המרוץ לנשיאות 2008, האם באמת ''יפה שעה אחת קודם''?

תוצאות של בחירות הוא הנושא האחרון עליו ניתן להתנבא במידה כלשהי של וודאות. במיוחד כשנותרו עוד כמעט שנתיים עד למועד הבחירות. הכרזתה של הילארי קלינטון על כניסתה למרוץ אל הבית הלבן בבחירות של 2008 מקנה בכל זאת עניין לנושא. אין בכוונתי להתנבא מי ינצח בבחירות, אבל אנסה לנתח את האפשרויות. כל מה שייכתב בשורות הבאות, משקף את דעותי הפרטיות בלבד.


הילארי קלינטוןראשית הרקע. צעדה של הגב' קלינטון הוא חריג מבחינת העיתוי. זה די נדיר שמועמדים הנחשבים ל''רציניים'' נכנסים למרוץ בשלב כל כך מוקדם.¹ הסיבה פשוטה. כמו במרוץ למרחקים ארוכים, משתתף שרוצה לנצח זקוק בראש ובראשונה לאוויר שיאפשר לו להחזיק מעמד לאורך כל הדרך. מי שמתחיל מוקדם מדי עשוי למצוא את עצמו ללא אוויר לפני שהגיע לקו הסיום. במרוץ לנשיאות האוויר הוא הכסף. בארה''ב אין חוק מימון מפלגות,² ועל המועמדים השונים להשיג מימון לכיסוי הוצאותיהם מכיסם הפרטי אם יש להם (כאן אין שום הגבלות) או לגייס תרומות מהציבור (כאן יש מערכת שלמה של הגבלות שהולכות ומחמירות בכל מערכת בחירות שעוברת). מדובר בסכומים לא מבוטלים. על מנת לקבל מושג על סדרי הגודל בהם מדובר, חבר בית הנבחרים, שחייב להיבחר מחדש אחת לשנתיים, צריך לגייס בממוצע כ 50,000 דולר ליום החל מהרגע בו הוא מתחיל לכהן. מערכת בחירות ממוצעת לסנאט עולה מעל 50 (לעתים אפילו מעל 100) מיליון דולר, אבל זה רק אחת לשש שנים. במערכת בחירות לנשיאות הסכומים עוברים בקלות את הסף של 100 מיליון דולר.³ כמובן שהמועמדים אינם פועלים בחלל הריק. הם נעזרים במפלגות ובמנגנוני גיוס הכספים שלהן. זאת הסיבה שיש מעט מועמדים בלתי תלויים. ככל שמערכת הבחירות נמשכת יותר זמן ההוצאות עולות, וללא רזרוות כספיות הולמות, מי שמתחיל מוקדם מדי ימצא את עצמו מחוץ למרוץ ללא כל קשר לאטרקטיביות שלו. מסיבה זו הכלל של ''יפה שעה אחת קודם'' לא עובד תמיד.

מצבה הכלכלי של משפחת קלינטון הוא כלל לא רע. אין להם שום בעיה לגמור את החודש. אבל זה רחוק מלהספיק לממן מערכת בחירות נשיאותית. זה לא הסיפור של קרי, המתחרה של בוש בבחירות של 2004, שיכול היה לכסות מכספו הפרטי (יותר נכון מהכסף של אשתו) שלוש מערכות בחירות לנשיאות בלי שתפגע רמת החיים שלו.
ברק אובאמהצעדה של הילרי קלינטון למעשה נכפה עליה בעקבות הופעתו של ''כוכב'' חדש על הבמה, הסנאטור הכושי ברק אובאמה (Barack Obama), שבמבט ראשון נראה כמועמד בעל סיכויים של ממש. כמו שיש סיכון כשמתחילים מוקדם מדי, יש סיכון לא פחות כשמתחילים מאוחר מדי כאשר יש בתמונה מועמד אחר שכבר צבר ''מומנטום''. הילרי קלינטון חששה שאם היא תמתין יותר מדי היא עלולה לגלות שהמתחרה החדש כבר התבסס בראש המרוץ ושיהיה לה קשה לסגור את הפער. להלן אתייחס לשאלה עד כמה החשש הזה היה מוצדק. תורמים פוטנציאליים, ובעיקר התורמים הגדולים, אינם נוטים להמר בכספם על מועמדים שאין להם סיכויים של ממש. הם מעדיפים ללכת על בטוח. נכון שאף פעם אי אפשר לדעת בוודאות, אבל לא חולף זמן רב עד שהתמונה מתבהרת, לפחות בכל מה שקשור לסיכויים. מועמד שזוכה להישגים בלתי משמעותיים בלבד בסיבובים המוקדמים מאבד מהר מאד גם את מעט התמיכה שהיתה לו מלכתחילה. לעומת זאת, מועמד עם הישגים מרשימים בסיבובים המוקדמים צובר מומנטום ומשפר את יכולת גיוס הכספים שלו. זה עובד כמו כדור שלג, ואם נותנים לו להתגלגל באופן חופשי הוא יכול להגיע למימדים כאלה שלא יותירו סיכוי למתחרים. כדאי גם לזכור שהמרוץ לנשיאות מורכב משני שלבים. בשלב הראשון על המועמד להתמודד עם המועמדים האחרים מבין חברי מפלגתו, ובשלב השני עליו להתמודד עם המועמד של המפלגה היריבה.

ההצלחה של הדמוקרטים בבחירות הביניים בנובמבר האחרון העלתה להם את המוראל והם תולים תקוות רבות בסיכוייהם לחזור ולכבוש את הבית הלבן ב-‏2008 בסיוע התנופה שהם קיבלו. יש פעילות רבה בשטח, כשלפחות ארבעה מועמדים נוספים על הילארי קלינטון וברק אובאמה כבר נכנסו לזירה. בצד השני, אצל הרפובליקנים, בינתיים הכל דיבורים בלבד.

להערכתי צעדה של הילארי קלינטון היה משגה. זה אולי לא יזיק לה מעבר לייקור מיותר של מערכת הבחירות שלה, אבל זה גם לא יביא לה הרבה תועלת. החשש שלה מפני מועמדותו של אובאמה הוא לא במקום. הרעש והפרסומת הנלווים למועמדותו של אובאמה מטעים. אין לו שום סיכוי. לא במרוץ על המועמדות בתוך המפלגה הדמוקרטית ועל אחת כמה וכמה לא במרוץ לנשיאות אם במקרה הוא בכל זאת יזכה במועמדות. זו לא יותר מאשר בועת סבון תקשורתית. הוא צעיר מאוד – עדיין לא מלאו לו 46. יש לו מעט מאוד נסיון – הוא מכהן שנתיים בלבד כסנאטור ולפני כן היה שנתיים חבר בבית הנבחרים. אין לו שום נסיון בתפקיד ביצועי כלשהו. למעשה, הדבר היחיד שיש לו להציע לבוחר זה הצבע שלו. הוא כושי. הוא הכושי היחיד המכהן כסנאטור.⁴ הוא יודע לדבר וגם יש לו הופעה מרשימה, אבל זו סחורה שלא חסרה כאן. בקרב החוגים הליברליים הקיצוניים לשיקול הגזעי יש משקל רב, ועבורם אובאמה הוא מתנה משמיים.
ג'ורג' סורוסהוא כבר זכה לתמיכתו של מיליארדר יהודי בשם ג'ורג' סורוס (George Soros), אדם שהונו מוערך בלמעלה מ-‏8 מיליארד דולר. סורוס הוא בעל דעות שמאלניות קיצוניות, הוא השקיע בעבר הון עתק במערכת הבחירות של קרי ונרתם לכל פעילות המכוונת לפגוע בנשיא בוש.

הבעיה של אובאמה היא שהקלף הגזעי לבדו אינו מספיק כדי לזכות בבחירות. כדי לנצח בבחירות מועמד זקוק לרוב בקרב כל ציבור הבוחרים וזה אומר שעליו לזכות גם בחלק מקולות המפלגה היריבה. למנגנון המפלגה הדמוקרטית נסיון עשיר והם מכירים טוב את הלך הרוחות בציבור האמריקאי. הם מודעים לעובדה שהצגת מועמד כושי תביא להם הרבה נקודות זכות בחוגי השמאל הליברלי ובקרב המיעוטים השונים. אבל הם רוצים לזכות בבחירות. עבורם נצחון בנקודות לא תופס. הם רוצים לראות את המועמד שלהם עולה במדרגות הבית הלבן. כדי שיהיה סיכוי שזה יקרה עליהם להציב כמועמד מישהו שיש לו סיכויים ממשיים למשוך קולות מכל חלקי הציבור ולא ממגזרים בודדים. לאובאמה לא רק שאין מה להציע מעבר לקלף הגזעי, הוא גם חסר חשיפה ממשית לציבור הרחב בארה''ב. הרעש התקשורתי סביבו מטעה. העיתונים המובילים כמו הניו יורק טיימס או הוושינגטון פוסט אינם נקראים ע''י יותר מאשר שני מיליון קוראים כל אחד (זו כבר הערכה מאוד נדיבה), ואחוזי הצפיה בשידורי החדשות של הרשתות המובילות נעים בסביבות חמישה אחוזים גם בשעות השיא. האמריקאי הממוצע בכלל לא שמע עליו. נכון שיש לו שנה כדי לבנות את התדמית שלו ובעזרת השקעה מאסיבית זה בר ביצוע (גם קארטר היה אלמוני בתחילת מסע הבחירות שלו), אבל זה רק הצעד הראשון ועדיין ישארו בעינם החסרונות האחרים שמניתי. העומד בראש המנגנון של המפלגה הדמוקרטית היום, הווארד דין, שייך לאגף הרדיקאלי של המפלגה ובלבו הוא ודאי היה רוצה לראות מי שהוא כמו אובאמה בבית הלבן, אבל גם הוא לא מוכן להסתפק בנצחון בנקודות. אין לפיכך אפילו שמץ של סיכוי שהמפלגה הדמוקרטית תהמר על המועמדות של אובאמה.

הבחירות של 2008 תהיינה ייחודיות בכך שבפעם הראשונה מזה 80 שנה שהמועמדים של שתי המפלגות יהיו מועמדים ''חדשים''. במערכות הבחירות הקודמות תמיד אחד מהמועמדים היה ''מועמד חוזר'' (incumbent). לצורך העניין מקובל לראות בסגן נשיא המתמודד על הנשיאות, כאשר הנשיא אינו יכול או אינו רוצה להבחר מחדש, ''מועמד חוזר''. למועמד חוזר יש יתרון עצום מול מתמודד חדש. זה לא תמיד מבטיח את הניצחון (במאה וחמישים השנים האחרונות, רק סגן נשיא אחד הצליח להבחר ישירות לנשיאות – ג'ורג' בוש האב), אבל זה עוזר מאוד. מאחר ולסגן הנשיא הנוכחי, דיק צ'ייני, אין כל כוונה להכנס למרוץ, גם המועמד של הרפובליקנים ב-‏2008 יהיה מועמד חדש.

מערכת הבחירות הנוכחית תתנהל לפיכך מבלי שלמועמד של אחת המפלגות יהיה איזה שהוא יתרון התחלתי על יריבו. בנתונים האלה מצבה של הילארי קלינטון נראה טוב. בכל זאת, להערכתי אין לה הרבה סיכויים. גם לא הייתי מהמר על כך שהמפלגה הדמוקרטית בכלל תבחר בה כמועמדת לנשיאות. כפי שאמרתי למעלה, השיקול הראשוני של המנגנון הוא לנצח בבחירות ולא לנצח בנקודות. עם כל ההתקדמות שעברה על החברה האמריקאית בעשרות השנים האחרונות בנושא שוויון זכויות לאישה, לדעתי הציבור האמריקאי עדיין לא בשל לבחור באישה לנשיאות. החברה האמריקאית היא ביסודה חברה שמרנית. נשים מהוות כמחצית מציבור הבוחרים וזה רחוק מאוד מלבוא לידי ביטוי בייצוג שלהן בקונגרס. כמו במקרה של אובאמה, הכיסוי התקשורתי שהילארי קלינטון זוכה לו איננו משקף את הלך הרוחות בציבור שמחוץ למרכזי האוכלוסיה הגדולים. בניגוד לאובאמה, שמה של הילארי קלינטון מוכר כמעט בכל בית בארה''ב. יש לה גם תמיכה מאסיבית במדינות המובילות כמו ניו יורק וקליפורניה. כל זה עדיין לא מספיק להבטיח שהיא תזכה במרוץ לנשיאות. חסרון נוסף שיש לה היא העובדה שהסנאט איננו קרש קפיצה טוב לנשיאות. בכל המאה שעברה רק מועמד אחד הצליח להבחר לנשיאות מהסנאט – ג'ון קנדי. הציבור האמריקאי לא מתייחס באמון רב למימסד הפוליטי הוושינגטוני. האמונה שהפוליטיקאים בוושינגטון הם מושחתים ודואגים אך ורק לאינטרס של עצמם מושרשת עמוק בתודעה, ולא בלי סיבה. זה נותן יתרון למישהו מבחוץ בשל האמונה (הנאיבית) שהוא ''יעשה סדר בברדק''.
ג'ון מקקייןכמובן שאם המועמד הרפובליקני יהיה ג'ון מקקיין, שגם הוא סנאטור, זה יעבוד לטובתה של הילארי קלינטון.

עדיין מוקדם להתנבא מה יקרה ב-‏2008. הדבר היחידי שעליו הייתי מהמר זה שהילארי קלינטון לא תהיה המועמדת של הדמוקרטים, למרות שכרגע לא רואים באופק מועמד דמוקרטי רציני שמסכן אותה. אצל הרפובליקנים יש כרגע שני מועמדים בולטים, הסנאטור ג'ון מקקיין, וראש עיריית ניו יורק לשעבר,
רודי ג'וליאנירודי ג'וליאני. ברקע ממתין גם ניוט גינגריץ', מי שהיה יו''ר בית הנבחרים. לג'וליאני יש יתרון על מתחריו בשל הרקורד שלו – הוא נבחר לראשות עיריית ניו יורק, שבה רוב המצביעים הם דמוקרטים, למרות שהוא רפובליקני. כדי לזכות בבחירות לנשיאות מועמד חייב למשוך קולות מהמפלגה היריבה בנוסף לאלה של מפלגתו. לג'וליאני יש ''קבלות'' בתחום הזה. מצד שני לג'וליאני יש חסרון רציני. הוא שייך לאגף המתון של המפלגה הרפובליקנית. למרות שהוא קתולי, הוא איננו מתנגד להפלות (לפחות הוא לא פנאטי בנושא). זה עשוי להביא לכך שרבים במפלגה הרפובליקנית לא יהיו מאושרים לראות בו את המועמד שלהם.

החיפושים אחרי האופק האבוד

''האופק האבוד'' (Lost Horizon) הוא שמו של ספר שנכתב ב-‏1933 ע''י הסופר הבריטי ג'יימס הילטון (James Hilton). הספר מתאר קבוצה של אנשים החיה אי שם בהרי ההימליה, במקום מסתורי המכונה שנגרי-לה (Shangri-La), מין עולם בו האנשים נשארים צעירים לנצח, עולם המנותק לחלוטין מהעולם הזה. כיצירה ספרותית הספר הזה היה לא מי יודע מה. הוא זכה להכנס להיסטוריה בזכותו של הנשיא האמריקאי רוזוולט. באפריל 1942, כאשר טייסת של מפציצים אמריקאיים בהנהגתו של אלוף משנה ג'ימי דוליטל (Colonel Jimmy Doolittle) שהוזנקה בחשאי מנושאת מטוסים, הפציצה את טוקיו, התפתחה מערכת שלמה של ספקולציות איך המבצע התאפשר. המרחק של טוקיו מבסיסי הצבא האמריקאי היה מעל ומעבר לטווח של מטוסי ארה''ב באותה תקופה. בתשובה לשאלות עיתונאים בנושא, הנשיא רוזוולט הגיב בהומור ש''המטוסים המריאו משנגרי-לה''. יותר מאוחר באותה שנה, אתר הנופש הנשיאותי הידוע היום בשם קמפ דייויד, נחנך ע''י הנשיא רוזוולט שנתן לו את השם שנגרי-לה.

אחרי ההקדמה הזאת, נעבור לנושא. ראש הממשלה עבר לא מזמן ניתוח לפקיחת העיניים. השיפור בראייתו הביא אותו לכך שהוא יכול היה להצהיר בכינוס של פעילי מפלגתו ''קדימה'', שבניגוד לאופוזיציה מימין, הרואה רק את האש ואת הדם, הוא רואה את האופק המדיני (''ידיעות אחרונות'', 25 בדצמבר 2007) (ע. צופיה ידידי, קח דוגמא. אולי גם אצלך זה ישפר את כושר הראיה של עיניך הצופות למרחוק). יותר מאוחר, בהופעה לפני פורום המטכ''ל, לשם הוא הגיע כדי להסביר את הצלחות המלחמה בלבנון (כאילו שהם לא ידעו לבד), ראש הממשלה הכריז ש''דרום הלבנון נקי מחיזבאללה'' (''ידיעות אחרונות'', 26 בינואר 2007). העיתונאי שדיווח על הארוע לא מצא לנכון לפרט מה היתה תגובת השומעים על ההכרזה הזאת. ראיית האופק באה כנראה על חשבון הראיה לטווח קצר, או בפרפראזה על דברי ראש הממשלה הקודם, כשרואים את ה''שם'' לא רואים את ה''כאן''. מה חבל שאי אפשר היה לסדר לראש הממשלה ראייה בי-פוקלית.

ומראש הממשלה למשנהו (עמיש, אתה רואה? אני לוקח ברצינות את הביקורת הנוקבת שלך ומשתדל לדייק), שמסתבר שגם הוא עבר ניתוח לפקיחת העיניים. לא ברור מתי בדיוק זה התרחש (היחצ''נים של פרס לא ראו בארוע הזה דבר שיכול לשפר את התדמית שלו), אבל זה מסביר מדוע הוא היחיד שמצליח לראות את המזרח התיכון החדש, שם הוא עוסק כבר כמה שנים בחיפושים אחרי האופק.


חביאר סולאנהמנהיגי ישראל אינם השחקנים היחידים המשתתפים בגירסה הדיפלומטית של ''מחפשים את המטמון''. הממונה על מדיניות החוץ באיחוד האירופי, חביאר סולאנה (Javier Solana Madariaga), שהגיע גם הוא לאזור, ''נותר בהלם מגדר ההפרדה'' (''ידיעות אחרונות'', 22 בינואר 2007). זה כנראה מה שמנע ממנו למצוא את האופק המדיני. את ההלם החילופי שהיה חוטף ממחבל מתאבד בהעדר הגדר הוא היה קצת מתקשה לתאר במלים. מזכירת המדינה של ארה''ב, הקנצלרית הגרמניה, ראש ממשלת בריטניה ואפילו נשיא צרפת, כולם ביחד וכל אחד לחוד מנסים למצוא את דרכם אל האופק המדיני.
 
ההפתעה היחידה היא שאין כאן שום הפתעה. כולם עוסקים בחיפוש אחרי האופק האבוד תוך הסתייעות במפת דרכים המובילה לשום מקום. וכפי הגדיר זאת יוגי ברה (Yogi Berra), מאמן הבייסבול האמריקאי המפורסם, אם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע יש לך סיכוי טוב להגיע למקום אחר (If you don't know where you're going, chances are you will end up somewhere else).

בוויכוח המתמיד מי הוא ריאליסט בראייתו את המוצא מהסכסוך הערבי ישראלי, מוכרים לנו השכם והערב שזה ''לא ריאלי'' לצפות שלאורך זמן ישראל להחזיק מעמד במצב של מלחמה בלתי פוסקת, התקפות טרור חוזרות ונשנות, איום גרעיני איראני המתגבר והולך, ו''כיבוש'' המביא לדמורליזציה. לכן, כך אומרים, התחפרות במצב הקיים (Status Quo) שהוא מילכוד, מהווה סכנה לעתידה של מדינת ישראל. יש לפיכך לעשות כל מאמץ ולנקוט ביוזמות מדיניות שתבאנה לשבירת מהמילכוד. זה הרציונל של המתמידים בחיפושים אחרי האופק המדיני. הבעיה היא שנכון להיום, כל האלטרנטיבות שנוסו מאז אוגוסט 1993 הוכיחו את עצמן כיותר גרועות מאשר המשך המצב הקיים. כל עוד האלטרנטיבה לקסאמים היא שמסאמים, האופק המדיני ימשיך להיות אופק אבוד, שנגרי-לה במהדורה מזרח תיכונית.

מישהו שלח לי בדוא''ל קטע שהופק ע''י דובר צה''ל לרגל טכס הפרידה מהרמטכ''ל הקודם, משה יעלון. זה קטע לא נורמלי ואני ממליץ בכל לב לכל אחד לצפות בו כשהרמקולים פתוחים. כפי שנאמר בהודעה שהתלוותה לקטע, הפיקוד הבכיר של צה''ל אולי לא יודע להלחם כל כך טוב, אבל לפחות הם יודעים לשיר. הפינוי מגוש קטיף שחרר את צה''ל מעול שהוא לא היה מסוגל לעמוד בו. את הזמן והמשאבים שהשתחררו צמרת צה''ל מקדישה לעיסוק בשירה ובשדרות מלקקים את הפצעים.

בקרית שרמוטה רעש מהומה

שתי נשים התקוטטו בכיכר השוק. מכות, שריטות, סטירות, תלישת שערות ושאר מרעין בישין עפו לכל עבר. שתי נשים. האחת מתנחלת בשביס, כרסה בין שיניה, שערה פרוע ועיניה זורות שנאה וזעם. מולה עלמת חן תמה מבנות דודינו. האחת קצף על שפתיה, רק תתנו לה והיא תראה כבר מי ומה היא. השניה דבריה בנחת נשמעים וכל כולה ליאה ותהיה, מה כבר רוצים ממנה.

היא קראה לה שרמוטה

לא סתם קטטה היתה זאת. קטטה מתוקשרת כדבעי היתה זאת. דאג מי שדאג שבהישג יד תהיה מצלמת וידאו, דאג מי שדאג שהמתרחש יונצח על מנת שאת ''הבשורה'' ניתן יהיה להפיץ ברחבי עולם.

היא קראה לה שרמוטה

ובבוא הרגע, אל האקרנים קסטת הוידאו הגיעה. ובשעות השיא של הצפיה, לביתו של כל עם ישראל כיכר השוק מחברון הגיעה. ולמראה עיניים, ולמשמע אוזניים, שומו שמיים, געשה ורעשה ארץ וכוכבים זזו ממסילותם. אין בקסטה מכות, ואין בה שריטות, אין בה סטירות, וגם אין תלישת שערות. אבל יש בה שרמוטה.

היא קראה לה שרמוטה

עוד לא נדמו ההדים ונעו אמות הספים. עוד לא כבה האור על האקרנים וכל הארץ יצאה במחול הגינויים. שרים וסגניהם, ניצבי משטרת ישראל ומישניהם, עורכי עיתונים וקרייני חדשות, איש לא טומן ידו בצלחת. כל אחד לחוד וכולם ביחד תורמים לקלחת.

היא קראה לה שרמוטה

לא ייעשה כך במעוננו אומר האחד, כסדום ועמורה נהיינו מחרה ומחזיק אחריו שני. על קטנות מאלה חרב בית המקדש פוסק שלישי, לקפד ראשה של החוטאת או לפחות להשליכה לבור כלא דורש הרביעי. יש דבר אחד עליו ללא יוצא מן הכלל כולם מסכימים – על זה לסדר היום אין אנחנו עוברים, כי לא יהודי הוא המוסר הזה.

היא קראה לה שרמוטה

אפארטהייד שכזה

בחדשות התפרסם שבעקבות הצעה של ראש הממשלה להעביר כמה מהשכונות הערביות הסובבות את ירושלים לשליטתה של הרשות הפלשתינאית, ישנה נהירה של ערבים המנסים להעתיק את מגוריהם לשכונות שתשארנה בשליטת מדינת ישראל (אני מצטער שלא שמרתי את הידיעה, ולכן אין לי הניסוח המדוייק או הקישור. אם אינני טועה זה היה בג'רוסלם פוסט). זה נותן משמעות חדשה לתואר ''אפארטהייד'' המיוחס לישראל ויחסה למיעוט הערבי, חדשות לבקרים מפיהם או מעטם של כותבים כמו שולמית אלוני, אורי אבנרי, הסמרטוט שלנו כאן ונשיא ארה''ב לשעבר, ג'ימי קרטר, שלאחרונה הצטרף גם הוא למקהלה.

בחזית הפסקת האש אין כל חדש

הסכם הפסקת האש מחזיק מעמד – ישראל ממשיכה להקפיד על ההפסקה והערבים מקפידים לשמור על האש. במסגרת המגמה להרחיב את תחולת הפסקת האש לאזורים נוספים עליה ספרתי בשבוע שעבר, הערבים החלו בנסיונות טיווח לאשקלון (''ידיעות אחרונות'', 22 בינואר 2007). זה בנוסף למנה הרגילה של הקסאמים ע''פ המיכסה שהוקצבה לערבים ע''י רמי נוי (''ידיעות אחרונות'', 25 בינואר 2007).

1. באופן רשמי המרוץ לנשיאות נפתח רק בחודש ינואר של שנת הבחירות, אם כי המועמדים השונים נוקטים בצעדים הראשונים כמה חודשים לפני כן. הכרזה רשמית על מועמדות שנה שלמה לפני הפתיחה הרשמית של המרוץ היא די נדירה.
2. ישנה אפשרות לקבל מימון של מערכת הבחירות מכספי הציבור, אבל הסכומים העומדים לרשות מועמדים פוטנציאליים אינם גדולים. מועמד שנעזר בתמיכה ציבורית כזאת ''קושר לעצמו את הידיים'' מפני שעליו לקבל על עצמו מגבלות דראסטיות בכל מה שקשור לגיוס תרומות.
3. להערכתו של יו''ר וועדת הבחירות המרכזית, ''כדי להשאר בתמונה'', על מועמד לגייס לפחות 100 מיליון דולר(!) עד לסוף שנת 2007, סכום שלדבריו יהווה ''כרטיס כניסה'' בלבד...
4. בניגוד לבית הנבחרים, בו מכהנים וכיהנו לא מעט כושים, מעט מאוד כושים נבחרו לסנאט. בכל ההיסטוריה של ארה''ב היו רק חמישה סנאטורים כושים, כולל הנוכחי.



---