון ''על מפלגתי'' בשם ''האומה'', שאותו הוציאו לאור בעצמם. במאמר הראשי בעיתון, ''היחיד והאומה'', טען אשלג כי הסיבה לפילוג בינינו היא אבדן הזהות הלאומית. אבד בנו הרגש הלאומי הבסיסי המאגד כל אומה במקומה הוא כתב, מה שקיים בישראל הוא קיבוץ של אנשים זרים, בני תרבות של אומות שונות.

אשלג המשיל את החברה בימיו לשק אגוזים, שכל תנודה מזערית מולידה בו פירודים ואיחודים מקריים:

אנו דומים בזה לגל של אגוזים המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם, שמידת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד. וכל תנודה קלה הנעשית על השק מוליד בהם התרוצצות ופירודים זה מזה ובאים על ידה בכל פעם לאיחודים ולצירופים חלקיים מחדש.

---

לטאטא את שכבות האגו

שישים ושבע שנים חלפו מאז, ועדיין לא מצאנו את הדרך לאחדות. נקודת האור טמונה, אולי, בעובדה כי הפילוג זוכה היום לחשיפה תקשורתית מחודשת. ייתכן שאם הדבר יפריע לנו מספיק, נתחיל לחפש באמת אחר הפתרון.

במאמרו הסביר אשלג כי על מנת ליצור חברה מאוחדת ומשגשגת, יש צורך לשנות את סולם הערכים החברתי – מסולם ערכים שבו ''האגו הוא המלך'', לסולם ערכים שבו נתינה ואהבת הזולת הופכים לערך עליון. ניתן למצוא צדק רב בדבריו; קשה להתעלם מהעובדה כי במהלך ההיסטוריה שלנו, כשהיינו מאוחדים – שגשגנו מבחינה תרבותית, רוחנית וכלכלית. לעומת זאת, כשגברו בנו האגו והשנאה – סבלנו מחורבן ומרדיפות.

אחד האמצעים למיסוד חברה כזו, הסביר אשלג, הוא יצירת מערכת המתגמלת בפומבי את מי שנוהג בהתאם לערכים אלו. עלינו לעודד את התרומה לחברה כערך מרכזי, ממש כפי שהיום אנו מעניקים פרסים עבור הישגים אישיים. הצורך הטבעי להיות חלק מהחברה ולקבל ממנה חיזוקים, יביא את האדם להרגשה כי הוא רוצה ליישם את ערכיה.

כדי להתאחד מחדש כאומה, הוא סיכם, עלינו לגלות את התכונה השורשית הטמונה בנו – את האהבה והדאגה ההדדית. אם נאפשר לתכונה זו להשתחרר מתחת למעטה שכבות הציניות והאגואיזם בהן היא חבויה, נחזור להיות חברה מלוכדת, בעלת מטרה וחזון שיאחדו אותנו שנית.

גלעד שדמון הוא כתב העיתון קבלה לעם.

---