מה קורה כאשר כולאים מיליון וחצי בני-אדם בשטח זעיר וצחיח, מנתקים אותם משאר בני-עמם ומכל מגע עם העולם, מרעיבים אותם על-ידי מצור כלכלי ומונעים מהם כל אפשרות לפרנס את משפחותיהם?
לפני כמה חודשים תיארתי את המצב הזה כניסוי סוציולוגי שבו משתתפים ישראל, ארצות-הברית והאיחוד האירופי. את תפקיד שפני-הניסיון מילאו תושבי עזה.
השבוע הניב הניסוי תוצאות. הוכח שבני-אדם מגיבים בדיוק כמו בעלי-חיים אחרים: כשמצופפים אותם יותר מדי בשטח צר ובתנאי מצוקה, הם הופכים לתוקפניים, ואף רצחניים. מארגני הניסוי ב
ירושלים,
וושינגטון,
ברלין,
אוסלו,
טורונטו ובירות אחרות יכלו לחכך את ידיהם בהנאה. קרבנות הניסוי הגיבו כמצופה. רבים מהם גם מתו.
אבל הניסוי לא הסתיים. הוא נמשך. המדענים מבקשים לדעת מה יקרה, אם יהדקו את המצור עוד יותר.
מה גרם להתפוצצות הנוכחית בעזה?
העיתוי של החלטת
חמאס להשתלט בכוח על עזה לא היה מקרי. היו לחמאס הרבה סיבות טובות להימנע מכך. הארגון אינו מסוגל לספק את צרכי האוכלוסייה. הוא לא היה מעוניין להתגרות בשלטון המצרי, הנאבק באופוזיציה האיסלאמית בארצו. הארגון גם אינו מעוניין לספק ל
ישראל תירוץ להחמרת המצור.
אבל ראשי החמאס החליטו שאין להם ברירה אלא לחסל את הארגונים החמושים הקשורים ב
פת''ח והכפופים ל
אבו-מאזן.
ארצות-הברית הורתה לישראל לספק לארגונים האלה כמויות גדולות של נשק, כדי שיילחמו בחמאס. ראשי צה''ל לא התלהבו מהרעיון, מתוך חשש שהנשק ייפול בסופו של דבר בידי חמאס (כפי שאכן קורה עכשיו). אך ישראל נשמעה לארצות-הברית, כמו תמיד.
המטרה האמריקאית גלויה לעין. הנשיא
בוש בחר בכל ארץ ערבית במנהיג מקומי שימשול שם בחסות ארצות-הברית וימלא את הוראותיה: כך ב
עיראק, כך ב
לבנון, כך ב
פלסטין.
לדעת חמאס, האיש שנבחר לתפקיד זה בעזה הוא
מוחמד דחלאן. זה שנים נראה שמכינים אותו לתפקיד זה. בעיתונות האמריקאית והישראלית שרו לו שירי הלל, תיארו אותו כאיש חזק, נחרץ, ''מתון'' (קרי: מקבל הוראות מארצות-הברית), ''פרגמטי'' (קרי: מקבל הוראות מישראל). וככל שהאמריקאים והישראלים שיבחו והיללו את דחלאן, כך פגעו יותר במעמדו בעיני הציבור בעזה. מה גם שדחלאן עצמו שהה בקהיר, וכאילו המתין לנשק שיסופק לאנשיו.
בעיני חמאס, ההתקפה על מעוזי פת''ח בעזה היא מעין מלחמה מונעת. הארגונים של אבו-מאזן ודחלאן שם נמסו כשלג ביום שרב. חמאס השתלט על כל הרצועה בקלות.
איך זה שוב טעו הגנרלים האמריקאים והישראלים? כדרכם של גנרלים, הם מסוגלים לחשוב רק במושגים צבאיים: כך וכך חיילים בכל צד, כך וכך מקלעים. אבל במאבקים פנימיים, המימד הכמותי הוא מישני. לא פחות קובע מוראל הלוחמים והאווירה הציבורית. אנשי המנגנונים של פת''ח לא ידעו בשביל מה הם לוחמים. הציבור בעזה תומך בחמאס, מפני שלדעתו חמאס לוחם בכובש הישראלי. יריביהם מצטיירים בעיניו כמשת''פים של הכיבוש. הודעת האמריקאים על כוונתם לספק להם נשק באמצעות ישראל חרצה את דינם סופית.
זה לא היה עניין של פונדמנטליזם איסלאמי. מבחינה זו אין הבדל בין העמים: הם שונאים את מי שמוחזקים בעיניהם כמשת''פים המשרתים את הכובש הזר, ולא חשוב אם זה
קוויזלינג בנורבגיה,
פטן בצרפת או קצין מקומי בעזה.
עכשיו מתבכיינים בוושינגטון ובירושלים על ''חולשתו של אבו-מאזן''. אבל הדמעות הן דמעות-תנין.
עכשיו נוכחים לראות שהאיש היחידי שמנע תוהו-ובוהו בעזה ובגדה המערבית היה
יאסר ערפאת. הייתה לו סמכות טבעית. ההמונים העריצו אותו. גם מתנגדיו בחמאס העריכו אותו. הוא הקים שירותי-ביטחון רבים, שהתחרו זה בזה, כדי למנוע משירות אחד להשתלט ולחולל הפיכה צבאית - כפי שקורה עכשיו בעזה. ערפאת היה מסוגל לנהל משא-ומתן, לחתום על הסכם-שלום ולהשיג את הסכמת הציבור הפלסטיני.
אבל ערפאת הוצג בישראל כמפלצת, נכלא במוקטעה, ולבסוף נרצח. הציבור הפלסטיני בחר במקומו באבו-מאזן, מתוך אמונה שהוא ישיג מהאמריקאים ומהישראלים את השלום שהם סירבו לעשות עם ערפאת.
אילו היו מנהיגי ארצות-הברית וישראל אכן מעוניינים בשלום, היו מזדרזים לחתום על הסכם עם אבו-מאזן. הוא הצהיר על נכונותו לאותה הפשרה המרחיקה-לכת, שגם ערפאת הסכים לה. האמריקאים והישראליים שיבחו אותו עד הגג. אבל הם נהגו להיפך.
הם לא נתנו לאבו-מאזן אף את ההישג הקטן והעלוב ביותר.
אריאל שרון מרט את נוצותיו והכריז שהוא אפרוח מרוט-נוצות. אחרי שהציבור הפלסטיני המתין לבוש עד בוש, הוא בחר בחמאס, כדי שישיג בכוח הנשק מה שאבו-מאזן לא השיג בכוח הדיפלומטיה.
מנהיגי ישראל, הפוליטיים והצבאיים, היו מאושרים. הם היו מעוניינים לחסל את אבו-מאזן, מפני שהוא נהנה מחסות הנשיא בוש. הם עשו את הכול כדי לפרק את פת''ח. ליתר ביטחון אסרו את
מרוואן ברגותי, האיש היחידי שהיה מסוגל לאחד את פת''ח בגדה המערבית.
ניצחון חמאס התאים מאוד לתוכניותיהם. עם חמאס הרי לא צריכים לדבר, לא צריכים להציע לו את החזרת השטחים הכבושים ואת פירוק ההתנחלויות. חמאס הוא המפלצת התורנית, ארגון טרור, ועם טרוריסטים לא מדברים.
אז למה לא היו מרוצים השבוע בירושלים? ומדוע החליטו פתאום ''לא להתערב''?
אמנם, התקשורת והפוליטיקאים, שעזרו במשך חודשים לסכסך בין הארגונים הפלסטינים, השמיעו קולות של סיפוק, בנוסח ''אמרנו לכם''. תראו את הערבים, הורגים זה את זה. צדק
אהוד ברק שאמר בשעתו שאנחנו ''וילה בג'ונגל''.
אבל מאחורי הקלעים נשמעו קולות של מבוכה, ואף בהלה.
הפיכת הרצועה לחמאסטן יוצרת מצב שלא התכוננו לו. מה לעשות? לנתק את עזה באופן מוחלט ולהניח לאנשים שם למות מרעב? לקיים מגע עם חמאס? לכבוש את עזה בחזרה, למרות שהפכה בינתיים למלכודת-טנקים? לבקש את האו''ם להכניס לשם כוח בינלאומי - ואם כן, איך מוצאים מדינה שתהיה די מטורפת כדי להכניס את חייליה לגיהינום הזה?
ממשלתנו פעלה במשך שנים כדי להרוס את פת''ח, כדי להימנע מהצורך לנהל משא-ומתן על החזרת השטחים הכבושים ופירוק ההתנחלויות. עכשיו, כשנראה כאילו השיגה את המטרה, היא חסרת-עצה מול השתלטות החמאס.
היא מתנחמת עכשיו בתקווה שזה לא יקרה בגדה המערבית. שם שולט פת''ח. שם אין לחמאס דריסת רגל. שם כבר אסר צה''ל את רוב המנהיגים הפוליטיים של חמאס. שם עדיין שורד אבו-מאזן.
כך אומרים הגנרלים, בהיגיון של גנרלים. אבל גם בגדה המערבית כבר זכה חמאס ברוב ביום הבחירות. גם שם זו רק שאלה של זמן, עד שהציבור יאבד סופית את סבלנותו. הוא רואה את התפשטות ההתנחלויות, את החומה, את פשיטות צה''ל, את החיסולים הממוקדים, את המאסרים היומיומיים. זה יתפוצץ.
ממשלות ישראל הרסו את פת''ח בשיטתיות, קצצו את רגלי אבו-מאזן וסללו את הדרך לפני חמאס. עכשיו הם בוכים בדמעות תנין.
מה עושים? להמשיך ולהחרים את אבו-מאזן, או לספק לו נשק כדי שיילחם את מלחמתנו בחמאס? למנוע ממנו כל הישג מדיני, או לזרוק לו סוף-סוף כמה עצמות? ואם כן, האם זה לא מאוחר מדי?
(ובחזית הסורית: האם להמשיך ולשלם מס-שפתיים לשלום ולחבל בכל מאמציו של
בשאר אסד לפתוח במשא-ומתן? לנהל משא-ומתן סודי בניגוד לרצון האמריקאים? או פשוט לא לעשות כלום?)
כרגע אין מדיניות, ואין גם ממשלה המסוגלת להחליט על מדיניות.
אז מי יושיע? אהוד ברק?
ניצחונו של ברק בבחירות הפנימיות במפלגת-העבודה הפך אותו כמעט אוטומטית לשר-הביטחון הבא. אישיותו החזקה וניסיונו כרמטכ''ל וכראש-הממשלה מבטיחים לו מעמד דומיננטי בממשלה המחודשת.
אולמרט יטפל בתחום שבו הוא מומחה מאין כמוהו - התככים המפלגתיים. אבל לברק תהיה השפעה מכרעת על המדיניות.
בממשלת שני האהודים, אהוד ברק יקבע בענייני מלחמה ושלום.
עד כה היו כל מעשיו של ברק רעים. הוא הגיע כמעט להסכם עם אסד-האב וברח ברגע האחרון. הוא הוציא אמנם את צה''ל מדרום-לבנון, אך בלי הדיברות עם חיזבאללה שנכנס לשטח. הוא כפה על ערפאת את וועידת קמפ-דייוויד, העליב אותו שם ויצא בהכרזה שאין לנו פרטנר לשלום. כך הנחית על סיכויי השלום מכה, שממנה לא החלים הציבור הישראלי עד היום. הוא התפאר שכל כוונתו הייתה ''להסיר את המסיכה'' מפניו של ערפאת. הוא היה נפוליון נפוח, לא דה-גול הישראלי.
היהפוך הכושי עורו, הנמר חברבורותיו? קשה מאוד להאמין.
במחזות של ויליאם שקספייר יש לעתים קרובות אתנחתא קומית ברגעים המתוחים ביותר. גם בדראמה שלנו.
שמעון פרס, האיש שבכל 55 שנות פעילותו הציבורית לא ניצח מעולם בבחירות, עשה השבוע את הבלתי-אפשרי: הוא נבחר לתפקיד נשיא המדינה.
לפני הרבה שנים כתבתי עליו מאמר בשם ''מר סיזיפוס'', מפני ששוב ושוב הגיע עד לסף ההצלחה, וההצלחה נשמטה מידיו. עכשיו הפר סיזיפוס את גזר-הדין של האלים והגיע לפסגת ההר, אבל - אבוי - בלי האבן. כי תפקיד הנשיא הוא חסר-תוכן וחסר-סמכויות. פוליטיקאי חלול הגיע לתפקיד חלול.
עכשיו מצפים הכול לסערה של פעילויות במשכן הנשיא. יהיו בוודאי ועידות-שלום ומפגשי-מנהיגים, הכרזות רמות ותכניות מצלצלות. בקצרה - רעש וצלצולים.
התוצאה הממשית היא שמעמדו של אולמרט התחזק מאוד. הוא הצליח להכניס את פרס למשכן הנשיא ואת אהוד ברק למשרד-הביטחון. בעתיד הקרוב, שלטונו מובטח.
ובינתיים נמשך הניסוי בעזה, חמאס משתלט וכל השלישיה - אהוד א', אהוד ב' ושמעון פרס - שופכים דמעות תנין.
דמעות תנין
נכון, ועצוב
