אילו קפקא היה מבקר בחומש

בספריו ספוגי הקדרות המחיש קפקא תרחישים אפלים של סוריאליזם, שרירותיות וגורל עיוור המאפיינים את התרבות האנושית. אילו היה קפקא מזדמן לחומש החרבה, ייתכן שלא היה מוצא לנכון להעלות על הכתב את הגיגיו הקפקאיים. שכן, סיפור חומש מעמיד בצל כל תיאור קפקאי, ומבשר לעולם שיש להתעדכן ולהחליף את הקפקאיזם המיושן בישראליזם חדשני ונמרץ.

הישראליזם מסמל את תמצית האבסורד הממלכתי של הקיום היהודי בארץ ישראל ואת המפתח להחרבתה של המדינה היהודית, שלאחר יותר מיובל שנים עדיין אינה מעכלת את סוד קיומה ואת מהותה ותכליתה. על פי מיטב הכרוניקה הקפקאיסטית, מתאפיין הישראליזם בהרבה התרוצצות ללא שום מצפן מוסרי.

בספרם בומרנג תיארו העיתונאים רביב דרוקר ועופר שלח את המהלכים הממשלתיים שהובילו ל''התנתקות''. התיאור המצמרר משרטט שלטון דמדומים של ישות מדינית גוססת. התחקיר העיתונאי המכונן חשף, הדגיש וחידד את העובדות המחרידות שדלפו בחלקן לציבור מצומצם. בעוד התקשורת המובילה התיישרה עם הגחמות השלטוניות ושידרה עסקים כרגיל, שרר תוהו ובוהו מוחלט בקרב פורום החווה, שגיבש את ההחלטה לביצוע טיהור אתני של חבל התיישבותי משגשג מכל תושביו היהודים.

הספר בומרנג, שמתייחס למעשה לעובדות המציאות, הוא מסמך קפקאי. יותר מכך, הוא מסמך ישראליסטי. את ההבדל בין קפקאיזם לבין ישראליזם ממחישה העובדה שמהלך כה אנטי-דמוקרטי, הן מעצם מהותו והן בדרך מימושו תוך רמיסת החלטת הבוחר, כה אנטי-מוסרי וכה אנטי-אסטרטגי התגבש מתוך מטרה ממוקדת לחלץ את שרון מביצת השחיתויות. שכן, בעוד הקפקאיזם אינו מתיימר להסביר את אימתו של הגורל העיוור, הישראליזם יוצר את הגורל השרירותי מתוך טירוף מערכות של אינטרסים עיוורים, פרימיטיביים ואנוכיים ומשווק את הזדון בצלופן של שיקולים ממלכתיים.

לא רק ההפכפכנות, הגחמנות והאנדרלמוסיה המוחלטת, שאפיינו את תהליך אי-קבלת ההחלטות בעניין ''ההתנתקות'', אלא גם שיתוף הפעולה של הפקידות הממשלתית, הכנסת ומערכת המשפט, הם אלה שמתריעים נגד הסכנה הקטלנית הגלומה בישראליזם.

אם עד היום חלוקות הדעות לגבי זהותו של אותו ''איש חזון'', שהגה את ''ההתנתקות'' מתוך אשפת הלהטוטים לחילוץ ההנהגה מביצת השחיתויות, לפחות ידועה זהותם של רמי דרג ששיתפו פעולה עם הטיהור האתני מתוך הסכמה פלילית בשתיקה. אחד מהם הוא האלוף גיורא איילנד, שבמסגרת תפקידו כראש המועצה לביטחון לאומי תרם את חלקו לביצוע תוכנית ''ההתנתקות''. תוך כדי ההכנות הממשלתיות לעקירה, התפרסמו בתקשורת ובעיתונות מספר ידיעות לגבי הביקורת שמעביר איילנד על תהליך קבלת ההחלטות המדיניות והביטחוניות במדינה. אלא שלמרות הסתייגותו מתוכנית ''ההתנתקות'', שיתף איילנד פעולה עם פורום החונטה, ובסיום ביצוע העקירה פרש מתפקידו.

מתקבל הרושם שמצפונו של גיורא איילנד מייסר אותו על חלקו בביצוע ''ההתנתקות'', ויותר מכך, על שיתוף הפעולה שלו עם האופן הפרוע והמופקר של התגבשות התוכנית בחוגי המימשל תוך הסוואת הסיבה האמיתית שהולידה אותה מלכתחילה לאוויר העולם. ייתכן שמתוך אותן נקיפות מצפון חשף איילנד בגילוי לב, אם כי בדיון סגור, כיצד הוטל עליו לסמן מספר יישובים המיועדים לפינוי בצפון השומרון. זאת על מנת לתת בשר ל''התנתקות'' ולשוות לה צביון של תוכנית מדינית. גיורא איילנד, שהופקד על תכנון התוכנית, למד למעשה מתוך האינטרנט על החלטתו של שרון לפנות את יישובי חבל קטיף. על פי אותו טירוף מערכות של הקרקס השלטוני, הוטל על איילנד לסמן את היישובים לפינוי בשומרון. כפי שהתוודה באותו דיון סגור, הוא צייר ארבע התנחלויות שיפונו בצפון השומרון, אם היה מצייר שש היו מחליטים על שש, כדבריו.

הסימון השרירותי של איילנד, אשר צייר עיגול סביב חומש, הוא אשר גזר את גורלו של היישוב. על פי מיטב מסורת החלמאות של האבסורד הישראליסטי, עפרונו הסתמי של גיורא איילנד, שכאמור התבשר מתוך האינטרנט על החלטת שרון לפינוי היישובים, הוא זה שמיסד את מעמדו האיתן של חומש בתודעה השלטונית כמוצב קדמי נגד האויב הכתום.

לנוכח כוונת העלייה לחומש בימים אלה, חושפת התקשורת היערכות ביטחונית חסרת תקדים להתמודדות עם האויב הכתום. הסד''כ הביטחוני האימתני, שנע לכיוון חומש, כולל כ-‏1000 שוטרים, שתי חטיבות צה''ל, מזל''ט 24 שעות ביממה, מסוקים, סוסים, מכת''זיות, טרקטורונים, ועוד אמל''ח קלגסות לטיהור יעיל של יעדים כתומים, על פי התקדים המוצלח של פוגרום ''ההתנתקות''.

החידלון הישראלי אומנם ממזג בתוכו יסודות של סאגה קפקאית, אך הוא מתעלה עליה באטימותו האפלה. כחוט השני שזורים הטירוף והאיוולת בסימון הסתמי, הכפוי והרובוטי של חומש כיעד להשמדה, דרך הריסתו הברוטלית של היישוב ועד לסד''כ האדיר שמקצה המדינה להגנת החורבן.

מסתבר שגם בשיגעון יש היגיון פנימי, שצומח מתוך משנתו של הישראליזם הביטחוני. הצלחתה של ''ההתנתקות'' השרישה בצמרת הביטחונית את הקונספציה ההגנתית שמגדירה את הכתומים כאיום אסטרטגי ראשון במעלה. זאת לעומת טילי האויב הנוחתים על יישובי ישראל ונתפשים כאיום שולי שיש להתייחס אליו במושגים של עצימות נמוכה, עמימות וחמימות. כך מוצאים את עצמם השבים לחומש מול אגרוף המחץ הצה''לי המסתער עליהם בכל עוצמתו, בעוד שטילי הקסאם ממשיכים להתפוצץ ביישובי צפון הנגב באין מפריע.

---