אפשר להתמודד עם המילכוד המזרח תיכוני, וזה (שוב) בידיים של השמאל¹

המאמר פורסם גם באתר שווים.

שני קונפליקטים
מהשטחים צריך להיפרד, אין ספק. על פי מתווי קלינטון, ביילין, אילון, או משהו דומה. הכל כבר נאמר ואין טעם להכביר על כך עוד מילים, רק אציין שכשהבן שלי ישב שנתיים בכלא בגין סירובו לשרת בצבא כל עוד הכיבוש נמשך, תמכתי לחלוטין במעשה, מתוך השקפה שהסירוב הזה חיוני להשגת היפרדות, ושהצלת החיים (היהודיים והערביים) שתנבע מההיפרדות חשובה יותר מכיבוד החוק.
אלא שיותר ויותר נהיה ברור (אף אם לא בטוח שלעומק התודעה השמאלית ההבנה זאת כבר חילחלה), שנוסחת הפרחים 'שטחים תמורת שלום' היא פלופ, פלופ קולוסאלי, נוטף דם, ודווקא הקונספט השרנסקיי המפוכח, המכאיב, 'אין שלום בלי דמוקרטיה' הוא הנכון. יותר ויותר נהיה ברור: הבעייה המזרח תיכונית אינה רק בעייה של כיבוש. יש כאן עוד בעיה, בעייה גלובאלית הנמצאת הרבה נעבר לסדר הגודל ויכולת ההתמודדות של ישראל. והבעיה הנוספת הזאת היא שמבחינת האיסלם הפונדמנטליסטי ישראל, מלבד היותה 'זוללת שטחים ערביים סדרתית', היא גם, ואולי בעיקר, חוד חנית, ראש גשר, של עוד משהו, משהו אידיאולוגי, מאיים: היא שליחו המזרח תיכוני של 'השטן הגדול', הלא הוא הדמוקרטיה ההומניסטית המערבית.

הבה נבהיר: מה שקורה היום באיסלאם הפונדמנטליסטי אינו יותר טוטליטארי וברוטאלי מאירועים רבים המתוארים בספר 'יהושע' ובקורות מסעי הצלב הימיביניימים. העניין הוא שגם היהדות וגם הנצרות עברו מאז תהליך (המסומל בעצם השם 'ישראל'²) של התאמת הדוקטרינות התיאולוגיות שלהם למציאות הארצית המשתנה, תהליך בו הפך הזרם המרכזי שלהן ליותר ויותר הומניסטי. האיסלם, לעומת זאת, לא איפשר תהליך התאמה כזה, ועל כן הזרם המרכזי שלו נותר פונדמנטליסטי, תוקפני וטוטליטארי, בדיוק כפי שהיה בימים של מוחמד.

לאידיאולוגיות טוטליטריות יש תמיד שני מאפיינים מובנים: הן מייצרות בהכרח אלימות, ואת האלימות הזאת הן לא יכולות לא להפנות נגד האנטיתיזה שלהן, הדמוקרטיה ההומניסטית, המערערת על עצם זכות קיומו של הטוטאליטריזם. על כן, כמו לנאציזם ולקומוניזם בזמנם, גם לאיסלם הפונדמנטליסטי פשוט אין ברירה. הוא חייב להשתנות, או לתקוף, ובשלב הזה, למרבה הצער, ההחלטה שלו היא לתקוף.

מבואות סתומים
בטווח הארוך אין ספק: למרות המכשולים הדמוקרטיה ההומניסטית תנצח. פרדוקסלית, דווקא 'הצלחות' הטוטליטריות המוסלמית הן שיביאו עליה את קיצה, שכן כל 'ניצחון' של התוקפנות המוסלמית יגייס נגדה פלחים נוספים של דעת הקהל המערבית ויטיל אל המערכה חלקים גדולים יותר ויותר של העוצמה המערבית האמיתית. והעוצמה הפיזית המערבית הזאת, בצוותא עם העוצמה המוסרית הכבירה של החזון הדמוקרטי ההומניסטי, ובצירוף כמיהת הרוב הגדול (אף אם הדומם) של הציבור המוסלמי עצמו לחופש שיוויון ושלום, כל אלה יחדיו לא יותירו סיכוי לשום אפשרות אחרת מלבד ניצחון הדמוקרטיה ההומניסטית.

השאלה היא רק מתי זה יקרה, מה יהיה המחיר שישולם כדי שזה יקרה, ומי ישלם את המחיר הזה, וכפי שהדברים נראים היום, דומה שאת המחיר הכבד ביותר עלול לשלם העם שגורלו הציב אותו (שוב) כמוצב החוץ הקדמי של ההומניזם האוניברסלי במאבקו בטוטליטאריזם, דהיינו, היהודים.
במצב הדברים הנוכחי נראה שהדרך היחידה בה יכולות הדמוקרטיות המערביות לנקוט היא לפעול בשני נתיבים בו זמנית: קידום הדמוקרטיזציה וההומניזציה של האיסלאם הפונדמנטליסטי, ובד בבד, כל עוד אין הוא משתנה, להתגונן מפני תוקפנותו. אלא שעל אף שרוב המימשלים המערביים, ובמיוחד זה האמריקאי, מבינים את ההכרח ההישרדותי והאנושי של הפעולה הכפולה הזו, הנה ההמון המערבי, שללא תמיכתו שום פעולה מימשלית אינה אפשרית, כדרכו של המון, אין הוא שש כל עיקר להקריב ביליוני דולרים/יורואים ואלפי נפגעים למען 'זרים'... וכך חוזים אנו כיצד תמיכת ההמון הזה בפעולת הדמוקרטיזציה הולכת ומתערערת, וכיצד מתערערת בעקבות זאת גם פעולת הדמוקרטיזציה עצמה...
ובה בעת חוזים אנו גם, לדאבוננו, כיצד מצטנף לו אף המאבק הפנים ישראלי בכיבושי 67 אל תוך מבוי סתום משלו.... תוכנית ההתכנסות, שכדי ליישמה נבחרה הממשלה הישראלית הנוכחית, איננה עומדת יותר על הפרק, כך מודיעים לנו...

המילכוד
מה שהופך את שני המבואות הסתומים הללו למילכוד מר, מייאש, הנראה לעיתים לחלוטין בלתי פתיר, הוא הקשר ביניהם, הבא לביטוי בסיכול ההדדי שהם מבצעים בתמיכה הציבורית הנדרשת ליישובם.
באשר לדעת הקהל הישראלית, נראה שהקסאמים החמאסיים והקטיושות החיזבאליות (ונקווה שלא הפצצה האיראנית) הנורים אל תוך הקו הירוק מתוך שטחים שפונו לחלוטין, ונאצות הרשע של משעל, נסראללה ואחמדינגאד כפו על הציבור הישראלי לראות לבסוף את מה שהוא כל כך רצה לא לראות: שעבור חלק גדול מהמוסלמים הפונדמנטליסטים השטחים הם תירוץ, ומה שהם באמת מבקשים אינו שום דבר פחות מהשמדת 'השטן הקטן'. ודומה שהראייה החדשה, המכאיבה הזאת, היא ולא איזו שהיא תובנה משיחית פתאומית, זה מה שדוחף את דעת הקהל הישראלית להתקפד ולהתנגד ללקיחת סיכוני ההיפרדות מהשטחים.
ובאשר להמון המערבי, זה, כאמור, כדרכו של המון, אינו שש לשלם 'בשביל זרים' את המחיר הכבד הכרוך במאבק הדמוקרטיזציה הגלובלי... אבל מה שחשוב יותר לענייננו זו העובדה שמה שמספק להמון הזה את העילה, את 'הגושפנקה המוסרית' להסתלק ממאבק הדמוקרטיזציה רב הקרבנות, הוא הצגת המאבק הזה כ'לא מוסרי', הצגה הנעזרת באופן מסיבי ואפקטיבי בתיאור התוקפנות האיסלאמית כ'תוצאה של כיבושי 67'.
כיבושי 67 מסייעים אם כן לטירפוד הדמוקרטיזציה המוסלמית, ותוקפנות האיסלם הקיצוני משתקת את מאמץ הפסקת הכיבוש... אכן מילכוד דיאלקטי כהלכתו...
אלא שאת הקשר הממלכד הזה, טוענים אנו, ניתן לנצל גם בכיוון ההפוך, כיוון של פיתרון, וזה נמצא בידיים של השמאל היהודי.

הדיל
מדובר בדיל, דיל שיוצע למימשל האמריקאי על ידי השמאל היהודי (עם דגש על השמאל הישראלי והשמאל היהודי האמריקאי).
מהות הדיל: השמאל היהודי יסייע למימשל האמריקאי לשכנע, באמצעות קמפיין הומני, את דעת הקהל המערבית לתמוך בפעולת הדמוקרטיזציה של המדינות המוסלמיות (באותו אופן בו השמאל והמימשלים המערביים פעלו יחדיו מול האפרטהייד הדרום אפריקאי לפני כמה עשורים), ובו בזמן המימשל יסייע באמצעות שכנוע המימשל הישראלי (ואם יש צורך גם בלחץ עליו) לשים קץ לכיבושי 67. בניסוח סלוגני זה יהיה אולי משהו כמו 'שטחים תמורת דמוקרטיזציה (ושלום)' תחת ה'שטחים תמורת שלום' שנרצח.
סיום הכיבוש יתבסס על וריאציה כלשהי של תכניות קלינטון/ברק-ביילין-אילון (פחות או יותר קווי 67, עם חילופי שטחים ותיקוני גבול מינוריים).

קמפיין הדמוקרטיזציה יהיה קמפיין הומני עולמי שיבטא את הסבל, ההשפלה, והמרד של נפגעי הטוטליטריזם האיסלמי: מאות מליוני הנשים המוסלמיות השרויות בעבדות החוקתית של מערכת 'השריעה', לסביות והומואים מוסלמים המצויים בסכנת רצח עקב מיניותם, קבוצות מיעוט לא מוסלמיות (כורדים, נוצרים, יהודים, וכו') החשופים לאיומי ג'נוסייד, דיסידנטים פוליטיים שהאופק שלהם בתוך הטוטאליטאריזם האיסלמי הוא מאסר, עינויים ומוות, גורמי איסלם מתון (רפורמיסטי) הנעדרים היום איזו שהיא אפשרות להשמיע את קולם, והשמאל העולמי כולו, שטוטליטריות האיסלם הקיצוני פוגעת אנושות בערכיו המקודשים ביותר.

מדוע דווקא המימשל האמריקאי?
המימשל האמריקאי הוא הגורם היחיד בעולם היום המעוניין, מסוגל ומחוייב להציב ולהנהיג כוח ריאלי פוליטי וכלכלי (וצבאי אם אין ברירה אחרת) לפתרון שני הקונפליקטים.

מדוע השמאל היהודי הוא זה שצריך להוביל את הדיל?
אין שום גורם בעולם היום מלבד השמאל היהודי שניחן בכל מה שדרוש להובלת הדיל הגדול:
לשמאל היהודי יש עמדה חזקה במדיה, ומאחר והמאבק העיקרי בשני הקונפליקטים מתרחש בשדה הקרב של דעת הקהל, עמדה זאת היא חיונית.
הוא מצוייד בהשפעה הפוליטית הנדרשת להובלת דיל עולמי הנשען על גופים מגוונים ולעיתים מנוגדי השקפות ואינטרסים.
הוא מצוייד בעוצמה האינטלקטואלית הדרושה לפתרון יצירתי של קונפליקטים סבוכים.

מדובר, מן הסתם, בקבוצה האנושית עם הקול המוסרי החזק ביותר בעולם היום. קבוצה שהוכיחה פעמים רבות בעבר שבעבורה כל אדם (כולל הפלסטיני) נברא בצלם אלוהים. קבוצה המייצגת את העם שהמציא והפיץ בעולמנו יותר מכל קבוצה אנושית אחרת את האתיקה ההומניסטית מראשיתה ועד ימינו (ראה, בין השאר, שמאלנים דגולים כמשה, ישעיהו, עמוס, הילל, רבי עקיבא, ישו, מרקס ורבים וטובים אחרים. פעילים מרכזיים בתנועה לשיוויון זכויות השחורים באמריקה היו יהודים. את הקמפיין העולמי להפסקת אימי דרפור, שם הג'נג'וויד המוסלמים תוקפים שחורים נוצרים, יזמו והובילו 150 רבנים אמריקאים).
מדובר במייצגיו של העם שהקריב את הקורבן הגדול ביותר שהוקרב אי פעם במאבק בין הטוטליטריות וההומניזם, והעלול להיות זה שישלם בימים אלה ממש שוב מחיר נורא אם ההומניזם העולמי לא יתעשת ולא יטיל את כל כובד משקלו כנגד הזדון הטוטליטרי.

האם בעולם הכוחני שלנו 'קמפיין הומני' איננו נאיביות?
בניגוד למה שחושבים אנשי 'ריאל פוליטיק' רבים, אין אנו מסכימים שהטיעון המוסרי - הומני הוא נאיבי. למעשה סבורים אנו שהטיעון הזה הוא מקור העוצמה החזק ביותר של הפעולה האנושית, וששיכנוע דעת הקהל העולמית בהכרח המוסרי וההומני של המהלך הכפול (הפסקת הכיבוש הישראלי, ודמוקרטיזציה איסלמית), זהו בדיוק המרכיב שיספק את העוצמה הריאלית הדרושה להצלחת המהלך.

האם תביא הדמוקרטיזציה המוסלמית בכנפיה שלום?
אנו סבורים שכן, אף אם לא מדובר בשינוי מיידי, אלא בתהליך. תהליך דמוקרטיזציה מוביל, להנחתנו, בהכרח, להימנעות גדלה והולכת מפתרון אלים של קונפליקטים.

שתי צפרדעים
עיסקת החבילה תחייב את משתתפיה (השמאל היהודי והמימשל האמריקאי) לבלוע שתי צפרדעים, גדולות שתיהן כפילים... המימשל האמריקאי יצטרך להתגבר על הרתיעה העמוקה שלו מלחץ אמיתי על המימשל הישראלי, והשמאל היהודי, מצידו, יאלץ לזנוח את הסלידה האינסטינקטיבית המובנית שלו משיתוף פעולה עם המימשל... אנו מניחים עם זאת שרשימת הרווחים שיביא הדיל המוצע (ראה להלן) תשכנע את שני הצדדים שהמחירים הכבדים הללו מוצדקים...

רווחי הדיל
ירוויחו הישראלים שישתחררו בעת ובעונה אחת מאימת השמדה ומהכיבוש המשחית שלהם.
הפלסטינים ירוויחו מדינה עצמאית.
קורבנות הדיכוי האיסלמי הפונדמנטליסטי ירוויחו הפסקה של דיכוי חופש ביטוי וזכויות אדם, רצח הומוסקסואלים, עבדות נשים, ושימוש שיטתי, ממוסד, בטרור ורצח עם.
החוגים המוסלמיים הלא פונדמנטליסטיים ירוויחו אפשרות לפתח ולטפח מתוך חופש איסלם מתחדש, הומניסטי.
ירוויחו המימשל האמריקאי (והפנומן בלייר...) שיזכו לתמיכה מוסרית חיונית למנהיגות ההומניסטית ההירואית אותה מנסים הם לספק לעולמנו כפוי הטובה.
ירוויח העולם כולו: הרבה פחות טרור, הרבה יותר דמוקרטיה והומניזם.

ירוויח השמאל העולמי. מלבד סיום כיבושי 67 אותם מנסה הוא לקדם זמן כה רב, ולשוא, ומלבד השגת עולם הרבה יותר צודק ואחוותי, ירוויח הוא גם בונוס, משהו נוסף, יקר ערך, הנמצא כמעט תמיד מחוץ לתחום החשיבה שלו: באמצעות הפעולה המשותפת יחווה השמאל דרך חדשה של יחסים עם המימשל, דרך המבוססת על ההבנה שכשם שמימשלים צריכים אתיקה שמאלית, כך השמאל צריך כוח של מימשלים כדי ליישם את האתיקה הזאת בעולם הברוטלי שלנו... רק הבנה כזאת תאפשר לו לרכוש סוף סוף את הכוח הפוליטי לו ראוי הוא כל כך, וגם, מה שאינו פחות חשוב, תסייע לו להעלות את הנהגת העולם אל דרך חדשה, דיאלוגית, תחת הדרך המסורתית של איבת נצחים בין השמאל והמימשלים...

מפסידי הדיל
יפסידו קנאי האיסלם הפונדמנטליסטי שיצטרכו לצעוד סוף סוף בעקבות היהודים והנוצרים ולהתאים את האידיאולוגיה הקמאית שלהם לעידן המודרני, או שיאלצו לראותה מושלכת, בצוותא עם אידיאולוגיות טוטליטריות אחרות כמו הפאשיזם, הנאציזם, והבולשביזם, אל מגרש הגרוטאות של ההיסטוריה האנושית.
יפסיד חזון ארץ ישראל השלמה המיסטי שיאלץ להמתין להגשמתו ל'ימות המשיח' (ומאחר ואת 'האחים היקרים' נושאי החזון הזה רואה המחבר, למרות התנגדותו למשיחיותם ההרסנית, כעידית שבעידית, האם יותר לו להשיא להם, עם כל הצניעות המתבקשת, עצת ידיד: אנא יואילו בטובם לעיין אצל הלל הזקן ורבי עקיבא לגבי ההיררכיה הנאותה בין מצוות שבין אדם למקום ומצוות שבין אדם לחברו, ואצל רבן יוחנן בן זכאי, רבי יהודה הנשיא, והבעש'ט לגבי הדרכים הקונסטרוקטיביות, היצירתיות, המפוארות, בהן ניתן להתמודד עם חזון משיחי שנשבר).

סיכום
מאז ימי ההתמקחויות הגדולות של אברהם ומשה, דילים הומניים תמיד היו התמחותו של השמאל היהודי. השמאל היהודי יכול לעשות הבדל בעולם ובישראל. רק השמאל היהודי יכול לעשות את ההבדל הזה. אז שיעשה את זה, ומהר. הזמן דוחק.

---

1. המונח 'שמאל' כאן אינו פוליטי, אלא ערכי. הוא מכוון אל כל מי שמציב את הערכים ההומניסטיים הגדולים חופש, שיוויון ואחווה בראש סולם ערכיו.


2. 'לא יעקב יקרא שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל'.

---