רצח בעם

ערך חיי האדם נמדד בחברה שלנו לא באדם עצמו אלא במי ומה גרם לשים להם קץ. בראש סולם החשיבות עומדים מפגעי טרור. בסוף הרשימה ''רצח בטעות'' או ''על כבוד המשפחה''.

יש לי הרגשה שאלמלא יגאל עמיר, רוצח יצחק רבין היה נשאר במקום כשקנה אקדחו עדיין עשן לאחר שירה בראש הממשלה, אפשר והמשטרה הייתה בודקת בראש וראשונה אם לא מדובר בפיגוע, שהרי אין להעלות על הדעת רצח ראש הממשלה. אילו זאת הייתה אישיות פחות בולטת, היו בודקים גם אם לנרצח היה איזה קשר לאדם שרצה להתנכל לו, או אולי הירייה כוונה למישהו אחר והאיש נרצח בטעות. במדינה שבה מסתובבים רוצחים מקצועיים או פתולוגיים, ואין יום שאין לפחות רצח אחד, הבשורה הראשונה שיוצאת מן הזרוע הראשית של מנגנון אכיפת החוק - משטרת ישראל, היא בדיקה אם הנרצח, גם אם הוא רופא, פרופסור, אישה עם סל, היה קשור לאחת השלוחות של העולם התחתון, המאורגן והבלתי מאורגן. זה בפני עצמו דבר חמור כאשר המשטרה רואה את השטח מלא מתנקשים בפועל ובכוח. ו''אין קצה חוט''.

לא חוט דרוש כאן. דרוש להב כפול - שתי חזיתות, הסמויה והגלויה. השוו כמה כסף מוציא שרות הביטחון הכללי על גילוי מחבל פוטנציאלי, וכמה מוציאה משטרת ישראל על חשיפת רוצח פוטנציאלי. צאו וחשבו כמה עולה טיל יירוט נגד קטיושות וכמה שוטרי מקוף, נעים ברכב או נדים ברגל ניתן היה להעסיק בכבישים וברחובות בסכום זה. אשר לחזית הגלויה הנוכחות המשטרתית ניכרת כאשר יש התרעות, ממוקדות או בלתי ממוקדות לפעולת טרור. למשטרת ישראל אין כוח הרתעה מספיק. אין נוכחות צפופה לא בניידות ובעיקר לא בפטרולים רגלים. חלק אחר של ההרתעה הוא פסקי דין חמורים לא רק במספר שנות מאסר אלא בטיב תנאי המאסר.

במלחמה נגד חמאס וחוליות טרור אחרות מושקעים מיליארדים. צאו וחשבו כמה אנשים נרצחו בשנה שחלפה בידי ישראלים וכמה בידי החמאס, הג'האד, הפת''ח וכיו''ב. ואני לא מדבר על תאונות דרכים, מעשי הרג ורצח בפני עצמם, אלא בידי מתנקשים מקצועיים, שהתכוונו או טעו, או בידי יצורים אלימים חסרי מעצורים. אם המשטרה לא מסוגלת להתמודד עם הרצח בעם יש לחשוב על פתרון אחר ''יצירתי'' כמו שאומרים, והעיקר לבער את הטרוף הזה מערינו ומחוצותינו.

אשר לממשלה שעסוקה יותר בעצמה באשר בניהול ענייני מדינה וסדרי מנהל ושלטון, כמה זמן היא הקדישה לנושא הזה בהשוואה לנושאים אחרים, גם אם הם חשובים מאוד? אם אין ביטחון לפרט, לרופא, לאישה, לזקן או לנער לנסוע ברחובות ובכבישים ברכב או ללכת ברגל לכל מקום בתחומי מדינת ישראל, אין מקום לממשלה, זאת או אחרת. בסופו של דבר תקום קבוצת ''נוקמים'', כאלה שמככבים בסרטי פשע, ותיטול על עצמה את חיסול הסרטן הזה. אלה לא יהיו ''נערי הגבעות'' אלא ''נערי המישור''. זה הא' בפונקציה של הממשל בכול חברה וכל מדינה - להגן על הפרט ועל הציבור. לא רק לאורך הגבול אלא בכל מקום, בכול הנסיבות. מה שיש זאת לא רשת ביטחון, רשת שמזמן התפוררה אצלנו. יש חלל אחד שחור וגדול, חלל שהשלטון מרוב עיסוקים ביער הוא עיוור בכל הקשור לעצים, שנגדעים אחד אחר השני. לחלל הזה נכנסים חלאת המין האנושי ובכלל זה רוצחים, שמתראיינים בבתי המשפט ומקבלים סיקור בתקשורת. ואם השלטון לא מבין זאת, חייב הציבור להעמיד אותו על טעותו הקטלנית.

אלא מה? הציבור שלנו, באופן יחסי ובאופן כללי גם יחד, הוא ציבור אדיש. בהתאם לנורמה, אנשים שנרצחו בפיגוע יקוממו אותו, ועל כך הוא מוכן להעניש בבוא העת את השלטון. אבל אנשים שנרצחו ''סתם ככה'' זאת כרוניקה יומיומית שהוא רגיל לה והוא מדפדף הלאה אולי ימצא איזו שחיתות חדשה או איזו רכילות פיקנטית. זה הציבור שלנו וציבור כידוע אי אפשר לפטר. אבל היכן כל אותם גופים שוחרי כבוד האדם, חירותו וחייו, איפה השדולות הירוקות הכתומות, האדומות והשחורות, שיעשו משהו, שיצעקו, שיארגנו מפגנים המוניים על הרצח ההמוני במדינת ישראל. על חלקת נדל''ן שנבנית במקום של טבע, אתם מוכנים להקים רעש ומהומה, על זיהום אוויר אתם חוסמים כבישים ועל לקיחת חיי אדם, שלא ישובו עוד - אתם עומדים משותקים. בושה לכם, בושה לציבור, בושה למדינה, בושה לעם היהודי, בושה לי כשריד השואה. היכן התקשורת שתצבע את הכותרות באותיות אדומות מטפטפות. איפה היא? זה אמנם לא רצח עם, אך זה רצח בעם, נפשית ופיסית- גרוע פי שבעים ושבע מאשר כל פעולות טרור מבחוץ.

---