מטריפולי עד שדרות

הקרבות העקובים מדם שפרצו מסביב למחנה-הפליטים נהר אל-בארד ליד טריפולי מזכירים לכול שבעיית הפליטים הפלסטיניים לא נעלמה. להיפך, 60 שנה אחרי ה''נכבה'', היא נמצאת שוב במרכז תשומת-הלב העולמית.

זהו פצע פתוח. מי שנדמה לו שייתכן פיתרון לסכסוך הישראלי-ערבי מבלי לרפא פצע זה, שוגה באשליות.

מטריפולי עד שדרות, מריאד עד ירושלים, בעיית הפליטים הפלסטיניים ממשיכה להטיל את צילה על חיי האזור כולו. השבוע שוב מלאה התקשורת תמונות של שיירות פליטים ישראליים ופלסטיניים, אמהות זועקות בעברית או בערבית על מות יקיריהם, כאילו דבר לא קרה מאז 1948.

הישראלי המצוי מושך בכתפיו למראה הסבל של הפליטים הפלסטיניים ופוטר אותו במלים: ''הם אשמים בעצמם''.

פרופסורים מלומדים ואנשים בשוק יודעים לספר כי הפלסטינים גרמו בעצמם לאסונם, כאשר סירבו בשנת 1947 לקבל את החלטת-החלוקה של האו''ם ופתחו במלחמה להשמדת היישוב העברי.

זהו מיתוס מושרש מאוד, אחד המיתוסים הבסיסיים של התודעה הישראלית. אבל הוא רחוק מלשקף את המציאות כפי שהייתה.

קודם כל, מפני שבאותה תקופה גורלית כלל לא הייתה בנמצא הנהגה פלסטינית שיכלה לקבל החלטות.

במרד הגדול (''המאורעות'') של 1936 עד 1939, הרג המופתי חג' אמין אל-חוסייני את רוב המנהיגים שלא קיבלו את מרותו. אחר-כך נמלט מהארץ, ושאר אנשי המנהיגות הפלסטינית הוגלו על-ידי הבריטים לאי רחוק.

כשהגיעה שעת-הגורל, והאו''ם החליט על החלוקה, לא הייתה קיימת הנהגה פלסטינית שהייתה מסוגלת לקבל הכרעה. במקומה פעלו מנהיגי המדינות הערביות השכנות, שהחליטו לשלוח את צבאותיהם לארץ עם תום המנדט הבריטי.

נכון שגם המוני העם הפלסטיני התנגדו לתכנית החלוקה. הם האמינו שכל פלסטין היא מולדתם מדורי-דורות, ושאין ליהודים, שזה מקרוב באו, זכות עליה. מה גם שהאו''ם העניק ליהודים, שהיוו אז רק שליש מאוכלוסיית הארץ, 55% מהארץ. 40% מתושבי השטח הזה היו ערבים.

(למען הצדק צריכים להזכיר שהשטח שהוקצה ליהודים כלל את הנגב - שטח ענקי שהיה אז שומם ושנשאר כך ברובו עד היום.)

הצד היהודי אכן קיבל את החלטת החלוקה - אך רק למראית-עין. בישיבות סודיות לא הסתיר דויד בן-גוריון שבכוונתו לנצל את ההזדמנות הראשונה כדי להרחיב את השטח שהוקצב למדינה היהודית ולהבטיח בו רוב יהודי מאסיבי. מלחמת 1948, שבה פתחו הערבים, יצרה את ההזדמנות למילוי שתי משאלות אלה: ישראל גדלה מ-‏55% ל-‏78% של הארץ, והשטח התרוקן ממרבית תושביו הערביים. חלקם ברחו מאימי המלחמה, חלקם גורשו על-ידינו .

במהלך המלחמה הפכו כ-‏750,000 פלסטיניים לפליטים. הריבוי הטבעי מכפיל את מספרם בכל 18 שנים, וכך מתקרב מספרם כיום לחמישה מיליון.

זוהי טרגדיה אנושית ממדרגה ראשונה, עניין הומניטרי ובעיה פוליטית. במשך תקופות ארוכות נדמה כאילו הבעיה תיעלם מעצמה עם חלוף הזמן, ואז פתאום היא מרימה את ראשה מחדש.

גורמים רבים ניצלו את הבעיה למטרותיהם. משטרים ערביים שונים ביקשו לרתום אותה לצרכיהם.

גורל הפליטים שונה מארץ לארץ. ירדן העניקה להם אזרחות, אך השאירה רבים מהם במחנות. הלבנונים לא העניקו לפליטים שום זכויות, וגם ערכו בהם מפעם לפעם מעשי-טבח. כמעט כל המנהיגים הפלסטיניים דורשים לממש את החלטת האו''ם מס' 194 מלפני 59 שנים, שהעניקה לפליטים את הזכות לחזור לבתיהם בשלום.

מעטים שמו לב לכך ש''זכות השיבה'' שימשה לממשלות ישראל כמכשיר נוח לדחיית כל יוזמת שלום. החזרת חמישה מיליון פלסטינים לתחומי המדינה פירושו, כמובן, סופה של ישראל כמדינה שיש בה רוב יהודי יציב והפיכתה למדינה דו-לאומית - דבר ש-‏99.99% (לפחות) מהציבור הישראלי-יהודי מתנגד לו.

צריכים לתפוס זאת, אם רוצים להבין את היחס הישראלי לשלום. ישראלי רגיל, גם אדם הגון המייחל לשלום, אומר לעצמו: הערבים לא יוותרו לעולם על זכות-השיבה, לכן אין שום סיכוי לשלום, ולא כדאי בכלל להתחיל עם זה.

כך, באופן פרדוכסלי, הפכה בעיית הפליטים מכשיר בידי הישראליים המתנגדים לשלום של פשרה. הם סומכים על כך שאין כמעט מנהיג ערבי שיעז לוותר בגלוי על החזרת הפליטים. מנהיגים רבים המכירים בשיחות פרטיות בעובדה שהדבר בלתי-מציאותי, אינם מוכנים להגיד זאת בפומבי. אמירה כזאת פירושה התאבדות פוליטית, כמו אמירה בזכות החזרת הפליטים בישראל.

בכל זאת חלה בשנים האחרונות תזוזה תת-קרקעית בצד הערבי. נשמעו קולות שאמרו, לפחות בחצי-פה, שאי-אפשר להתעלם מהבעיה הדמוגרפית של ישראל. פה ושם הושמעו פיתרונות יצירתיים. (באחת האסיפות של ''גוש שלום'' אמר נציג פלסטיני: ''כיום מהווים הערבים 20% מאזרחי ישראל. אז בואו נסכים שעל כל שמונים עולים חדשים שבאים לישראל, תחזירו 20 פליטים פלסטיניים.'' הקהל קיבל זאת בהתלהבות.)

עכשיו קרה מהפכני. הליגה הערבית הציעה לישראל תכנית-שלום: כל 22 המדינות הערביות יכירו בישראל ויכוננו איתה יחסים דיפלומטיים וכלכליים, תמורת נסיגת ישראל מהשטחים הכבושים והקמת המדינה הפלסטינית.

ההצעה לא פסחה, כמובן, על בעיית-הפליטים. היא חזרה על החלטת 194 של האו''ם, אבל הוסיפה מילה בעלת חשיבות אדירה: שהפיתרון יהיה ''מוסכם'' על שני הצדדים. במלים אחרות: לישראל תהיה זכות-וטו על כל פיתרון. הפליטים לא יחזרו לשטח ישראל.

הדבר העמיד את ממשלת-ישראל במצב קשה. אם יבין הציבור הישראלי שהעולם הערבי מציע לו שלום מלא בלי זכות-השיבה, הוא עלול לקבל זאת בשמחה רבה. לכן נעשה הכול כדי להעלים את המילה המכרעת. התקשורת הישראלית המודרכת הבליטה את העובדה שההצעה מזכירה את ההחלטה 194, אך הבליעה את העובדה שמדובר על פיתרון מוסכם.

הממשלה התייחסה להצעה בזלזול מופגן, אך ביקשה בכל זאת להפיק ממנה תועלת. היא הודיעה שהיא מוכנה לבוא בדברים על משלחת ערבית - בתנאי שלא תהיה מורכבת רק מנציגי מצריים וירדן. בדרך זו מתכוונים אהוד אולמרט וציפי לבני להשיג הישג פוליטי חשוב מבלי לשלם כל תמורה: להכריח את סעודיה ומדינות אחרות לפתוח ביחסים עם ישראל. מכיוון ש''אין ארוחה חינם'', הערבים סירבו. מכל העניין לא יצא כלום.

אילו היה מישהו מציע לישראל את ההצעה הזאת של הליגה הערבית ב-‏4 ביוני 1967, יום לפני מלחמת ששת-הימים, היינו חושבים שהגיעו ימות המשיח. כיום רואה ממשלתנו בהצעה זו טריק מחוכם: הערבים אמנם מוכנים לוותר על שיבת הפליטים בפועל, אבל רוצים להכריח אותנו לסגת מהשטחים הכבושים ולפרק את ההתנחלויות.

בפרספקטיבה היסטורית, הליגה הערבית מתקנת עכשיו משגה שהיו לו תוצאות מרחיקות-לכת. אחרי מלחמת ששת-הימים התכנסו ראשי המדינות הערביות בחרטום והחליטו על ''שלושת הלאווים'': לא הכרה בישראל, לא משא-ומתן עם ישראל, לא שלום עם ישראל.

אפשר להבין מדוע התקבלה אז החלטה כה מוטעית. זה עתה נחלו המדינות הערביות תבוסה צבאית משפילה. הן ביקשו להוכיח לעמיהן ולעולם שהן לא ירדו אל הברכיים. הן רצו לשמור על גאוותן הלאומית. אבל בשביל ממשלת-ישראל דאז, הייתה זאת מתנה מהשמיים.

ההחלטה פטרה אותה מכל משא-ומתן, שהיה מכריח אותה להחזיר את השטחים שכבשו זה עתה. היא נתנה את האור הירוק להקמת ההתנחלויות, מפעל הנמשך עד היום והשמיט את הקרקע מתחת לרגלי העם הפלסטיני. היא הורידה, כמובן, גם את בעיית הפליטים מהשולחן.

ההחלטה הערבית החדשה מתקנת את העוול שנעשה בחרטום לעניין הפלסטיני. העולם הערבי כולו מציע עכשיו החלטה מציאותית. מכאן והלאה, המשימה היא להחדיר את משמעות ההצעה לתודעת הציבור הישראלי, ובמיוחד את המשמעות שלה לגבי חזרת הפליטים. משימה זו אינה מוטלת רק על כוחות-השלום הישראלים, אלא גם על המנהיגות הערבית.

לשם כך יש להעביר את בעיית-הפליטים מעולם המיתוסים לקרקע המציאות. היא צריכה לעבור תהליך של דה-מיסטיפיקציה.

כיום רואה הישראלי רק סיוט: חמישה מיליון פליטים יציפו את ישראל, ידרשו להחזיר להם את אדמתם, שעליה יש עכשיו ערים וכפרים ישראליים, ואת בתיהם, שנהרסו מזמן או שגרים בהם יהודים. מדינת-ישראל, כמדינה שיש בה רוב עברי, תיעלם.

את הפחד הזה יש לנטרל. ואת הפצע צריך לרפא. במישור הפסיכולוגי, צריך להכיר באחריותנו לאותו חלק מהבעיה, שאנחנו אכן גרמנו לו. אפשר ש''וועדת אמת ופיוס'' תקבע את ממדי החלק הזה. על כך עלינו לבקש סליחה, כפי שעמים אחרים ביקשו סליחה על עוולות שעשו.

במישור המעשי, צריך לפתור את בעייתם הממשית של חמישה מיליון בני-האדם. כולם יהיו זכאים לפיצויים נדיבים, שיאפשרו להם לבסס את חייהם בדרך שימצאו לנכון. מי שרוצה להישאר במקומו הנוכחי, בהסכמת הממשלה המקומית, הפיצויים יאפשרו לו לבנות את חיי משפחתו. מי שרוצה לעבור למדינת פלסטין שתקום ולתפוס את מקום ההתנחלויות שיפורקו, צריך לקבל את הסיוע הבינלאומי הדרוש לכך. אני, אישית, סבור שכדאי לנו להסכים לקליטת מספר מוסכם של פליטים גם בישראל עצמה, כדי לסיים את הבעיה גם באופן סמלי.

זה לא חלום ולא סיוט. זוהי משימה מעשית. עמדנו כבר במשימות מעשיות קשות מזו. זה הרבה יותר קל וזול מאשר להמשיך במלחמה שאין לה פיתרון צבאי ואין לה סוף.

לפני 60 שנה נפער פה פצע עמוק. מאז הוא לא מגליד. הוא מזהם את חיינו ומסכן את עתידנו. הגיע הזמן לרפא. זהו הלקח של טריפולי בצפון ושדרות בדרום.

---