המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת גם באתר המחבר זרקור.עשרה אחוזים מתושבי המדינה הם בני 65 ומעלה ובעוד 15 שנה מספרם יעלה על מיליון. הממסד והציבור הרחב טרם הפנימו התפתחות זאת שתהיה לה השפעה הולכת וגדלה בכל מישורי החברה, הן בכל הקשור בצרכים הבסיסיים של אוכלוסיה זאת והן בכל האמור בצרכים התרבותיים, החברתיים ותחומים אחרים של שעות הפנאי שהמשק, תעשיית הצריכה וענפי השירותים יצטרכו להתמודד איתם. העולם המערבי עוסק בכך, בישראל זה עדיין לא נצרב בתודעה.
מכר סיפר לי כי תוך כדי שיחה משפחתית על תוחלת החיים בימינו, שאל אותו בנו בן ה-7: מה היא תוחלת-חיים? האב הסביר לו שמדובר באנשים מבוגרים, כמו הסבא שלו, אשר בימינו מזדקנים יותר. על כך שאל הילד: ''מדוע אי אפשר להאריך את תוחלת החיים באמצע?'' שאלה יפה. אין עליה תשובה. אילו אפשר היה.
אני משער שגם אנשי אגף התקציבים של האוצר היו קופצים על המצאה כזאת. משזאת לא קיימת, חבורה זאת, שללא ספק בקיאה בכלכלה וענפיה, אין לה מושג ירוק בנושא החשוב ביותר בכל חברה – איכות החיים של אנשיה. הם מכירים יפה את המאקרו, אך במיקרו, בנושא הפרט, שעומד במרכז ההוויה הדמוקרטית, העניין שהם מגלים, למצער, שואף לאפס. מדובר באנשים שקולם לא נשמע, ששריריהם רפו וידיהם כשלו. הם לא יכולים לדפוק על השולחנות, ואין להם ''שאלטרים'' לסגור, כמו קשישים בכלל וניצולי שואה בפרט. הפקידות המאובנת הזאת, ולא רק החשב הכללי, מסרבת להסתכל במראה המציאות.
אגב, זאת תזכורת לאלה שנדבקו ברעה החולה של פסילת בני חמישים פלוס כמועמדים לעבודה, תופעה שרווחת גם באירופה. אך שם הממשלות מפצות, ובישראל אנשים אלה, שהם בשיא
היכולת שלהם, מקצועית ואישית, הם בחזקת נשורת.
הנתונים הסטטיסטיים
המציאות היא שתוחלת החיים באה לביטוי, מה לעשות, בגיל הזקנה. אנשים זקנים נעשים זקנים יותר ומכאן שבעיותיהם רבות יותר. המספרים אינם חדשים והם פורסמו בחלקם, אולם נראה שהם לא הופנמו – לא על ידי הממסד ואף לא על ידי הציבור הרחב. על פי נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2004, בישראל חיים כ-670 אלף תושבים בני 65 ומעלה, שהם 10% מתושבי המדינה. עם קום המדינה, לפני יותר ממחצית המאה, רק כ-3% מהתושבים היו בגילאים אלה. חוקרים בעולם צופים שבשנת 2050, אחד מכל חמישה בני אדם בעולם יהיה בן 60 או יותר. התחזית לישראל: מספרם של בני 65 ומעלה בישראל יהיה גדול ממיליון בשנת 2020, ויתקרב למיליון ומאתיים אלף בשנת 2025. הם יהיו אז כ-13% מכלל האוכלוסייה.
הסיבה העיקרית להזדקנות אוכלוסייה היא עלייה בתוחלת החיים לעומת ירידה בפריון. שיעור בני 65 ומעלה באוכלוסייה היהודית (12%) גדול פי ארבעה מזה שבאוכלוסייה הערבית (3%). נשים הן קצת יותר ממחצית (50.6%) מכלל התושבים בישראל, אך ככל שעולים בגיל, חלקן גדל: מכלל בני 65 ומעלה, יותר מ-57% הן נשים ומכלל בני 80 ומעלה, יותר מ-60%. עוד ראוי לציון חלקם הגבוה יחסית של עולי בריה''מ לשעבר באוכלוסיית הקשישים – 22% מבני 65 ומעלה הם בני העלייה של שנות התשעים.
והנה עוד כמה פרטים סטטיסטיים שפורסמו על ידי מכון ''ברוקדייל'' ואגודת ''אשל'', מיסודם של הג'וינט: 24,000 קשישים בישראל הינם בני 90+. תוחלת החיים בישראל בכלל ושל הגברים בפרט היא מהגבוהות בעולם. האוכלוסייה היהודית בעולם מזדקנת מאוד וכבר היום הקשישים מהווים 16% מתוכה – יותר מכפול מאחוז הקשישים בכלל האוכלוסייה העולמית (7%). ארבעת היישובים שבהם אחוז הקשישים הגבוה ביותר מתוך אוכלוסייתם הם: גבעתיים (20.1%), בת-ים (18.4%), רמת גן (18.2%) וחיפה (18%).
ברכה בע''מ
תוחלת החיים הגבוהה, גם בארץ וגם בעולם המערבי, היא ברכה ב''עירבון מוגבל''. לדוגמה, הוצאות הבריאות של משק בית של מבוגרים בישראל עולות על אלה של כלל האוכלוסייה. מבוגר שחי לבד מוציא על בריאות 9.1% מסך כל הוצאותיו, ומשק בית של זוג מבוגרים - 8.7% מסך ההוצאות, זאת לעומת 4.7% באוכלוסייה כולה. וזה עוד לא הכול. בסקר החברתי לשנת 2003 השיבו 13% מבני 65 ומעלה, כי ויתרו בשנה האחרונה על אוכל בגלל קשיים כלכליים. 44% ויתרו על קירור או על חימום מספיק של בתיהם מאותן סיבות. 91% מהקשישים נזקקו בשנה האחרונה לתרופות במרשם רופא, אך 15% מהם ויתרו על רכישת תרופות בגלל קשיים כלכליים (בדומה לבני גילאים אחרים). 42% מהזקוקים לטיפול שיניים בקרב בני 65 ומעלה ויתרו עליו (גם נתון זה דומה לזה שנמצא בשאר הגילאים). ל-39% מהקשישים אין ביטוח בריאות משלים ויותר ממחציתם ויתרו עליו בגלל בעיות כלכליות.
ההשלכות של היבט זה חלות בעיקר על הממשלה והכנסת אשר חייבות להתחשב בצרכים של קבוצה נכבדה באוכלוסיה ישראלית, שתרמה רבות למדינה. יחד עם זאת גם מספר הקשישים שמצבם הכלכלי טוב, יחסית או מוחלט, גדל בשנים האחרונות, ועוד נתייחס לזה. אולם מסגרת ההתייחסות והשורה התחתונה היא שהאוכלוסייה הקשישה הולכת וגדלה. השאלה היא אם התופעה הזאת, אשר תלך ותגבר עם השנים, מוצאת ביטוי בהקדשת תשומת לב לאומית ראויה לצפוי מעבר לצרכים הבסיסיים. הכוונה לתחומי החברה, התרבות והאומנות,שעות הפנאי וכיו''ב.
רמז לצורך הזה ניתן למצוא בהופעה ראשונה של רשימת גמלאים בכנסת. אלא שכמחצית מכוחה של רשימה זאת בא לה מהצבעת אהדה, או מחאה, של צעירים שהכניסו בבחירות לכנסת כמה מחבריה, וכן מהיותה חברה בקואליציה שזקוקה לה. קשה לדעת אם זאת תופעה קוניונקטוראלית או שיהיה לה המשך. שכן, בשלב הזה אין לרשימה זאת בסיס ארגוני ארצי ראוי לשמו. ידוע לי כי בירושלים הוקם סניף של מפלגה זאת, בראשותו של אשר אוד, פעיל וותיק של הגמלאים וניצולי שואה, אדם ''עם קבלות'' בתחום הזה. דרך אגב, גם אם בעתיד הבחירות תהיינה אזוריות, ע''פ הנתונים שהזכרנו, ערים כמו גבעתיים, בת-ים, רמת גן וחיפה, יוכלו לשלוח נציגים לכנסת, מכוח שעורי האוכלוסייה הקשישה שחיה בהם. לאמריקנים, לעומת זאת, יש ארגון ולא בצורת מפלגה אלא שדולה חזקה.
השדולה האמריקנית החזקה
ג'וני קארסון על שער המגזיןבארה''ב קיים ארגון בשם AARP ראשי תיבות של American Association of Retired Persons – ''האגודה האמריקנית לגמלאים''. זאת עמותה ללא כוונות רווח, שבה חברים כיום 35 מיליון נשים וגברים מגיל 50 ומעלה, והיא אחת השדולות החזקות ביותר בוושינגטון. היא הוקמה בשנת 1958 על ידי ד''ר אתל פרסי אנדרוס, מנהלת בית ספר, במטרה למצוא מסגרת יעילה אשר תסייע לקשיש בכל התחומים. היא פועלת בגבעת הקפיטול בוושינגטון ובבתי הנבחרים במדינות השונות בתחומים של בריאות, תרופות, סיעוד, ביטוח רפואי, ביטוח לאומי, סיוע משפטי, בתי אבות, בתי חולים ומרפאות. נוסף על כך, היא מהווה מנוף אדיר בתחרות על כיסו של הקשיש בתחומי התרבות, האמנות, התיירות וכיו''ב תחומים של שעות הפנאי, כדי לאפשר לקשיש, גם אם הוא לא עשיר, ליהנות מעט ממנעמי החיים הללו. היא מוציאה כתב עת אשר תפוצתו עצומה. ואכן באמריקה ההיצע בתחומים הללו מתאים עצמו לביקוש של הציבור המבוגר, ולא זו בלבד שלא מתעלמים מן הציבור הזה אלא שואפים להגיע אליו, שכן מדובר בציבור צרכנים אשר לפי ההערכה יגיע באמריקה בשנת 2015 ל-70 מיליון איש – קהל צרכנים אדיר.
קהל פוטנציאלי בישראל
אני משער כי תעשיית הצריכה בישראל עושה מחקרים לגבי השוק הפוטנציאלי שלה, והיא באורח שוטף מתאימה את ההיצע לביקוש, בין אם קהל היעד הוא ילדים, צעירים, מבוגרים או קשישים. אולם חברה מודרנית לא נמדדת רק בצרכים הבסיסיים, אלא גם בצרכים אחרים, חברתיים, תרבותיים, תקשורתיים ועוד. אם ניקח לדוגמה את המדיה המסחרית – הטלוויזיה, הרי שהפרסומת, אשר בדרך כלל מופיעה באשכולות בין המשדרים השונים, אינה יכולה לברור בין טיב התוכניות. רק תוכנית יוקרה או משדר שרות, שהוא איננו פרסומת ישירה, יכולים לבחור את מה הם מממנים. מכאן שאין כל ביטחון שתוכניות הטלוויזיה מתאימות את עצמן לקהל הצופים. אינני בטוח אם נעשה איזה מחקר אקדמי, אם התקשורת בכלל והטלוויזיה בפרט יודעות מה הטעם הרצוי של קהל המאזינים או הצופים. לא שמעתי גם על סקרי רייטינג שמתחקרים את הצופים על נתוני גיל ועדיפות תוכניתית. מישהו יכול להשיב שהתוכנית נראית לו או לא נראית לו וזהו. המשבצת אינה מסַפקת מענה לנימוק. כלומר תוכנית זאת נראית לי כמתאימה לאנשים צעירים, אני צופה בה אך הייתי מעדיף תוכנית אחרת, כמו תעודה, דרמה וכיו''ב.
אך לא רק בטלוויזיה מדובר, אלא בתקשורת כולה גם הכתובה וגם המשודרת. ולא רק במדיה אלא גם בתחומים אחרים, כאמור כמו תרבות, אמנות, שעות פנאי. האם מוספי הפנאי של העיתונים נתנו על כך את הדעת?
מדובר במסגרת דינאמית מאוד בתהליך תוחלת החיים. לדוגמה, אותם משקיעים שיזמו לפני שנים את הקמת ה''בתים המוגנים'' – שֵם ל''בתי אבות'' – עם תנאים משופרים ואכסניות שבחלק מהם יש שרותי מותרות והמחיר הוא בהתאם. עכשיו הם גורפים את הרווחים. אגב, רוב היזמים באים מקרב ענף הנדל''ן. עד לפני זמן לא רב, בתי אבות אלה שכנו במבנים רבי קומות, מסיבות כלכליות. אולם באחרונה גבר הביקוש וההיצע של יחידות קטנות ואינטימיות ודווקא בפריפריה. אך בעוד שהבית המוגן בעיר מאפשר לקשיש בעל יכולת תנועה לצאת וליהנות מן הדברים שרק העיר מזמנת, מי שנמצא ביחידה בכפר, הדבר נמנע ממנו. כלומר לכל סוג יש היתרונות והחסרונות.
שמעתי גם מאנשים מבוגרים שהם מנסים לדחוק את השעה של הכניסה למסגרות אלה מסיבה אחת בלבד. ''אני חשה שאני חיה בקהילה אם אני נמצאת בסביבה של נשים וגברים, צעירים וילדים משחקים. בסביבה של קשישים שנמצאים על ידי כל הזמן ובכל מקום אני מקבלת דיכאון'', אמרה לי מכָרָה. אני משער שגם לתחושה כזאת, שהיא כה אוטנטית, יימצא מענה בבוא היום, אם יתנו עליה את הדעת. אבל זאת דוגמה בלבד. האם הסוציולוגים עשו מחקר בנושא זה?
בסופו של דבר, בישראל כמו בישראל, רק כאשר הנושא ייגע בפופיק של הפוליטיקה – על הפוליטיקאים ''יפציע השחר'' כי האוכלוסייה המזדקנת אינה איזו אפיזודה חולפת אלא נושא שיש לטפל בו ברצינות ובמהירות בכול המישורים. ואילו הענפים הפרטיים, ראוי שיקדימו את הפוליטיקאים, אם הם רוצים לעשות לעסקיהם. עכשיו הקשישים בישראל עדיין עומדים בפתח, אך לא ירחק היום והם יכנסו אליו במספרים הולכים וגדלים.
העתיד שייך גם לקשישים
