מגילת אסתרינה

''הפטריוטיזם,'' כבר אמר איש-הרוח הבריטי, הד''ר סמואל ג'ונסון, לפני 300 שנה, ''הוא המפלט האחרון של הנוכל''. אם נחליף פטריוטיזם בגזענות, מצאנו את ההגדרה המושלמת של פרשת אסתרינה טרטמן.

לכאורה, היא יכלה להיות חברת-כנסת אהודה. היא רהוטה ודעתנית. היא בת למשפחה ספרדית מכובדת (משפחת שבתאי, שבעה דורות בארץ), היא יפה ונראית צעירה בהרבה מ-‏50 שנותיה, היא אם לארבעה, והתאוששה אחרי תאונת-דרכים קשה.

היא הופיעה על הבמה לקראת סוף הכנסת הקודמת, כשנכנסה לבית-הנבחרים במקום ח''כ שנפטר. ומהרגע הראשון, היא עוררה רגשות עזים של התנגדות, שנאה ואף סלידה.

למה? היא אישה וולגארית. ''הפה הגדול'' שלה הפך שם-דבר. לא זה בלבד שהיא חברה בסיעה הלאומנית-גזענית של אביגדור (''איווט'') ליברמן, ''ישראל ביתנו'', המדיפה ניחוח של פאשיזם, אלא שגם היא עצמה רגילה להשמיע אמירות צורמות. נאומיה הגזעניים המצמררים הביאו לה כותרות גדולות בתקשורת, אבל דחו אנשים הגונים משמאל וגם מימין. ''הונף גרזן על הגזע ששמו ציונות'', ו''יש לבער את הנגע!'' אמרה, כאשר נבחר בפעם הראשונה ערבי-מוסלמי לשר בממשלה.

אמירות כאלה הן, מן הסתם, מוסיקה באוזניו של ליברמן, ועל כן היה זה אך טבעי מצדו להחליט שאסתרינה היא שתמלא את תפקיד שר-התיירות, שהוצע לסיעתו. מכיוון שבסיעת ''ישראל ביתנו'' ליברמן הוא המנהיג הבלעדי, היה די בכך. כשנשאל איך התקבלה ההחלטה, ענה, אולי באירוניה: ''באופן דמוקרטי, פה אחד.'' הפה שלו.

ואז, ממש רגע לפני המינוי הרשמי, התגלה שאסתרינה היפה היא גם נוכלת לא קטנה, שהתיימרה לשאת בתארים אקדמיים שאין לה. בעבר שלה אפשר למצוא שהשתמשה בטענות מפוקפקות כאשר השיגה אחוזי-נכות ופיצויים מחברת-ביטוח. בפרשה אחרת, אחרי שדרסה הולך-רגל, טענה שהאיש גרם לתאונה בעצמו, כדי לקבל דמי-ביטוח. בית-המשפט נזף בה על טענה זו ושלל את רישיון-הנהיגה שלה לתקופה ארוכה.

חבר-כנסת אינו צריך להיות בעל תארים אקדמיים. כיהנתי בשלוש כנסות למרות שלא סיימתי מעולם את בית-הספר היסודי. אם כן, לשם מה הוסיפה הגברת טרטמן את הכזב הזה לביוגרפיה הרשמית שלה?

השערורייה דחקה הצידה לכמה ימים את כל שאר הפרשות המרחפות בחלל הפוליטי הישראלי: עסקי המין של נשיא המדינה, הנשיקה הכפויה של שר-המשפטים, חשדות השחיתות המלווים את ראש-הממשלה, שוחד-הבחירות של שר-האוצר, פרשת השוחד הנרחבת במערכת המיסים, התפטרות הרמטכ''ל בשל כישלונות המלחמה, התפטרות המפכ''ל בגלל חדירת המאפיה למשטרה, ועוד.

פרשת אסתרינה דחקה הצידה אפילו גילוי מסעיר אחר: שאהוד אולמרט, בתפקידו הקודם, חילק ג'ובים והטבות אחרות ליותר ממאה חברים של מרכז הליכוד, שבו היה אז חבר, כדי שיכניסו אותו לרשימת-המועמדים לכנסת. ובאמת, איך יכולה שחיתות שגרתית כזאת לעמוד מול הפרשה העסיסית של הטרטרינה (כפי שכונתה בפי אחד הח''כים האחרים)?

אבל לא פרשת-הנוכלות של טרטמן היא העיקר, ואפילו לא הגזענות הוולגארית שלה, אלא שאלה נוקבת יותר: איך יכול אדם כזה להגיע (או-טו-טו) לשולחן הממשלה?

אמנם, שר-התיירות מופקד על תיק שאינו חשוב ביותר, אבל הוא שווה לכל שאר היושבים ליד שולחן הממשלה. הוא מצביע בענייני שלום ומלחמה. קולו יכול להכריע לגבי שליחת אלפי חיילים ואזרחים אל מותם. הוא משתתף בהצבעות הקובעות את עתיד המדינה לדורות. איך מגיע אדם מפוקפק לעמדה כזאת?

אין זו שאלה ישראלית בלבד. היא מתעוררת בימים אלה גם בדמוקרטיות רבות אחרות.

בארצות-הברית מתמנים השרים על-ידי הנשיא, והם אינם אלא עוזריו האישיים. ירצה ימנה אנשים מוכשרים, ירצה ימנה כסילים גמורים, נוכלים או קנאים.

והנשיא עצמו, איך הוא מתמנה? למעשה, דרוש לו רק כישרון אחד: לשכנע אנשים להצביע בעדו. אחרי שנבחר הוא יכול להפתיע ולהתגלות כמנהיג אמיתי, בעל חזון ויושרה (כמו פראנקלין רוזוולט, לדוגמה), או להתגלות כנוכל בעל כריזמה, תחבולן חסר ערכים ועקרונות (ראה כמה מהמועמדים החדשים).

בדמוקרטיה הישראלית נהוגה שיטה אחרת. אחרי הבחירות צריך אחד הח''כים להקים קואליציה של מפלגות כדי להשיג רוב בכנסת. משרות השרים הן השלל, המתחלק בין המפלגות. אחרי שכל מפלגה קיבלה את התיקים המגיעים לה על פי גודלה, נקבע מי יאייש אותם. במפלגה דיקטטורית, כמו ''ישראל ביתנו'', מחלק המנהיג את התיקים כפרס לנאמניו. במפלגה דמוקרטית, זוכים הפוליטיקאים שהצליחו לצבור כוח באמצעות אינטריגות, שיחוד חברים ויצירת ''מחנות''.

שיקול אחד אינו מופיע בשום שלב בכל התהליכים האלה: כישרונו של המועמד לנהל את המשרד שהוא מופקד עליו. זה ממש לא רלוונטי.

אני נזכר במסיבה דיפלומטית, זמן קצר אחרי שאהוד ברק נבחר כראש-הממשלה. נתקלתי שם באחדים מן השרים החדשים שהתמנו זה עתה על-ידי ברק. כולם השתוללו מכעס.

שלמה בן-עמי, פרופסור להיסטוריה, אינטלקטואל מופנם שהתעניין בעניינים חברתיים ובענייני שלום, הוגלה למשרד המשטרה. שם גרם לאסון ב''אירועי אוקטובר'' 2000, כאשר פתחה המשטרה באש על אזרחים ערביים. ועדת-החקירה הממלכתית נזפה בו קשות.

יוסי ביילין, שחלם על משרד-החוץ, אדם רב-המצאות (אחדות טובות, אחדות רעות, אחדות רעות מאוד), נשלח למשרד-המשפטים, שלא עניין אותו כהוא זה. וכך נהג ברק גם בשאר אנשי מפלגתו, בצורה שגבלה בסאדיזם.

אך אין צורך לנבור בעבר - די בדוגמה העכשווית. כיו''ר מפלגת העבודה, ''הגיע'' לעמיר פרץ לקחת לעצמו את התיק החשוב ביותר שהוקצה למפלגתו: הביטחון. בתפקיד זה הפך לבדיחה עצובה, שהגיעה לביטוי המובהק ביותר כאשר פורסמה התמונה שבה הוא נראה משקיף בתמרון בעד משקפת אשר עדשותיה מכוסות. את המחיר שילמו החיילים שנפלו במלחמת-לבנון.

שרת-החוץ ציפי לבני מתאימה לתפקידה, לדעת חבריה בממשלה, מפני שגם בארצות-הברית, בריטניה ואוסטריה מכהנות עכשיו נשים כשרות-חוץ, ועליה לקיים מגעים גם עם הקנצלרית הגרמנית, ובקרוב, אולי, עם נשיאת צרפת. מאז שנכנסה לתפקיד לא פתחה בשום יוזמה ולא השמיעה שום רעיון שיש בו חזון כלשהו.

שר-המשטרה הוא ראש שב''כ לשעבר, ועל כן הוא רואה במשטרה כוח הלוחם באויבים, במקום לטפל באזרחים. את כישרונו הוכיח במינוי מפכ''ל חדש, הנושא על גבו קופה ישנה של שרצים. שר-המשפטים שהתמנה זה עתה מכריז בגלוי שהוא ישתדל לגמד את בית-המשפט העליון, המבצר האחרון של הדמוקרטיה במדינה, מפני שידידה שלו לא התמנתה כשופטת. (ומי הייתה בעלת-בריתו העיקרית במאמץ נאצל זה? איזו הפתעה: אסתרינה טרטמן!) ואילו הטלת הטיפול באיראן על אביגדור ליברמן, גזען גס ופרימיטיבי ולהחריד, היא כהכנסת פיל לחנות של חרסינה. ואפשר להמשיך ברשימה.

וממשלה זו נשארת בשלטון רק מפני שהכול חוששים שממשלה אחרת תהיה גרועה עוד יותר.

החברה הישראלית היא חיונית, רבת-גוונים וברוכת-כישרונות. היא תופסת מקום מכובד במדעים, ברפואה, בתחום המחשבים ובמיוחד בחברות סטארט-אפ, בכלכלה, בספרות, בכמה ענפי-אמנות ואף בענפי-ספורט מסוימים. אז למה, לכל הרוחות, היא מעלה לשלטון פוליטיקאים כל-כך ירודים?

נדמה לי שגם בארצות דמוקרטיות אחרות נשאלת שאלה זו. גם שם יש מעגל-קסמים: המקצוע הפוליטי מתבזה יותר ויותר, כתוצאה מכך אנשים טובים לא הולכים לקריירה פוליטית, וכתוצאה מכך מתבזה הפוליטיקה עוד יותר.

אולם צרת רבים אינה נחמה. לא במקרה זה.

ישראל עומדת בפני בעיות קשות, יותר מאשר רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם. היא נכספת להכרת שכנותיה. עליה להתגבר על התוצאות השליליות שנלוו למאה שנות המפעל הציוני. היא זקוקה להסדר, לשלום ולהתפייסות עם העם הפלסטיני, ועם העולם הערבי כולו. עליה להתגבר על שסעים פנימיים עמוקים - בין חילוניים ודתיים, בין עניים ועשירים, בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי, בין העדות האתניות היהודיות השונות.

כדי להתמודד עם המשימות האלה דרושים מדינאים שהם משכמם ומעלה, אנשים ונשים בעלי חזון, יושרה וכישרון. וכן - פטריוטים שאינם נכללים באותו כלל של הד''ר ג'ונסון.

בקיצור: אנשים ונשים שהם ההיפך הגמור מאיווט ואסתרינה.

---