ארנולד טוינבי – היסטוריון עולמי נגד מדינת ישראל

ארנולד ג'וזף טוינבי 1889-1975

ארנולד טוינבי (1889-1975), ההיסטוריון וה''פסיכו היסטוריון'' המפורסם ביותר של המאה העשרים, יצר שיטה שמטרתה היתה לחזות את החוקים השולטים בהיסטוריה האנושית, ואת הסיבות לעלייתן ושקיעתן של תרבויות המין האנושי. הוא היה מאבות החשיבה הגלובאלית וגם במקביל מאבות הז'אנר של ''ההיסטוריה החלופית'', שהוא היה אחד ההיסטוריונים הראשונים והבולטים ביותר שעסקו בה.

בו בזמן הוא היה גם מאבות השמאל החדש האנטי-ציוני, שהוא כה בולט היום בעולם האינטלקטואלי המערבי.
 הוא השתתף בחייו בויכוחים בלתי פוסקים עם מיטב האינטלקטואלים הציונים, כמו יעקב טלמון ואפילו עם דיפלומטים של מדינת ישראל כאבא אבן ושגריר ישראל בקנדה, יעקב הרצוג, ויכוח אינטלקטואלי שהוא אולי המפורסם ביותר מסוגו, שהפך מאז לחומר לימוד בבתי הספר של ישראל והוסרט לטלוויזיה הלימודית. לאחרונה פורסמו שני המאמרים הראשונים שלו אי-פעם בשפה העברית, מהם מתבהר היטב מדוע לא תורגם עד כה לשפה זו.

כתב העת ''כיוונים חדשים'' פירסם לאחרונה מדור שלם המוקדש להיסטוריון הבריטי המנוח ארנולד טוינבי, ובו שני מאמרים שכתב לפני עשרות שנים. אחד מהם הוא ''שליחותה של ישראל'' והשני ''הברירה של היהודים בעידן האטום''. ככל הנראה הם לא פורסמו קודם לכן בעברית. בהם מבטא ההיסטוריון שוב את דיעותיו המוצקות נגד מדינת ישראל וזכותה להתקיים ונגד הזכות של העם היהודי לקיים מדינה עצמאית משלו. המאמרים ישנים אמנם, אבל הדעות שבהם לא איבדו מאומה מהאקטואליות שלהן, שכן ארנולד טוינבי הוא, ללא ספק, אחד מהאבות המייסדים של האנטי-ציונות האינטלקטואלית של ימינו. שני המאמרים האלו הם, עד כמה שהצלחתי לברר, היצירות הראשונות של טוינבי בכלל שתורגמו אי-פעם לעברית (מאמר נוסף של טוינבי פורסם בעברית בספר של ישעיהו פרידמן ''מיתוס של כפל ההבטחות'' ב-‏2004, שעוסק ברובו בקריירה של טוינבי במהלך הזמן הקצר שבו היה קרוב לצומת החלטות שהשפיעו על גורל הציונות בזמן מלחמת העולם הראשונה וזהו מכתב תשובה לפרידמן). אמנם, לא מן הנמנע שבאיזה כתב-עת עברי נידח קבור מאמר מתורגם כלשהו של טוינבי, אבל אני לא הצלחתי למצוא אותו ובכל מקרה קשה להאמין שמאמר כזה פורסם לאחר שנות הארבעים. מספריו המרובים והמפורסמים של טוינבי, אף לא אחד תורגם לעברית, התעלמות מדהימה ממש מהיסטוריון בשיעור הקומה של האיש הזה. למרות המחסור המוחלט בעברית של יצירות שנכתבו בידי האיש, יש בעברית ספרות שלמה של ויכוחים עם טוינבי (ראו רשימה פרטנית בנספח).


טוינבי על עטיפת ''טיים''ארנולד ג'. טוינבי היה ככל הנראה האיש שהאינטלקטואלים העבריים הרבו ביותר להתווכח איתו מבלי שמילה אחת שלו תתורגם. וזאת יש לדעת: ארנולד טוינבי לא היה עוד היסטוריון מהשורה, הוא היה אחד ההיסטוריונים המפורסמים ביותר של המאה העשרים, אם לא המפורסם מכולם. ככל הנראה, בתקופת שיא פרסומו, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, היה ההיסטוריון המוכר ביותר בשמו לאדם הפשוט ברחוב; אם היו דורשים ממנו לנקוב בשם של היסטוריון כלשהו, היה מן הסתם נוקב בשמו של טוינבי. פרצופו אפילו הופיע על עטיפת שבועון ''טיים'' ב-‏1947, אחד ההיסטוריונים הבודדים, אם לא היחיד, שזכה לכבוד כזה, מה שמראה על פירסומו האדיר מחוץ לחוגי המקצוע. ספריו המונומנטאליים פורסמו בקיצורים שנועדו לאיש תאב הידע הפשוט ברחוב וזכו להצלחה ענקית. ספרים אלו נועדו לא רק לתאר את העבר כפי שהיה מקובל אצל מרבית ההיסטוריונים אלא גם (ואולי בעיקר) להציע דרך לעתיד על סמך החוקים שאותם גילה טוינבי, לדעתו, בהיסטוריה האנושית.

היסטוריון עולמי

טוינבי התפרסם בראש ובראשונה הודות לסדרת ענק של 12 כרכי היסטוריה בשם ''A Study of History'', שמהותם היתה יומרנית גרנדיוזית ביותר: לא פחות מאשר גילוי החוקים ההיסטוריים השולטים בעלייתן שקיעתן ונפילתן של תרבויות העולם. תחום זה זכה בידי סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב לכינוי ''פסיכו היסטוריה''.

טוינבי עמל על עיבוד החומר במשך למעלה משלושים שנה ואת החיבור המכיל למעלה משלושה מיליון מילים כתב במשך למעלה מ-‏24 שנים. בחיבור ענק זה דן טוינבי בשלבי ההשתלשלות הפנימית של תרבויות שונות: ראשיתן, צמיחתן, שקיעתן והתפוררותן. על כולן חלו, לדעתו, חוקים אחידים ומקבילים של לידה, צמיחה, שקיעה ומוות, שאפשר לגלותם ואגב כך גם לנסות לחזות את עתידן. הוא איתר 21 תרבויות חשובות בתולדות העולם ובצידן תרבויות ''נפל'': תרבויות מאובנות ותרבויות ''שלא הגיעו לכלל מיצוי'' כמו התרבויות הראשיות. טוינבי טען שכל תרבות מתמודדת עם שורה של אתגרים, המאלצים את נושאי התרבות לגייס ולפתח את הכוחות הגלומים בה, והיעדרם של אתגרים כאלה, או אתגרים שהם חזקים מדי, הם המביאים לבסוף לשקיעת התרבות ולמותה, שהוא לרוב מסיבות פנימיות. בניגוד להיסטוריוסוף הגרמני אוסוולד שפנגלר, שהאמין בשקיעה הבלתי נמנעת של כל תרבות, האמין טוינבי ששקיעה כזאת אינה בהכרך בלתי נמנעת. ''תרבות אינה חייבת לגווע'', קבע. תרבות היא לא אורגניזם חי שמשום כך נועד למות כמו כל אורגניזם אחר, כפי שטען שפנגלר אלא היא תוצר של רצונות. אם כי טוינבי הגדיר את עצמו כאגנוסטי, הוא היה קשור מאוד גם לנצרות וגם לבודהיזם והאמין באמונה היהודית-נוצרית שלהיסטוריה יש מטרה. הוא האמין שהתרבויות השונות לא נוצרו אך ורק לשם מימוש הישגים ספציפיים משלהן. אלא, מעל לכל, על מנת שיאפשרו את הולדתן של דתות עילאיות הראויות לשמן. טוינבי שאף בכך למטרה עתידנית גרנדיוזית – היה לו חזון של דת אוניברסלית עתידנית, שמרכיביה יהיו הדתות הנעלות ביותר בעיניו, הלא הן הנצרות (הוא היה בשלב מסויים בחייו נוצרי אדוק), האיסלאם, הבודהיזם וההינדואיזם. לדעתו, על מנת שהמערב לא ישקע כפי ששקעה למשל התרבות הרומאית ההלניסטית, עליו לחזור לשורשיו הנוצריים ולחזור אל האמונה.


הוא קבע בשנת 1971 כי המערב הוא הרבה פחות אנושי מכפי שהיה ב-‏1913 ובסוף המאה עלול להיות עוד פחות אנושי מכך, וכי בזמן שנשמעים רעיונות הומניטריים למען כל בני האדם, הרי הזוועות של מלחמת מעמדות ומדינות הגיעו לשיאים חדשים חסרי תקדים. בתצפית משנת 2007, אי אפשר לאמר שטוינבי טעה בקביעתו זאת.

לעתיד הוא האמין שרק מדינה עולמית יכולה לפתור את בעיות העולם כמו פיצוץ אוכלוסין, עוני והרס הסביבה, מדינה עולמית שבה תינתן אוטונומיה ליחידות השונות המרכיבות אותה, כפי שעשתה הקיסרות הרומאית בשיאה, שכן אחרת היא פשוט לא תעבוד; אנשים יתנו לה את ברכתם רק בחוסר רצון. אפשר להשוות את ספריו אלו של טוינבי לא רק עם ספרו של שפנגלר על שקיעת המערב, אלא גם עם ספרו של התיאולוג הנוצרי אוגוסטינוס ''עיר האלוהים'', שנכתב כאשר הקיסרות הרומאית היתה על סף חורבנה. כמו אוגוסטינוס, טוינבי מעריך התקדמות בהתקדמות רוחנית של האדם אל האל, שתביא לבסוף להתמזגותם על ידי דת חדשה, שתביא לתחייתם של ערכים נבואיים. טוינבי לא היה ההיסטוריוסוף הראשון מסוג זה (ראו על כך נספח למטה), אבל הוא עשה רושם עצום על הציבור המשכיל הרחב בשנות השלושים והארבעים, הודות לקיצור ופופולאריזציה מקיפה שנעשתה לכתביו על מנת להפכם לנגישים גם לקורא המשכיל ''מן הרחוב'' ולא רק לאקדמאים. ספריו עשו, ועדיין עושים, רושם עצום בגלל ההיקף העצום של הידע המוצג בהם על מגוון אדיר של תרבויות ותקופות. טוינבי נראה מכתביו כאיש רנסאנס נדיר מאוד בזמנים אלו של התמחות בתחומים ספציפיים.

אני עצמי נמנה עם האנשים שהושפעו מיצירותיו של טוינבי. קראתי את ספריו ונדהמתי מהשפע העצום, הכמעט בלתי נתפס, של ידיעותיו ורעיונותיו לגבי תרבויות שונות ומגוונות כל כך. עד היום אני רואה בטוינבי את אחד היוצרים שרעיונותיו, ומן הסתם גם אישיותו כיוצר וככותב המדבר אל הקוראים, השאירו עלי את הרושם החזק ביותר. אם אני צריך לבחור את עשר היצירות המשפיעות עלי ביותר מבין כל מה שקראתי הרי שסדרה זאת של טוינבי יהיה לה מקום של כבוד לצד סדרת ''המוסד'' של אסימוב (שגם היא הושפעה מספרים אלו של טוינבי).

מבקר אחד העריך שמכל הספרים שפורסמו במאה העשרים ללימוד ההיסטוריה, לאלה של טוינבי יש את הסיכויים הגדולים ביותר להיקרא בעוד 100 שנים.

אבל... היסטוריונים מקצועיים זילזלו בו. הם כפרו בטענה של ''עיון בהיסטוריה'' להיחשב למחקר היסטורי וטענו שכל ההוכחות כביכול של טוינבי רק באות לאשר דיעות שכבר היו קבועות אצלו מראש. לדעת החוקרים, רק תרבות אחת, התרבות היוונית הרומית, שימשה כבסיס אמיתי למחקר של טוינבי ואילו ההכללות שלו לגבי תרבויות אחרות, למרות הידע הרב כביכול שהוא מפגין כלפיהן, היה למעשה שטחי מאוד. החוקר טרבור רופר העיר שאצל טוינבי, תקופת השיא של התרבות המערבית היא ימי הביניים ולאחר מכן, מהרנסאנס, מתחילה השקיעה וכל הפגנה של השכל האנושי והמדע היא בעיניו עוד שלב בדרך לחורבן. טרבור רופר הראה שטוינבי שואף לשקיעת המערב וניבא תמיד את חורבנו מאז ימי המאבק בנאצים (שהוא חזה את ניצחונם האפשרי על המערב). טרבור רופר טען שטוינבי שואף לחורבן המערב והוא התומך האידיאולוגי של כל כובש שינסה לגבור על המערב הליבראלי, החופשי והרציונאלי בגלל שהוא ליבראלי ורציונאלי.

הביקורת הקשה הזאת הביאה לירידה עצומה בהשפעת תורתו ההיסטורית של טוינבי לאחר שנות החמישים, ומשנות השבעים ואילך הוא נחשב בתחום ההיסטוריוגרפיה למאובן שחלף זמנו. יש להודות שהרעיונות של טוינבי נראים כיום כיכולים להביא לתחייה דתית מסוג זה שאנו רואים כיום בעולם האיסלאם, המביאה לקנאות דוגמטית רצחנית כלפי כל מי שאינו מאמין בדת האמת, אם כי לא זה היה מה שטוינבי כיוון אליו. כמה מהרעיונות שלו על ממשלה עולמית והשילוב של דתות העולם לדת חדשה נראים כרגע כאוטופיים, אם כי זה לא דווקא לגנותם, ואין לאמר שהוא טעה ברצונו בממשלה עולמית. אין ספק שהאיש היה חלוץ בחשיבה גלובאלית שניסתה למצוא את מה שהיה טוב בתרבויות שונות ובעמים שונים ובכך אולי היתה עיקר חשיבותו. מצד שני, הוא היה חלוץ של תחושת האשמה המערבית על כל מה שעשה המערב לעמי העולם השלישי. ואפשר לראות בו בכך מורה דרך לתורת האוריינטליזם של אדוארד סעיד, שהקצינה את הטענות שהמערב רק הזיק לעמי העולם האחרים והגיעה לקיצוניות מטורפת והרסנית בשנים האחרונות.

''כמה מידידי הטובים ביותר הם מאובנים''

בישראל נודע טוינבי יותר מכל לא בגלל ספרי ההיסטוריה שלו (שאף לא אחד מהם, כאמור, תורגם למרות פירסומו של המחבר) כמו בגלל גישתו העוינת לציונות וליהדות שנמצאו בה אלמנטים אנטישמיים בולטים. טוינבי עצמו אמנם הכחיש זאת בזעם והיה אחד הדוברים הבולטים ביותר של טענת ''כמה מידידי הטובים ביותר הם יהודים''. אכן היו לו כמה ידידים יהודיים ממיטב האינטלקטואלים של בריטניה, אבל גם הם לא אהבו לשמוע את מה שטוינבי חשב עליהם. טוינבי טען שהיהדות אינה אלא בגדר ''מאובן'' כמו תרבויות אחרות, למשל הפרסים של הודו המאמינים בדת זרטוסוטרה, שממשיכים להתקיים גם כשלתרבותם אין שום מטרה חיובית שהיא. לדעתו של טוינבי שייכת היהדות לתרבות הסורית שהגיעה לשיא יצירתה 1100 שנה לפני הספירה ותגליותיה העיקריות היו המונותיאיזם, האלף-בית והאוקיינוס האטלנטי (שהתגלה בידי הפיניקים) ומאז אבד עליה הכלח. אבל, צרה צרורה, היהודים מתעקשים להמשיך להתקיים מעבר לזמן שהיו שותפים פעילים ביצירת תרבות זאת וכעת הם מתקיימים ללא מטרה שהיא.הוא מסרב להכיר בהישגים מאוחרים יותר של תרבות זאת, פרט לכך שהיא השפיעה על יצירת הדת והתרבות הנעלה באמת של הנצרות. למעשה חזר בכך טוינבי אל העמדה הנוצרית השגרתית שרואה ליהדות זכות קיום רק בכך שיצרה את הנצרות ומעבר לכך שוב אין לה שום תפקיד.

עם זאת, לדעתו אותה תרבות מאובנת היתה אחראית לקיצוניות ולפנאטיות השלילית של התרבות הנוצרית המערבית. כל רדיפות הדת והאינקוויזציה אינן אלא תוצר של רעיונות יהודיים, כך שמסתבר שאחרי הכל המאובנים האלו המשיכו להשפיע אם גם בצורה שלילית. מכיוון שטוינבי סבר שהיהודים הם בגדר ''מאובנים'', הוא התנגד גם להקמתה של מדינת ישראל. עם זאת, יש לציין שבשנות מלחמת העולם הראשונה ובשנות העשרים, כאשר היה איש משרד החוץ הבריטי ובין השאר מקורב לסוכן הבריטי הידוע לורנס איש ערב, הכיר היטב את כל הנפשות הפועלות שיצרו את שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ואף תרם לכך תרומה צנועה. בתקופה ההיא הוא דווקא תמך בציונים והעריץ את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, שהחזירה לדעתו את השגשוג לארץ כבימי קדם. הוא טען אז שהפלסטינאים תושבי ארץ ישראל הם בכלל לא ערבים אלא בני מוצא מעורב, אין בהם שום דבר ערבי פרט לשפתם והם נעדרי כל תודעה לאומית. בכרך השני של A Study of History שלו מ-‏1930 כתב על הציונות:

ניסיון מיוחד במינו זה הצית את הדמיון ועורר אהדה כמעט בכל משקיף המתמצא בהיסטוריה הארוכה והטראגית של העם היהודי כתוצאה מתוצאותיה ההרסניות של מלחמת העולם בשנים 1914-1918 באשר לחיי היהודים במזרח אירופה. הגבורה נעדרת האנוכיות שגילו החלוצים הציוניים בארץ ישראל לפני המלחמה, במהלכה ואחריה מעוררת התפעלות.

בקטע אחר בכרך זה כתב טוינבי:

כדי להצליח בהפיכתם ל''עם ככל העמים'' חייבים היהודים לבקש התבוללות לא על בסיס אישי אלא על בסיס לאומי... העם היהודי חייב להיות לאומה שיש לה הלכה למעשה בית לאומי על האדמה שבה צמחו שורשיה של היהדות. כאשר יגדל בארץ ישראל דור חדש של יהודים בסביבה יהודית לאומית, הרי אז ורק אז תיפתר הבעיה היהודית בהופעתה של דמות יהודית שכמעט לא נראתה באלפיים השנים האחרונות.

להערכתו דאז של טוינבי, התוצאות הצדיקו לחלוטין את התפיסה החברתית הציונית:

במושבות החקלאיות היהודיות שהוקמו בארץ ישראל בחמישים השנים האחרונות השתנו ילדי הגטו ללא הכר, והפכו לאיכרות חלוצית שניכרים בה רבים מן המאפיינים של המתיישב האירופי הלא יהודי בעולם החדש. הציונים לא טעו בתחזית שלהם באשר להשפעה שתהיה להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל על היהדות עצמה. ברם, מזל ביש טראגי פקד אותם, שכן אין הם יכולים להגיע להבנה עם האוכלוסייה הערבית החיה בארץ.

רק שנים לאחר מכן הפך למתנגד לציונות והחל לטעון ש''היהודים הפסיקו בארץ ישראל להיות למעונים והפכו לטרוריסטים''. מאחר שהיה דמות בכירה ומשפיעה במשרד החוץ הבריטי, היתה לטענותיו השונות השפעה חזקה על קובעי המדיניות בבריטניה כלפי הישוב היהודי בארץ ישראל. זה הפך אותו לבסוף לאדם לא אהוד בקרב הציונים, ללא קשר לתזות ההיסטוריות שלו. למן ראשית שנות החמישים הפך טוינבי למתנגד נחרץ למדינת ישראל וליהדות וכזה נשאר עד סוף חייו. וכך, לאורך השנים שינה טוינבי את דיעותיו הפרו-ציוניות בתחילה ולבסוף שלל לחלוטין את הקמתה של מדינת ישראל והשווה את יחסם של היהודים לערבים ליחסם של הנאצים ליהודים. בכך יצר, למעשה, את העמדה האנטי-ציונית המקובלת למעשה בקרב אינטלקטואלים רבים במערב וגם בישראל כיום. מכיוון שהיה מרצה מעולה וכריזמטי וסופר משפיע, היתה לו השפעה גדולה מאוד. טוינבי הסביר בכל מקום שהיהודים הם ''מאובנים'' ואינם ראויים למדינה משלהם, כי לא היו ראויים למדינה משלהם בארץ ישראל וכי בכל מקרה במלחמת העצמאות התייחסו לערבים בדיוק כפי שהנאצים התנהגו כלפיהם (אם כי סייג זאת בכך שההשוואה לנאצים היתה סטטיסטית ולא מוסרית).

טוינבי היה, לפיכך, נכס אינטלקטואלי ראשון במעלה של התעמולה הערבית ומבחינות רבות היה הממשיך של הסוכן החשאי לורנס איש ערב כמסביר הגדול והמשכנע ביותר במערב (בגלל יוקרתו העצומה) של הטענות הערביות. עם זאת, יש לציין שאין לראות בטוינבי אנטישמי מהסוג הרגיל. מבחינתו הוא רק נתן ליהודים שבחים גדולים בכך שציפה מהם לסטנדרטים מוסריים גבוהים יותר מכל אחד אחר. יש להודות שיש צדק מסויים בטענתו זאת. עובדה היא שבכל מקרה ביצירתו ההיסטורית המונומנטאלית ניתן למצוא עניין אמיתי ועמוק לגבי היהודים. יותר מאשר כמעט כל היסטוריון גוי אחר של התקופה.

ארנולד טוינבי נגד יעקב הרצוג

לאורך השנים הקצין טוינבי ללא הרף את טענותיו כנגד הציונות ומדינת ישראל והחל להשוות את גירוש הערבים במלחמת העצמאות לפעולות הג'נוסייד של הנאצים. כתוצאה מכך הוא הפך למושא להתקפות נגד של אינטלקטואלים יהודיים שונים, ביניהם איש השירות הדיפלומטי מספר 1 של ישראל (ושר חוץ לעתיד), אבא אבן, שנשא כנגדו ב-‏1955 הרצאה הידועה בשם ''כפירתו של טוינבי''.


ארנולד טוינבי ושגריר ישראל בקנדה, יעקב הרצוג, בעת ויכוח פומבי ביניהם, 1961נקודת השיא במאבק הישראלי-יהודי כנגד טוינבי היתה בינואר 1961, כאשר החליט שגריר ישראל בקנדה, יעקב הרצוג (1921-1972), לעשות מעשה חסר תקדים או המשך בתולדות הדיפלומטיה הישראלית. הוא הזמין את טוינבי לויכוח פומבי. הוא לא קיבל לכך אישור מאף אחד ואיש גם לא האמין שהדיפלומט יוכל לגבור על ההיסטוריון המקצועי המפורסם. היו רבים בשירות הדיפלומטי שהתנגדו בתוקף לדו קרב זה גם בגלל חשש (מוצדק) שנציג ישראל עלול להפסיד בויכוח כנגד ההיסטוריון המפורסם. הם גם זכרו היטב את הויכוחים בין נוצרים ויהודים מימי הביניים, שלא משנה מה היו תוצאותיהם, הם תמיד הזיקו ליהודים. גולדה מאיר, למשל, סיפרה אחר כך:

חרדתי קצת, מפני שידעתי שהאיש הזה, טוינבי, אין גבול לשנאתו... לא האמנתי שמשהו בכלל יכול להשפיע עליו... לא הייתי בטוחה כל כך שזה לכבודו של נציג ישראל להתווכח בפומבי עם אדם כזה...

קובץ מאמרים של יעקב הרצוג, בו נמצא נוסח הוויכוח עם טוינביהיום זה נראה באמת בלתי מתקבל על הדעת שמישהו מהשירות הדיפלומטי של ישראל, חבר אנשים שאין להאשים אותם ביכולות אינטלקטואליות יוצאות מגדר הרגיל, יוכל לגבור בויכוח אינטלקטואלי כלשהו על אינטלקטואל זר מאיזה שהוא סוג.
השניים נפגשו ב-‏31 בינואר 1961 לויכוח שהיה דו-קרב אינטלקטואלי, אולי חסר תקדים בתולדות הציונות ומדינת ישראל. ספק אם אי פעם בעבר הסכים מתנגד אינטלקטואלי כל שהוא של הציונות, בוודאי ברמתו של טוינבי, לוויכוח פומבי כזה. הטיעונים של הרצוג ברוח היהדות, הציונות וההומניזם היו בעלי עוצמה רטורית וכוח שכנוע עמוק. לכל הדעות היכה הרצוג את טוינבי שוק על ירך באותו ויכוח, ואף הצליח ככל הנראה למתן את עמדותיו של טוינבי עצמו, ששוב לא השווה בין הציונות והנאציזם באופן קבוע, אם כי המשיך לראות ביהדות מאובן חסר חיות, שמסיבות מוזרות שטוינבי לא הצליח להבינן פשוט מסרב למות... הרצוג ניצח בויכוח באירוע המפורסם ביותר של חייו, ודומה היה שטוינבי הושתק לתמיד. הוא בכל אופן שינה את טענותיו בעקבותיו באופן ברור.

הוויכוח זכה לפירסום שכיום לא ייאמן ממש. הוא שודר בחלקו ואף במלואו בתחנות רדיו ברחבי קנדה ובצפון ארה''ב ובאותו ערב שודר בישראל. בישראל היו אלה ימי סערה פוליטית וביום הויכוח התפטר דוד בן גוריון מראשות הממשלה כתוצאה מפרשת לבון. למרות זאת עורר הוויכוח עניין עצום בישראל, שכן אז דיונים אינטלקטואליים היו בעלי חשיבות לכל הפחות שווה לאירועים פוליטיים. הקלטות של הוויכוח נמכרו במספרים גדולים בקנדה ומעבר לה. תדפיס של הויכוח אף יצא לאור במצרים באנגלית כמחזק את העמדה הערבית.


ספר לימוד לבתי הספר הדתיים, שכל כולו נוסח הוויכוח בין טוינבי ויעקב הרצוג עם שאלות לתלמידיםכה גדול היה פירסומו של הוויכוח עד שהוא זכה לכבוד האולטימטיבי. הוא הפך לחלק מתוכנית הלימודים במדינת ישראל. ב-‏1975 פורסם הוויכוח במלואו כחוברת של משרד החינוך לקריאה ולדיון בבתי הספר (ובמהדורה שנייה ב-‏1985, עדות לחשיבות לה ייחסו לוויכוח), כבוד גדול במיוחד אם נזכור שמדובר בהיסטוריון שאף לא אחד מכתביו תורגם עד אז לעברית. לחוברת צורף קטע מדרשי שתיאר ויכוח בין בני אפריקיה ובני ישראל בפני המלך אלכסנדר מוקדון בשאלה זכותו של מי לארץ ישראל גדולה יותר, ויכוח שבו ידו של המתווכח היהודי היא על העליונה (קטע שהיה רלוונטי במיוחד בגלל עניינו של טוינבי באלכסנדר הגדול, אם כי לא ברור אם אנשי משרד החינוך היו מודעים לכך). בעמוד האחרון של החוברת מוצגות שאלות מנחות לדיון כמו:

• כיצד מנסה טוינבי להוכיח כי הוא אובייקטיבי ורק אמות מידה מוסריות מנחות אותו? איזה חשד הוא מנסה להסיר מעליו?
• מה דעתך על כך?

והשאלה הסופית והחשובה מכל:

• אילו היה טוינבי מקבל את ההזמנה לבקר בישראל והיה עליך לארחו – מה היית עושה?

(אני עצמי חשבתי רבות על שאלה זו).

הוויכוח המפורסם אף זכה בשנת 1992 לדרמטיזציה של הטלוויזיה הלימודית, בה שיחזרו אלכס פלג ואייל ברטונוב את הויכוח בין הרצוג וטוינבי. מבחינה זאת זכה הוויכוח לתוקף קאנוני, לכל הפחות שווה ערך לוויכוחים המפורסמים שנערכו בידי חכמים יהודיים כמו הרמב''ן וכמרים נוצריים שונים (רובם מומרים) בימי הביניים בשאלה איזו דת היא עליונה, הנצרות או היהדות.

להלן תקציר הסרט:
בינואר 1961 נשא ההיסטוריון הבריטי הנודע, ארנולד טוינבי, סדרת הרצאות באוניברסיטת ''מקגיל'' בקנדה. הוא ביקר בחריפות את יחסה של מדינת ישראל כלפי ערביי ישראל, שלל את זכותם ההיסטורית של היהודים על הארץ ואף השווה את מעשי הצבא הישראלי במלחמת העצמאות למעשי הנאצים כלפי היהודים. עיתונאי שנכח במקום ביקש את תגובת שגריר ישראל בקנדה דאז, יעקב הרצוג. הרצוג הזמין את ההיסטוריון לוויכוח פומבי. טוינבי הרים את הכפפה. הוויכוח ביניהם ארך כשעתיים והתנהל על-פי מסורת הוויכוח האנגלית. הוא הסתיים בתחושה שיד הרצוג היתה על העליונה. טוינבי אולץ לחזור בו. השחקנים אלכס פלג ואייל ברטונוב משחזרים.

הגאולה היא בגולה

המהדורה המסכמת בכרך אחד של A Study of History מ-‏1972. המילה ''מאובן'' אינה נמצאת שם בשום מקום בשום הקשר שהוא.נראה שטוינבי שינה את דעותיו לגבי הקהילות היהודיות לאורך השנים. אם בשנות השלושים תיאר אותם כ''מאובנים'' – שרידים של התרבות הסורית העתיקה ששוב אינם תורמים דבר לתרבות האנושית – הרי שמאוחר יותר דומה שדיעותיו התהפכו הוא החל לשבח את הגלות היהודית כגל העתיד וטען שקהילות מסוג זה הן שיהיו סטנדרטיות בעידן האטומי. המילה ''מאובן'' נמחקה לחלוטין מהלקסיקון שלו לאחר אותו ויכוח עם הרצוג. אי אפשר למצוא אותה בשום מקום במהדורה האחרונה של הכרך האחד של A Study of History מ-‏1972. ניתן לשער שטוינבי הגיע למסקנה ששוב לא יהיה זה פוליטיקלי קורקט להשתמש בה ואולי שינה את דעתו לחלוטין לגביה. עויינותו למדינה הציונית נשארה עד סוף חייו. הוא סירב כל חייו לבקר במדינת ישראל, מה שלא הפריע לו להתלונן במכתב לטיימס ב-‏1971 על הנזק שנגרם למראה של ירושלים בגלל עבודות השיפוצים שנערכו בכותל המערבי. הוא טען שארה''ב מנסה לבנות אימפריה קולוניאלית מהסוג המסורתי וכי ארה''ב וישראל הן שתי המדינות היחידות שנותרו בעולם שעדיין מאמינות במלחמה. ב-‏1972 הוא נפגש עם העיתונאית והפוליטיקאית לעתיד גאולה כהן והסביר לה שעל היהודים לחזור לגולה.

הוא אמר לה:

מי אומר שליהודים אין מדינה? יש להם הרבה מדינות! יש להם כל העולם! למה אין להם לאן לחזור? הלא יש להם הגולה... הלא כבר הייתם בגולה והסתדרתם בה, למה שלא תחזרו אליה?... אני חושב שאם הערבים ימשיכו לנהוג בחוסר תבונה, אתם גם תגיעו לגבולות ההבטחה שבתנ''ך. אתם תמשיכו להתפשט, תקבלו גם את עבר הירדן וקרוב לוודאי שתגיעו לגבולות דוד ושלמה המלך. אבל זה לא יהיה הסוף. בסופו של דבר אני חושב ששוב תהיה גלות ומדינת ישראל תפסיק להתקיים.

ההזדהות שלו עם הערבים הגיעה לשיאה בסוף חייו. ב-‏1973, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שלח טוינבי מכתב לגנראל הסורי מוסטאפה טלאס שבו מסר לו את ברכותיו ותקוותו לניצחון ערבי על הישראלים. אין זה פלא שהוא הפך לדמות נערצת אצל הערבים.

שליחותה של ישראל על פי ארנולד טוינבי

קישורים:

טוינבי בויקיפדיה בעברית טוינבי בויקיפדיה באנגלית טוינבי במלחמת העולם הראשונה A Study of History STUDY OF HISTORY ON LINE בלוג על טוינבי עוד על טוינבי ציטוטים של טוינבי יעקב הרצוג וטוינבי יעקב הרצוג יאיר שלג על טוינבי גרשון ג'קובסון נגד טוינבי שפנגלר וטוינבי על היהודים טוינבי וג'נוסייד טוינבי ועידן הגלות: מאמר בטיים טוינבי קם לתחייה? לורנס איש ערב: ידיד של טוינבי ברנרד לואיס היסטוריון ומזרחן פרנסיס פוקויאמה, פסיכו-היסטוריון אמריקני ישראל רינג, פסיכו-היסטוריון ישראלי אלכסנדר הגדול מכולם מה היה קורה אילו: ההיסטוריה של ההיסטוריות החלופיות הפסיכו-היסטוריה המטורפת של העולם אינדיאנה ג'ונס הצעיר

כאמור, כתב העת ''כיוונים חדשים'' פירסם לאחרונה מאמרים לא ידועים שלו, שמציגים מחדש את הויכוח של טוינבי כנגד מדינת ישראל. מהמאמרים ברור שטוינבי לא חשב שלקיומה של ישראל יש איזו שהיא תכלית חיובית. במאמרו על שליחותה של ישראל טוען טוינבי שחובותיה העיקריות של ישראל הן ליהודי התפוצות, להיזהר פן תנצל לרעה את אהדתם כלפיה עליה לתקן את העוולות שנעשו לערבים הפלסטינאים וחובתה למנוע את התפרצותה של מלחמה אטומית. אולם פרט לכך לא מצא כל שליחות חיובית אחרת שאפשר להטיל על המדינה היהודית. במאמר אחר שלו, ''הברירה של היהודים בעידן האטום'', מייחל טוינבי לאימפריה עתידנית רב לאומית בנוסח האימפריה הרומאית (או הבריטית, אם כי שמה של זו אינו מוזכר) של העבר. לדעתו של טוינבי נחרץ דינן של מדינות הלאום. טוינבי כנראה נטר ליהודים במיוחד על שסירבו לנהוג כיאות כמאובנים ולהישאר מחוץ להיסטוריה; בכך הפריכו את טענותיו וכרגיל הראו את עצמם כחריג, שהחוקים ההיסטוריים האוניברסאליים של טוינבי פשוט לא חלים עליו. טוינבי נפטר כשהוא נחשב לדמות שזמנה וזמן רעיונותיה חלף. אולם יש להודות שלרבים מרעיונותיו כנגד מדינות הלאום וכנגד מדינת ישראל והיהודים יש כיום השפעה גדולה בחוגים האינטלקטואליים במערב. במידה רבה יש לראות אותו כאב המייסד של האנטי-ציונות האינטלקטואלית, שאחד ממנהיגיה כיום הוא ד''ר נועם חומסקי, שניתן לראות בו אולי את יורשו של טוינבי. בעיניהם, מדינת הלאום היא בגדר דבר שחלף זמנו. גם כיום בולט טוינבי כבעל השפעה חשובה על פוסט ציונים ופוסט לאומנים שונים, וממשיכיו כמו נועם חומסקי לא שינו בהרבה את הטענות שלו מאז, על היות ישראל וארה''ב אימפריות של רשע. מבחינה זאת, טוינבי – שכמעט היה יחיד במינו עם רעיונות אלו במהלך חייו – הפך לדמות משפיעה של מורה דרך. אנחנו מחכים לאיזה יעקב הרצוג חדש שיכה את ממשיכיו שוק על ירך או שיציע להם איזו חלופה.

הפסיכו היסטוריה של טוינבי

הרעיון שאפשר לחזות את העתיד על ידי ניתוח מפורט של אירועי העבר כפי שעשה טוינבי הוא ישן מאוד. הגירסה המפורסמת ביותר שלו לצד זאת של טוינבי היא ה''פסיכו-היסטוריה'' מסדרת המדע הבדיוני של אייזק אסימוב, ''המוסד'', המדע שבעזרתו חוזה הארי סלדון את נפילת האימפריה הגלקטית ויוצר אמצעים על מנת להקים אותה מחדש בגירסה טובה יותר. כאשר כתב אסימוב את ספרי הסדרה הזאת הוא הושפע מאוד מטוינבי.
אבל טוינבי לא היה הראשון.
כמדומני, ההיסטוריון הערבי מימי הביניים אבן חלדון היה אחד הראשונים שהציג שיטה לפיה ניתן לתאר ולחזות את עלייתן, שקיעתן ונפילתן של תרבויות לפי אירועים מקבילים בעבר. אחד המאפיינים של תרבות שוקעת, לדעתו, היה העיסוק המופרז במין ושימוש בלתי פוסק במילים גסות גם בידי האליטות. אחריו ניסו היסטוריונים נוספים לחזות בצורה דומה את העתיד, אנשים כמו ג'מבטיסטה ויקו ואוסוולד שפנגלר, שספרו על שקיעת המערב השפיע מאוד על היטלר, אם כי שפנגלר לא היה אנטישמי כלל וכלל וחזה בדייקנות באוזני הנאצי הבכיר הנס פרנק את נפילתה של האימפריה הנאצית, שהוא עוד חי בשנותיה הראשונות, בתוך מספר קצר של שנים.

אין לשכוח, כמובן, את קרל מרקס, ההיסטוריון והסוציולוג, שספריו השפיעו כל כך על מיליונים, עד שהם ניסו לממש את התחזיות שהציג על סמך מודלים של העבר, כנבואה שמממשת את עצמה. מרקס שימש השראה מסויימת, לדעתי, לדמות של הארי סלדון בסדרת ''המוסד'' של אסימוב (בספרים האחרונים בסדרה זאת, שהפכו לביוגרפיות של סלדון, דמות ההשראה השתנתה וסלדון הפך לשיקוף מדוייק של אסימוב עצמו...). ארנולד טוינבי, ההיסטוריון החשוב ביותר ששלח את ידו בסוג חיזוי כזה, סופר שאם כי התיישן הרי ספריו עדיין מדהימים את הקורא ברוחב הידיעות שלו על ההיסטוריה של עמים שונים ורחוקים מאוד (והוא עסק שם גם הרבה בהיסטוריות חלופיות של מה היה קורא אילו...). טוינבי כנראה השפיע מאד על אסימוב וכמוהו שפנגלר. אבל לאחר טוינבי שקעה מאוד האופנתיות של תחום זה, שההיסטוריונים החלו להתייחס אליו בחשדנות עמוקה, גם בגלל הקושי העצום של אדם אחד לאסוף כמות ידיעות נדרשת על מנת לתאר בפירוט חוקים שחלים על תרבויות שונות. עם זאת, בימינו יש עדיין היסטוריונים השולחים בחיזויים כאלה את ידם, ודי אם נזכיר את פול קנדי שבספרו הידוע ''עלייתן ונפילתן של מעצמות גדולות'' עסק בחוקים הקובעים את עלייתן ונפילתן של מעצמות, פרנסיס פוקויאמה שהוכיח באותו ובמופתים בתקופת רייגן שההיסטוריה הגיעה לקיצה ולנצחונו הסופי של המערב. ובשנים האחרונות, אדם שמשפיע מאוד על השיח הפוליטי הוא סמואל הנטינגטון, שמדבר על המאבק הבלתי נמנע בין ציביליזציות והספר שלו על חשיבותן של תרבויות מזכיר לנו מיידית את המונחים שבהם השתמש טוינבי (אם כי המושג הומצא דווקא בידי ברנרד לואיס, היסטוריון ומזרחן יהודי) וכנראה כלל לא במקרה. ספר ידוע נוסף מתחום זה בשנים האחרונות הוא ''רובים חיידקים ופלדה'' של ג'ארד דיימונד, שמנסה לעשות לתרבויות הפרהיסטוריות מה שניסה טוינבי לעשות לתרבויות ההיסטוריות כולן: להסביר את הסיבות שמאחורי צמיחתן ושקיעתן. הספר הזה זכה לתשומת לב ולהערכה שלה ספריו של טוינבי לא זכו, אולי בכלל התמקדותו היחסית של המחבר בתחומים ספציפיים למדי. בספרות העברית, ישראל רינג הוא האדם שעוסק יותר מכל אחד אחר בתחום חיזוי זה, וככל הנראה הושפע מאוד מטוינבי. הוא פירסם כמה ספרים שבהם הוא מנסה לקבוע את החוקים של ההיסטוריה ולפיהם את הדרך שבה נצעד בעתיד.

ארנולד טוינבי פוגש את אינדיאנה ג'ונס הצעיר

טוינבי הופיע כדמות בשני סרטי טלוויזיה. ומעניין ששניהם נוצרו כמעט במקביל באותה תקופה, 1992-1993. אחד מהם הוא אמריקני והשני הוא ישראלי. הוא הופיע באפיזודה של סדרת אינדיאנה ג'ונס הצעיר בפרק ''פאריס 1919'', שעוסק בדיוני המעצמות המנצחות במלחת העולם הראשונה, שם פוגש הארכיאולוג לעתיד אינדיאנה ג'ונס הצעיר בלורנס איש ערב (דאגלס הנשל), ידידו הוותיק וגם בארנולד טוינבי (מייקל מלוני), המופיע כדובר של חוקי ההיסטוריה וחוזה שאם הסכם השלום רק יביא לחורבן נוסף של גרמניה, הרי מלחמת עולם נוספת היא בלתי נמנעת. ''אלו ששוכחים את ההיסטוריה נגזר עליהם לחזור עליה'' הוא קובע (אימרה שלא היתה של טוינבי האמיתי אלא של ג'ורג' סנטיאנה, אבל זה לא באמת חשוב. היא בהחלט מתאימה לרעיונותיו). טוינבי מסביר לאינדי ולורנס (שהיה במציאות מעין דמות אב לטוינבי) שהם נלחמו עבור לא-כלום וכי הם ימצאו את עצמם במלחמה שוב בתוך עשר או עשרים שנה. טוינבי אכן היה דיפלומט בוועידת השלום בפאריס והפרק הוא אותנטי מבחינה זאת. שנה קודם לכן נוצרה בטלוויזיה הלימודית הדרמה התיעודית ''פולמוס הרצוג-טוינבי – 1961'' בכיכובם של אלכס פלג ואייל ברטונוב, ששיחזר את הויכוח בין הרצוג וטוינבי בקנדה ב-‏1961... 
 

ההיסטוריות החלופיות של טוינבי

במשך השנים עסקו היסטוריונים שונים בנושא של ההיסטוריות החלופיות שמנסה להעריך מה היה קורה אילו אירועים היסטוריים היו מתרחשים בצורה שונה מזאת המוכרת לנו, אם כי זה בהחלט לא היה נושא מכובד מבחינה אקדמאית. החשוב שבהם היה ארנולד טוינבי, שחיבר כמה תיאורים ארוכים של היסטוריה חלופית, תוך התעלמות מההסתייגות האקדמאית לגבי הנושא. שלושה מהם פירסם במסגרת הכרך השני של ''לימוד ההיסטוריה'' ב-‏1934, ובהם הציג את האפשרויות שהנצרות הנסטוריאנית היתה מתפשטת במזרח בין המונגולים והתורכים הסלג'ויקים שהיו מביאים לבסוף לחורבן האיסלאם כתוצאה מכך; את האפשרות שאירופה של ימי הביניים היתה מתחלקת בין נצרות קלטית ובין איסלאם דומיננטי לאחר שזה השתלט על צרפת בראשית ימי הביניים; ואת האפשרות הרדיקלית מכל שהוויקינגים היו משתלטים על קונסטנטינופול והקיסרות הביזנטית במאה התשיעית, כתוצאה מכך היו מקימים קולוניות חזקות מאוד ביבשת אמריקה ובמאה החמש עשה היתה להם אימפריה אדירה ביבשות אסיה אירופה ואמריקה. בשאר הכרכים של ''לימוד ההיסטוריה'' שלו ניתן למצוא שפע עצום של ניצנים של רעיונות מעין אלה של היסטוריות חלופיות שיכולות היו להתרחש, שהוא לא פיתח.


פסל של אלכנסדר הגדול. טוינבי יצר מאמר שלם עליו המתאר כיצד הוא יוצר את שיטת המימשל המועדפת על טוינבי, קיסרות עולמית.שני המאמרים המפורסמים ביותר שלו בתחום זה שפורסמו בכרך של מאמרים על ההיסטוריה היוונית מ-‏1969 עסקו בהיסטוריה חלופית של השליט המוקדוני המפורסם פיליפוס השני ובנו אלכסנדר הגדול. שבאחד מהם, ''אם פיליפוס המקדוני היה ממשיך לחיות'', אביו של אלכסנדר פיליפוס ממוקדון (שבמציאות שלנו נרצח בגיל 46) חי עד גיל מבוגר כתוצאה מזה שהרג את בנו וכובש את איטליה, כולל העיר הגדולה רומא, ומשתלט על שטחים גדולים של האימפריה הפרסית עד לנהר הפרת. במאמר השני, ''אם אלכסנדר הגדול היה ממשיך לחיות'' אלכסנדר (שבמציאות שלנו נפטר ממחלה או מהרעלה בגיל 33) ממשיך לחיות גם הוא עד גיל מבוגר, כובש את העיר קרתגו, מביס את הרומאים, מקים עימם ברית, כובש את כל הודו וסין ומקים אימפריה עולמית לפני שהוא נפטר בשנת 287 לפני הספירה, בגיל 69. על האימפריה שולט בנו שהופך לבודהיסט, ובשלב מאוחר יותר צי בראשות הקרתגני חניבעל מגלה יבשת לא ידועה במערב...

שני המאמרים-סיפורים האלו מראים היטב את הגישה החיובית מאוד שהיתה לטוינבי לרעיון הקיסרות העולמית והמאמר השני מראה היטב את החשיבות שייחס לרעיון הקיסרות העולמית המונחית בידי דת עולמית (בודהיזם במקרה הזה). אני שואל את עצמי אם ייתכן שהסיבה שטוינבי התעניין כל כך בנושא של מה היה קורא אילו (יותר מכל היסטוריון אחר לפניו ובתקופתו) היתה בגלל המחשבה המייסרת על כך שהוא עצמו היה קרוב לצומת ההחלטות אז בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה במשרד החוץ הבריטי (הוא היה אז, כמובן, ציוני גמור אבל זה היה דבר שטוינבי המבוגר העדיף לשכוח) ואילו היה פועל בצורה שונה ומצליח יותר בצעדיו, אולי היה מצליח בכוחות עצמו למנוע את הכרזת בלפור, את התעצמות הציונות כתוצאה מתמיכה בריטית וכתוצאה מכך את ייסודה של המדינה הציונית שהיתה שנואה עליו כל כך. יתכן שבכך היה מביא ליצירתה של עוד מדינה ערבית במזרח התיכון, ככפי ששאף מורו ורבו, לורנס איש ערב.

---

ביבליוגרפיה

אף היסטוריון אחר של המאה העשרים לא עורר מחלוקת גדולה כל כך כמו טוינבי בעברית. להלן רשימה (שהיא כנראה חלקית בלבד) של המאמרים שהופיעו נגד ו(לעיתים נדירות) בעד טוינבי בעברית וגם באנגלית על פי סדר כרונולוגי של פירסום המאמרים. מסדר זה אפשר לראות שהויכוח עם טוינבי הגיע לשיא עוצמתו במהלך שנות החמישים והשישים. לאחר מכן האיש כמעט שנשכח.

1. ארנולד טוינבי, ''הברירה של ישראל בעידן האטום''. כיוונים חדשים 15, ינואר 2007
2. ארנולד טוינבי, ''שליחותה של מדינת ישראל''. כיוונים חדשים 15, ינואר 2007
3. נתן רוטנשטריייך, ''הזעם הלא קדוש: על טוינבי, היהדות והיהודים''. ירושלים: הספריה הציונית, 1957. (ויכוח בין היסטוריונים על עתיד השלום בארץ ישראל / חליפת מכתבים בין ארנולד טוינבי ופרופסור יעקב טלמון בעקבות מלחמת 6 הימים, 1967.)
4. יעקב הרצוג, ''על ישראל וארצו: ויכוח עם פרופ' ארנולד טוינבי''. משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית 1975. (מהדורה שנייה 1985)
5. מיכאל הד, ''על זכות היסטורית, מוסר ומדינת ישראל: דברי מבוא והערות לוויכוח בין י' הרצוג וא' טוינבי: מדריך למורה''. ירושלים: משרד החינוך והתרבות – המרכז לתכניות לימודים, 1977
6. ישעיהו פרידמן, ''מיתוס של כפל ההבטחות: בריטניה, הערבים והציונות 1915-1920''. תירגם עמנואל לוטם, קריית שדה-בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, 2004.
   (ספר שעוסק ברובו בקריירה של טוינבי במהלך הזמן הקצר שבו היה קרוב לצומת ההחלטות שהשפיעו על גורל הציונות בזמן מלחמת העולם הראשונה. כולל מאמר של טוינבי עצמו, אחד הבודדים פרי עטו שהופיעו בעברית).
7. מיכאל בר-זוהר, ''צפנת פענח – חייו מותו של נסיך יהודי: יעקב הרצוג – הביוגרפיה''. תל אביב: משכל, 2003. (ספר על האיש שהתווכח בויכוח פומבי מפורסם עם טוינבי ויצא כשידו על העליונה.)
8. שלמה צמח, ''ארנולד טוינבי ומשנתו'' (1950). הופיע ב''מסה וביקורת'' הוצאת אגודת הסופרים העברית ליד דביר , 1954.
9. גוטהלד ויל, ''ארנולד טוינבי ועתידו של האיסלאם''. (בעקבות הרצאה על האיסלאם בחברה המזרחית הישראלית) מולד מספר 23-24, 1950
10. ג. ר. הודסון ''טוינבי כנגד גיבון''. (ביקורת) מולד יב תשט''ו, 1955 ע' 505-509
11. W. F. Albright et al., ''Arnold Toynbee and the Jews: A Symposium''. Jewish Frontier, Dec. 1954-Feb. 1955.
12. Abba Eban, ''The Toynbee heresy'' 1955.
13. Eliezer Berkovits, ''Judaism: fossil or ferment?'' New York, Philosophical Library, 1956
14. Maurice Samuel, ''The professor and the fossil: some observations on Arnold J. Toynbee's a study of history''. New York: A. A. Knopf, 1956.
15. יוסף קלוזנר, ''ארנולד טוינבי על היהודי והיהדות''. בתוך מחקרים חדשים ומקורות עתיקים, הוצאת מסדה, 1957.
16. ה. ר. טרוור רופר, ''אחרית הימים של ארנולד טוינבי – תשוקת התבוסה ודת הבליל'' מולד ט''ו, תשי''ז, 1957 ע' 164-175. (מאמר מפורסם שהיה אחראי במידה רבה מאוד לחיסול מעמדו של טוינבי כהיסטוריון רציני ובו מפרק טרבור רופר את טוינבי ותורתו איבר אחרי איבר ולא משאיר מאומה.)
17. Zaki Saleh Trevor-Roper's critique of Arnold Toynbee: A symptom of intellectual chaos, Baghdad Al-Maaref Press, 1958. (עבודת תזה מעניינת מאין כמוה, שבה יוצא תלמיד מחקר עיראקי להגן בנאמנות על טוינבי מהתקפתו המרסקת-כל של טרבור רופר במאמר שלמעלה ואגב כך מציג אותו כמעט כגיבור של האומה הערבית.)
18. צבי רודי ''בערפל המסתורי של ההיסטוריה (למקרא חיבורו של טוינבי)''. הוגים ובעיותיהם: מסות פילוסופיות וסוציולוגיות אגודת הסופרים ליד ''דביר'', 1958. (אולי המאמר המקיף האובייקטיבי והטוב ביותר על טוינבי בעברית.)
19. James Parkes, ''Toynbee and the uiqueness of Jewry''. IN Jewish Journal of Sociology, 1962.
20. Harry Meyer Orlinsky, ''On Toynbee’s use of the term “Syriac” for one of his societies''. In the Time of Harvest (1963) 255-269.
21. אליעזר ירושלמי, ''על משנתו ההיסטורית של טוינבי'' בתוך באוהלי ספרות. (הכתבים הובאו לדפוס על-ידי שרה ירושלמי, רעית המחבר, ונערכו על-ידי ש' שלום.) הוצאת מחברות לספרות, 1966.
22. Kaupp ''Toynbee and the Jews'' Wiener Library Bulletin 21, 1 (1966-1967) 21-29, Peter.
23. יעקב טלמון, הפיתרון ''הסדר עם חוסיין'' הופיע במקור בעברית במעריב 4.8.1967. הופיע בשם ''ויכוח עם ארנולד טוינבי'' בתוך חידת ההווה ועורמת ההיסטוריה : עיונים בהיסטוריה היהודית בפרספקטיבה אוניברסלית ערך והוסיף מבוא, הערות וביבליוגרפיה דוד אוחנה; אחרית דבר – יהושע אריאלי, ישעיהו ברלין. ירושלים : מוסד ביאליק, תשס''א 2000. (מכתב תשובה למכתב של טוינבי התוקף את כיבושי ישראל במלחמת ששת הימים.)
24. יעקב טלמון, ויכוח בין היסטוריונים על עתיד השלום בארץ ישראל / חליפת מכתבים בין ארנולד טוינבי ופרופסור יעקב טלמון בעקבות מלחמת ששת הימים. ירושלים, 1967. חוברת של 14 עמודים.
25. רבקה שכטר, ''מקאנט ועד טוינבי'' אופק לספרות לתרבות ולביקורת, קיץ 1970.
26. א. קפל, ''מארקס היהודי בעיני טוינבי'' האומה, ח, 1970, ע' 208-214.
27. Oskar K Rabinowicz, ''Toynbee’s pro-Zionism in World War'' Herzl Yearbook 7 (1971) 241-254.
28. גאולה כהן, ''בארבע עיניים עם טוינבי''. מעריב 10.11.1972, ע' 20.
29. Roland N. Stromberg, ''Arnold J. Toynbee: historian for an age in crisis Carbondale''. Southern Illinois University Press, 1972
30. דינה אורישי ''היסטוריון בעירבון מוגבל: טוינבי נאמן לנימוס דיפלומטי דו-פרצופי''. על המשמר, 6.10.1973, ע' 16.
31. Oskar K Rabinowicz, ''Arnold Toynbee on Judaism and Zionism:‎ a critique'', London 1974.
32. יעקב הרצוג,
    א. ''ויכוח עם פרופ' ארנולד טוינבי''
    ב. ''בעקבות הוויכוח''
    מתוך ראיון בעקבות מאמר שפירסם פרופ' טוינבי ב-‏1969, בתוך ''עם לבדד ישכון'', ספרית מעריב, 1975.
33. צבי וולובסקי, ''בעיניו היינו שריד מאובן'', על המשמר 27.10.1975, עמודים 3, 7 (''הספד'' לרגל מותו של טוינבי).
34. יוחנן רשת (יורם ברונובסקי) ''חוקיותה של ההיסטוריה: עליו כהיסטוריון'' הארץ 31.10.1975, ע' 18 (הגנה יחידה במינה בעברית על טוינבי).
35. חיים הילל בן-ששון ''משטמה בשיטה: תורתו של ארנולד ג'וזף טוינבי''. (הופיע במקור בתוך ''משא'', גיליון מס' 46 (204) מוסף ''דבר'', 7.11.1975 ושוב בתוך רצף ותמורה: עיונים בתולדות ישראל בימי הביניים ובעת החדשה, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד, 1984
36. Kenneth Winetrout, ''Arnold Toynbee: the ecumenical vision''. Twayne's world leaders series Boston: Twayne, [1975].
37. חן מרחביה, ''דמותו של יעקב הרצוג והגותו''. האומה יד (46) תשל''ו, 1976 ע' 264-269.
38. אברהם הלר, ''מדברי יעקב הרצוג בויכוח עם טוינבי''. האומה יד (46) תשל''ו, ע' 270-272.
39. Marvin Perry, ''Arnold Toynbee and the crisis of the West''. Washington, D. C., University Press of America, 1982.
40. Kenneth W. Thompson, ''Toynbee's philosophy of world history and politics''. Baton Rouge: Louisiana State University Press, 1985.
41. William H. McNeill, ''Arnold J. Toynbee: A Life.''. New York and Oxford: Oxford University Press, 1989.
42. Toynbee: reappraisals. edited by C. T. McIntire, Marvin Perry. Toronto: University of Toronto press, 1989
43. Perry, Marvin, Arnold Toynbee and the Western Tradition, Peter Lang, New York, NY, 1996
44. ישעיהו פרידמן, ''ארנולד ג’וזף טוינבי: פרו-ערבי או פרו-ציוני?'' עיונים בתקומת ישראל מספר 11, 2001, ע' 27-45
45. חדוה בן-ישראל, ''ארנולד טוינבי ופולמוסו עם הציונות'' זמנים מס' 91 2005 ע' 96-101.
46. אלי אייל, ''זוכרים את טוינבי? אקטואליה מן העבר, כיוונים חדשים 15, 2007. ע' 5-14.
47. אביעד קליינברג, ''מדוע הרגזנו את טוינבי, כיוונים חדשים 15, 2007.

---