|
|
|
פסיקה לא ממוקדת
עם פרישתו של אהרון ברק, בית המשפט העליון נכנס לסבב של פעילות יתר (hyper activity), דבר הבא לידי ביטוי בשורה ארוכה של פסיקות חדשות בבמיגוון רחב של נושאים הקשורים לביטחונם של אזרחי ישראל ולאופיה העתידי של המדינה, ממש צונאמי של בג''צים. פעם זה בנושא זכותם של הערבים לתבוע פיצויים ממדינת ישראל בגין נזקים שנגרמו להם במלחמה שהם פתחו בה, פעם זה ניסיון להכתיב לצה''ל איך לנהל את המלחמה, ולאחרונה זה נסיון להכתיב לשרותי הביטחון איך לשמור על חייהם של תושבי מדינת ישראל. כל הסימנים מורים על כך שאנחנו עדיין רחוקים מאוד מלראות את סוף הסיפור.
''מורשת ברק'' יצרה מצב אותו ניתן לתאר כלא פחות מאנרכיה שיפוטית. את המושג ''שלטון המשפט'' (rule of law) ברק נטה לראות כ''שלטון השופט'' (זה לא מקורי שלי, שמעתי את זה מפיו של דרור בן ימיני מ''מעריב''), והוא נהג בהתאם. היה לו קל בשל העדר חוקה כתובה, מה שגרם לעמימות בכל מה שקשור להפרדת הרשויות במדינת ישראל, וכן בשל חולשת הגוף המחוקק, הכנסת, שהרכבו האנושי לא היה ''באותה ליגה''. ברק הגיע לבית המשפט העליון עם ''רקורד''. בתקופה שקדמה למינויו לחבר בבית המשפט העליון, בעת שכהן כיועץ המשפטי לממשלה, ברק זכה ל''הישג'' שאף אחד מקודמיו בתפקיד ואף אחד מבין אלה שבאו אחריו לא זכה לו --- הוא הביא להדחת ראש ממשלה מכהן, ראש ממשלה שנבחר לתפקידו (נכון לעכשיו, נראה כאילו מזוז מנסה לחקות את ברק, אבל אולמרט זה לא רבין, וב 1977, בתקופת ממשלתו הראשונה של רבין, עדיין לא חשבו על אתרוגים). יש רגליים לסברה שהישגו זה של ברק עלה לו לראש. במהלך כהונתו בבית המשפט העליון, ברק יצר את התקדים של ''הכל שפיט'', גישה שהסירה את כל הסכרים והביאה למצב בו כל זב ומצורע יכול להגיש תביעה משפטית, כולל לבית המשפט העליון, בכל נושא שעולה על רוחו. במקביל, ברק דגל באקטיביזם שיפוטי שבא לידי ביטוי מצד אחד בפסיקות ערכיות שאין להן כל בסיס בחוק, ומצד שני בפסיקות שהיוו חדירה בוטה לתחומים של הרשויות המחוקקת והמבצעת. גם כאן העדר חוקה כתובה היה לו לעזר. זה לא הצטמצם לתחומי מדיניות וביטחון. זה פלש כמעט לכל תחום אפשרי. פסיקה תקדימית של ברק מלפני כ 13 שנה, שזכתה לכינוי ''הלכת אפרופים'', הפכה לחוכא ואיטלולא את כל מה שקשור לדיני חוזים (פרטים על הנושא אפשר למצוא ב''מקור ראשון'' מיום 5 בינואר ,2007, http://www.makorrishon.co.il/show.asp?id=16695). נשיאים קודמים של בית המשפט העליון התבטאו בצורה לא כל כך מחמיאה על התנהגותו של ברק. ספרו של עו''ד יוסי דר, ''אהרון ברק ומנעמי שלטון החוק'', שפרק ממנו התפרסם כאן בפורום (פא''ץ מיום 22 בפברואר, 2002) גם הוא מנפץ כמה מן האגדות שנרקמו סביב אישיותו של ברק. מקור נוסף לחומר רקע על אהרון ברק וחבריו בבית המשפט העליון הוא באתר קימקא של המשפטן שימחה ניר (http://www.quimka.net/).
ובחזרה לנושא --- צונאמי הבג''צים הנוכחי. מהשבועות הראשונים לכהונתה מתקבל הרושם שיורשתו של ברק על כס נשיאות בית המשפט העליון נוטה להמשיך את המסורת אם כי בחלק מצונאמי הבג''צים עדיין היתה מעורבות של ברק. יקצר המצע מלהכנס לכל הפרטים של הפסיקות האלה ולכן אסתפק בכמה הערות כלליות שנראות לי עקרוניות וחשובות במיוחד.
רוב הציבור בישראל נוהג להתייחס לפסיקותיו של בית המשפט העליון לפי התאמתן לנטיותיו הפוליטיות. כאשר בית המשפט ''מרשה'' לממשלה, או לצה''ל למען הדיוק, לבצע סיכולים ממוקדים הוא זוכה לברכות ושבחים מהימין ולגינויים מהשמאל. כאשר בית המשפט פוסק שלערבים יש זכות לתבוע פיצויים ממדינת ישראל בגין נזקים שנגרמו להם במלחמה שהם פתחו בה הוא זוכה לברכות ושבחים מהשמאל ולגינויים מהימין. השופט בדימוס מישאל חשין רואה ב''פעם ככה, פעם ככה'' הזה הוכחה לכך ש''בית המשפט הוא בסדר'' (כך הוא התבטא בראיון בטלוויזיה לפני כמה ימים). אנשים לא תופסים שזה בכלל לא בסדר. שהשאלה היא לא מה בית המשפט פסק (גם על זה אפשר להתווכח, אבל זה נושא לדיון אחר), השאלה היא למה הוא בכלל מצא לנכון לפסוק. גם בשמאל וגם בימין חסרה המודעות לעובדה שקבלת פסקי דין העולים בקנה אחד עם אג'נדה פוליטית מסויימת מחייבת לקבל גם את פסקי הדין העולים בקנה אחד עם אג'נדה פוליטית אחרת. שאם מכירים בסמכותו של בית המשפט לפסוק בנושא מסויים, זה מחייב לקבל את הפסיקה גם אם היא לא מה שציפו לו.
הפסיקה בנושא בחיסולים הממוקדים היא דוגמא טובה. הנושא הזה כבר הופיע בבית המשפט לפני כחמש שנים (זה היה בשנת 2002, אם כי אינני זוכר את המועד המדוייק). בית המשפט (בהרכב שכלל את ברק למיטב זכרוני) דן בנושא והחליט שאין זה מתפקידו ''להורות לצה''ל איך לנהל את המלחמה'' (אינני זוכר את הניסוח המדוייק. ייתכן שבמקום ''תפקידו'' המילה היתה ''סמכותו''). הפסיקה הזאת התקבלה בתשואות ע''י הימין, ובאווירה של אז, גם בשמאל כמעט ולא היה מי שראה בה פסול, למעט העותרים (שהיו חד''ש ומרץ). עברו חמש שנים, ופתאום ''להורות לצה''ל איך לנהל את המלחמה'' הוא כן תפקידו (או בסמכותו) של בית המשפט. מה השתנה בין השנים 2002 ו 2006 שגרם למהפך הזה? שום דבר. מה שקרה הוא שהפסיקה של שנת 2002 יצרה תקדים. אם הנושא לא היה בסמכותו של בית המשפט, או שזה לא היה ''תפקידו של בית המשפט'', מדוע בית המשפט דן בו? מדוע צריך היה להוציא פסק דין? במקרה כזה ההיגיון הבריא אומר שצריך היה לדחות את העתירה על הסף מבלי לדון בה בכלל. ככה זה בארה''ב (ולמיטב ידיעתי גם בדמוקרטיות מערביות אחרות). כמעט תשעים אחוזים מהמקרים המובאים לבית המשפט העליון בארה''ב נדחים על הסף, ואינם זוכים כלל לדיון. אבל בארה''ב אף אחד לא יעלה על דעתו את האיוולת של ''הכל שפיט''. לא בישראל. קודם כל דנים במקרה ומוציאים פסק דין על מנת ליצור את תקדים השפיטות. בסיבוב הזה הפסיקה תואמת את הלך הרוחות בציבור ושביעות הרצון מהפסיקה מאפילה על העובדה שמלכתחילה כלל לא היה מקום לקיים את הדיון. בסיבוב הבא, כשהנושא יעלה שוב, סמכותו של בית המשפט לדון בו כבר לא תהיה נושא לדיון. לאורך כל הדרך, זאת השיטה. דוגמא אחרת היא נושא וועדת החקירה בעקבות הפאשלות של מלחמת לבנון. החוק ברור ואינו מותיר מקום לפרשנות יצירתית. מי שחקק אותו אולי לא היה חכם, או שאולי היתה מלכתחילה כוונה שאלה יהיו פני הדברים, אבל הסמכות להקמת וועדת חקירה וקביעת הנושאים אותם עליה לחקור היא בידי ראש הממשלה (למיטב הבנתי הוא בכלל לא חייב להורות על הקמת וועדה כזאת אם לדעתו היא לא נחוצה). יתרה מזאת, מי שחקק את החוק חזה את האפשרות שתהיה אי שביעות רצון מהחלטתו של ראש הממשלה, וכלל בחוק התייחסות לאפשרות לערער על החלטתו של ראש הממשלה. הסמכות לערער על החלטתו של ראש הממשלה ניתנה לוועדת הביקורת של הכנסת. אין בחוק שום איזכור, אפילו לא ברמז, לכך שלבית המשפט יש תפקיד כל שהוא בתהליך. לא נראה לי שזאת לאקונה, שזה מקרה של שכחה. הרושם שלי הוא שהדברים נעשו במכוון. בית המשפט התעלם ממה שכתוב בחוק והחליט שיש לו סמכות לקיים דיון ולפסוק בנושא. כמו בנושא הסיכולים הממוקדים בשנת 2002, בסיבוב הנוכחי בית המשפט פסק בהתאם למה שהחוק אומר (הפעם זה היה בניגוד להלך הרוח של חלקים גדולים מהציבור), והסתפק ביצירת התקדים של דיון בנושא שאיננו בסמכותו. בסיבוב הבא, שיבוא במוקדם או במאוחר, נושא הסמכות כבר יהיה ''מובן מאליו'' והפסיקה תשקף את הלך הרוחות של חבר השופטים ולא לפי החוק (ראה התקדים של ''הלכת אפרופים'' שהוזכרה למעלה).
האקטיביזם השיפוטי של ברק מביא לפיכך לכרסום זוחל בהפרדת הרשויות, כשהרשות השופטת נוטלת לעצמה יותר ויותר סמכויות שלא נועדו לה. שלטון השופט במקום שלטון המשפט. מעבר לנושא של חריגה מסמכות, יש גם מקום להתייחס למהות הפסיקה עצמה. כאן, כפי שנראה, הדברים חמורים לא פחות ואולי אף יותר. שניים מבין הבג''צים אותם הזכרתי, בנושא החיסולים הממוקדים ובנושא תביעות הפיצויים, למעשה לא אומרים שום דבר. יותר נכון, הם אומרים דבר והיפוכו, גם כן וגם לא. מעבר לזה שהשפה העברית התעשרה בשורה של מושגים חדשים ונוספה כמות לא מבוטלת של טקסט הכתוב בשפת עורכי דין מלומדה, לא השתנה שום דבר. מפקד בשטח, בנוסף על הצורך לבצע את המשימות שהוטלו עליו, ולדאוג לחיי חייליו, ייצטרך מעכשיו להתמודד עם בעיות כמו מה היא המידתיות שתמנע העמדתו לדין, האם לא לוחמים שהתנדבו לשמש מגיני אנוש לטרוריסטים הם בחזקת ''ציבור תמים'', האם בית המשמש למגורי אוכלוסיה לא לוחמת ממנו משגרים טילי קסאם הוא מטרה לגיטימית שמותר לירות עליה וכיוצא באלה. מצא חן בעיני במיוחד הקטע לפיו טרוריסט בשעת ביצוע פיגוע, או בדרכו לבצע פיגוע, הוא מטרה לגיטימית ומותר להרוג אותו, אבל אותו טרוריסט, משסיים לבצע את הפיגוע והוא בדרכו הביתה, נהנה מחסינות. עליו חלה המידתיות ויש להסתפק במאסר בלבד (''הטרוריסט הוא בראש ובראשונה בן אדם'' מלמד אותנו הבג''ץ). נראה לי קצת מוזר שלא היתה התייחסות מפורשת למחבל מתאבד בדרכו הביתה אחרי שביצע את הפיגוע. מה דינו של זה? לאקונה. בג''ץ מימין, בג''ץ משמאל, ובכל זאת שכחו מה שהוא.
כשקוראים את פסקי הדין המופקים בסיטונות קשה להשתחרר מהרושם שלעתים קרובות גיבוב המלים המפוצצות לא נועד אלא להסתיר חוסר תוכן של ממש. בכל פעם שאני נתקל בביטויים כמו ''לא יעשה כך במקומותינו'', או ''לא יעלה על הדעת'', מפיו של עורך דין או שופט, אני יודע שכל מה שיבוא אחר כך יהיה אוויר בלבד ללא כל ממש. דוגמא טובה לאבסורדיות אליה המערכת המשפטית יכולה להגיע, היא מקרה מהעבר הקצת יותר רחוק. הרקע: חורף 2001, מלחמת אוסלו משתוללת כבר כחצי שנה ומצב הרוח הציבורי בשפל, בעיקר אחרי פיגוע הדולפינריום. יוסי שריד מפרסם מאמר ב''מעריב'' הנושא את הכותרת באותיות של קידוש לבנה ''מלחמה זה לא אסון טבע, מלחמה אפשר למנוע''. בגוף המאמר מופיע משפט המחץ ''מלחמה לא רק שאפשר למנוע, מלחמה חובה למנוע, ולשם כך יש לנקוט בכל האמצעים''. המלים ''בכל האמצעים'' היו מודגשות. אני מתנצל על כך שאין לי קישור ושלא שמרתי העתק. למפח נפשו של שריד, באותו גליון של ''מעריב'' התפרסמה ידיעה שריד הגיש עתירה לבית המשפט העליון שיאסור על ראש הממשלה, אריק שרון, לקיים מגעים עם ערפאת כדי לנסות להביא לסיום הלחימה. אני חוזר למי שלא תפש, יוסי שריד, ראש וראשון למתחזי השלום בישראל, דורש לנקוט בכל (''כל'' בהדגשה) האמצעים למנוע את המלחמה ובאותה עת עותר לבג''ץ שיאסור על ראש הממשלה לנקוט באמצעים כאלה. כמובן שליוסי היתה ''סיבה'' להגשת הבג''ץ --- את המגעים עם ערפאת שרון קיים באמצעות בנו, עומרי. כנראה שה''כל'' של יוסי היה בערבון מוגבל. כשהנושא עלה לדיון בבית המשפט העליון התברר שליוסי אין ''קייס''. אין שום חוק שאוסר על ראש הממשלה לשלוח את בנו לנהל משא ומתן בשמו. מה שיש זה התקשי''ר (עד היום אינני יודע אם התקשי''ר חזק כמו חוק מפורש), אבל גם בתקשי''ר מה שאסור לראש הממשלה זה להעסיק בן משפחה בשכר. אם זה נעשה ללא תמורה אין במעשיו של ראש הממשלה שום פגם. היועץ המשפטי, אלייקים רובינשטיין, מסיבות השמורות עמו, דווקא נטה להסכים עם יוסי, ובהופעתו בפני שופטי העליון השתמש בטעון המשכנע ש''לא יעשה כך במקומותינו''. שופטי בית המשפט העליון היו בדילמה. להרשיע את שרון הם לא יכלו כי לא נעברה שום עבירה, גם לא על התקשי''ר. מצד שני, לפטור את שרון בלא כלום היה מנוגד לכל מה שהם גדלו והתחנכו עליו (להזכירכם, זה היה לפני עונת האתרוגים). אחרי הרבה התלבטויות הם מצאו מוצא: הם לא אסרו על שרון לקיים את המגעים אבל פסקו שיהיה עליו לבקש רשות מהיועץ המשפטי בכל פעם לפני שהוא שולח את בנו. הוא [רובינשטיין] יהיה הפוסק האחרון אם הצעד באמת הכרחי. בג''ץ מימין, בג''ץ משמאל, בג''ץ גם ללא כל עילה. לסיום הקטע הזה מה שהוא אנקדוטי. למרץ היה פורום באינטרנט. אינני יודע אם האתר עדיין פעיל. בזמנו הרביתי להשתתף בו, עד שהם בקשו ממני, לא כל כך בנימוס, לחדול כי ''הפורום נועד לדיונים פנימיים, ולא כדי להעביר ביקורת על ראשי המפלגה''. ובכן באותו פורום היה ''מדור הבג''ץ'', מדור בו פורטו כל העתירות שהוגשו לבג''ץ ע''י חברי מרץ ובאלו נושאים. את הבג''ץ של יוסי עליו ספרתי כאן הם לא כללו ברשימה. גם הבג''ץ שהוגש נגד הסיכולים הממוקדים בשנת 2002 נעדר מהרשימה.
''השופט אהרון ברק מוכן שיתפוצצו 50-30 אנשים אבל שיהיו זכויות אדם''. מלים חמורות אלו נאמרו מפיו של השופט בדימוס מישאל חשין בראיון שנתן למוסף ''הארץ'' לרגל סיום כהונתו בבית המשפט העליון (הראיון התפרסם בעיתון ''הארץ'' ביום 24 במאי, 2006). בשעתו, כשהדברים התפרסמו, הם גרמו לסערה בציבור וחשין ''זכה'' לקיטון של ביקורות. חשין התנצל בפומבי (קראתי בקפידה את מה שהוא אמר. ההתנצלות היתה על ההתבטאות, לא על תוכן הדברים) והוסיף ש''הדברים הוצאו מהקשרם''. קשה לי לראות באיזה הקשר הם יכלו להאמר כדי שזה יוריד מחומרתם, אבל לא זה נושא הדיון. המשפט הזה, חמור ככל שיהיה, משקף נכונה את המדיניות של אהרון ברק וחבריו בבית המשפט העליון כפי שהיא באה לידי ביטוי בשורה של פסיקות בנושאי ביטחון. הוא מהווה כתב אישום חמור ביותר למוסד הבג''ץ. אינני יודע על סמך מה השופטים הנכבדים החליטו שיש להם הסמכות החוקית ו/או המוסרית להחליט מה מידת הסיכון הבטחוני שתושבי ישראל צריכים לקחת על עצמם כדי לא לפגוע באיכות החיים, או בזכויות האזרח, או ב''כבוד האדם'' או בהשד יודע מה של הערבים תושבי יהודה שומרון ועזה. אבל זה בדיוק מה שהם עושים. שורה של פסיקות בנושא גדר הביטחון, בנושא האזרחות לבני זוג ערביים, בנושאי חופש תנועה לתוך שטחי מדינת ישראל ובנושאי הזכות לבוא וללמוד במוסדות השכלה ישראליים נותנת העדפה ברורה לאחרונים. נשגב מבינתי להבין מדוע זכותו של בני הלומד באוניברסיטה לשבת ולשתות קפה בקפטריה בלי לחשוש ששכנתו לשולחן תחליט ברגע מסויים לפוצץ את עצמה ולקחת אותו אתה לגן עדן (כדי שלא תשתעמם שם לבד) פחותה מזו של אותה שכנה לשולחן לבוא ולעשות דוקטורט באוניברסיטה. וכבר היו דברים מעולם.
לא מזמן עלה כאן סיפורו של סמי. לא סמי מ''סמי וסוסו'' מהטלוויזיה, אלא סמי של אורי אבנרי. המסכן, לא מרשים לבחירת לבו להצטרף אליו. ראשית, יש לי חדשות עבור אבנרי ותומכים אחרים שלו כאן בפורום. אם סמי היה אזרח מצרי או אזרח סעודי גם אז בחירת לבו לא היתה יכולה להצטרף אליו, כי בשתי המדינות האלו יש חוק מפורש האוסר על מתן אזרחות לפלשתינאי גם אם הוא נשוי לאזרח מקומי. אינני יודע מה המצב בארצות ערביות אחרות. נחזור למצב כאן. יש, כך טוען אבנרי, 105,000 בני/בנות זוג במצב דומה לזה של בחירת לבו של סמי. אני מניח שהוא בדק את המספרים ואני לא חולק עליהם. זה נשמע ממש נורא, 105,000 נפשות שנידונו להיות מנותקים מבני זוגם. אבל בואו נעשה חשבון קטן. נניח שאחוז אחד בלבד מתוך אותם 105,000 בני/בנות זוג תומך בלוחמת הטרור שהפלשתינאים מנהלים נגד מדינת ישראל (בפועל זה הרבה יותר, אבל נסתפק כאן באחוז אחד). אחוז אחד מתוך 105,000 זה 1,050. נניח שרק אחוז אחד מתוך אותם 1,050 תומכים מוכן לתרגם את תמיכתו למעשים ולצאת למשימת התאבדות באיזו קפטריה, סופרמרקט או מקום ציבורי אחר (שוב, בפועל זה הרבה יותר, אבל לצורך הדיון, נסתפק באחוז אחד). אחוז אחד מ 1,050 זה בערך 10. אם לשפוט לפי העבר, בפיגוע התאבדות ממוצע יש בין 5 ל 15 קורבנות ועוד עשרות לא מעטות של נכים ופצועים. פסיקת בג''ץ שמנעה את ביטול הסעיף בחוק האזרחות שכל כך פוגע בסמי, התקבלה על חודו של קול (6 נגד 5) כשברק היה במיעוט שדרש לבטל את החוק. לדעתו של ברק לא נורא אם כ 100 ישראלים יקריבו את חייהם ובלבד שזכותו של סמי לחיי משפחה נורמליים לא תפגע (מי שהוא מוכן להסביר מה כל כך נורא אם סמי יצטרף לבת זוגו במקום שהיא תצטרף אליו? הרי זה בדיוק מה שהוא היה עושה אילו היה נולד במקרה במצריים או בערב הסעודית). הסטטיסטיקה שהצגתי כאן קצת פשטנית (אני מקווה שגם עמיש לא יתקשה להבין אותה, למרות שהוא למד במגמה הומנית), אבל למרבה הצער היא מאוד מציאותית, ומראה שבעצם התבטאותו של חשין על ברק היתה פחות חמורה ממה שהגיע לו. אחרי הפסיקה, שלא היתה לרוחו, ברק עוד הבטיח ''לחזור אל הנושא''.
סיפורו של סמי חוזר על עצמו בגירסא קצת שונה עם סטודנטית ערביה מאיזה כפר ביהודה או שומרון שחשקה נפשה לעשות דוקטורט בכימיה באוניברסיטה העברית. מה רע באוניברסיטת ביר זית, או באחת האוניברסיטאות בארצות השכנות? אבל לא. רק האוניברסיטה העברית עומדת ב''דרישות'' שלה. שם כבר היה מקרה של סטודנטית ערביה (אינני יודע לאיזה תואר היא למדה) שיצאה למסע מהקפטריה לגן עדן בלוויית כמה סטודנטים ישראליים שאיתרע מזלם להיות בסביבה. פעם אחת לא הספיקה להם? כמו במקרה של חוק האזרחות, פסיקת בג''ץ עדיין נמנעה מלכפות על שרותי הביטחון לאפשר כניסה חופשית לכל ערבי שבלימודים חשקה נפשו, אבל דורית בייניש, יורשתו של אהרון ברק, כבר הודיעה שהנושא יעלה לדיון מחדש בעוד חצי שנה ושהיא ''מצפה לשמוע מרשויות הביטחון מה הנימוק הביטחוני''. מחבלת מתאבדת אחת בקפטריה איננה בחזקת ''נימוק ביטחוני''.
בחזית הפסקת האש אין כל חדש
הסכם הפסקת האש מחזיק מעמד --- ההפסקה נמשכת והקסאמים הפסיקו ''לעשות כותרות''. ''מעריב'' מיום 9 בינואר, 2007, (http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/528/032.html) מדווח על הסלמה בהפסקת האש. לפי המסופר בכתבה ב''מעריב'', הערבים מעוניינים להרחיב את הפסקת האש לאזורים נוספים (למה שרק תושבי שדרות יהנו מהשקט?), ולשם כך הם מתכננים שידרוג של האש מקסאמים לקאטיושות שהטווח שלהן יותר מכפול וגם ראש הנפץ אותו הן נושאות הרבה יותר גדול. זה יבטיח שגם תושבי אשקלון, נתיבות, אופקים וקריית-גת ידעו שיש הפסקת האש גם אם זה לא יהיה כתוב בעיתונים. שאלה שקצת מטרידה אותי היא איך בדיוק הערבים יחשבו את מכסת חמשת האחוזים שרמי נוי הקציב להם במסגרת השידרוג. אולי כדאי שבהזדמנות הזאת רמי יגלה לנו אם היתה אליו פניה רשמית, או לא רשמית, של הערבים לקבל הנחיות בנידון.
בכל מקרה כדאי לחשוב קצת על העתיד, ואני מציג פה אתגר לקוראים: אם קסאם הוא שמאסם, קאטיושה היא _______ ?
אני פתוח להצעות. ההצעה הטובה ביותר תישלח בדוא''ל ישר למשרדיהם של ראש הממשלה ושל מישנהו.
|
|
|
הרהורים בלי כחל ושרק – מדור שבועי
בהענות מחוייכת לאתגר
