קיבלתי מידידה טובה את השיר הזה:
אֲנִי מַאֲמִין בַּשֶּׁמֶש
גַּם כְּשֶהִיא לא זוֹרַחַת;
אֲנִי מַאֲמִין בָּאַהֲבָה
גַּם כְּשֶאֵינִי יוֹדֵעַ מַהִי;
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱלהִים
גַּם כְּשֶהוּא שוֹתֵק. |
הגבתי במילים הבאות (שהרחבתי ופיתחתי מאוחר יותר):
כתוב בתנ''ך: ''
לְךָ דֻּמִּיָּה תְּהִלָּה''
(תהילים ס''ה, ב'). אין זה שאלוהים שותק – אלוהים שוקט. בשפת הדקדוק אפשר לומר, אם ''נוותר'' קמעא לגבי ההבדל בין ת' ל-ט', כי בין ''שותק'' ל''שוקט'' יש שיכול עיצורים (חילופי מקום בין אותיות).
אלוהים במהותו הבסיסית, ככל שאני מבין זאת, הוא שקט אינסופי, שקט מוחלט, דומיה שבתוכה יש דינמיות אינסופית.
אם אנשים אומרים שאלוהים אינו מגיב, מרשה לדברים איומים להתרחש, ועובר עליהם בשתיקה, אני מעֵז לחשוב שטענה זו של שתיקת אלוהים אומרת שאין הם מבינים משהו במבנה הבסיסי של המציאות. אלוהים – כך אני רואה זאת – נתן לנו חופש בחירה מסוים, והוא מודע כל הזמן לבחירה של כל אחד מאיתנו ולתוצאות בחירה זאת. אבל, וזה אבל גדול – אין לו סיבה לנהל איתנו שיחות ברמה שלנו. עלינו להתרומם לרמה שלו. אז ורק אז נוכל לקיים עמו קשר.
למצוא את אלוהים?
האם האדם יכול, בכלל, להתרומם לרמה שלו?
בספר משלי ח, י''ז כתוב: ''
אֲנִי, אֹהֲבַיה (קרי: אֹהֲבַי) אֵהָב; וּמְשַׁחֲרַי, יִמְצָאֻנְנִי''. אינני יודע אם הדובר בפסוק זה הוא אלוהים, אך נראה לי סביר שכך הוא הדבר.
ואיך אפשר לעשות מעלל זה, למצוא את אלוהים?
לא, אינני חושב שאני האדם המוסמך לענות על כך, אבל יש במקרא התייחסות מעניינת לכך:
מאורע דרמטי
פרק י''ח בספר מלכים א' מציג לנו דרמה יוצאת מן הכלל: אליהו, נביא פעלתני ולא-שגרתי, מציע תחרות בין הבעל לבין ה': לפי הצעתו למלך אחאב, מתקבצים על הר הכרמל 450 נביאי הבעל וכן קהל של מה שנקרא שם ''העם''. אליהו מכריז: ''
אִם-ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו'', ומוסיף: אני אשים על העצים פר אחד, ונביאי הבעל ישימו על העצים פר אחר. ''
וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-ה', וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ, הוּא הָאֱלֹהִים''. אני שואל אתכם, הקוראים – לא חתיכת אתגר?!
ומה קרה? נביאי הבעל ''
וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה''. הם החליטו ''להעלות את הרף'' – ''
וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם''. והתוצאה? ''
וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב''.
בבוא תורו של אליהו החליט להפעיל את עקרון ההכבדה. זאת תופעה, שאני מכיר מתחום הזואולוגיה: יש בעלי חיים זכריים, שכדי להרשים את הנקבות, יש להם אופן התנהגות או איבר שאין בו כל תועלת, כאילו הם מצהירים באוזני הנקבות: תראי כמה אני חזק – עד כדי כך שלא מטריד אותי להכביד על עצמי, להיות, למשל, בעל זנב ארוך ומיותר. במצוותו של אליהו שופכים הרבה מים על הפר ועל העצים וסביבם, וכשהוא קורא לה', הוא נענֶה
1 באש הנופלת משמים ושורפת הכול.
אז איפה יימצא אלוהים?
הוא נודד ומגיע אל ''
הַר הָאֱלֹהִים, חֹרֵב'', ושומע שם את ''
דְבַר-ה''' לאמור: ''
צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה'''. כעת שימו לב: ''
לֹא בָרוּחַ ה'; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ ה''', ''
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה (דממה מעודנת ועמוקה)''.
שמת לב? ''
קוֹל דְּמָמָה דַקָּה''. ''
לְךָ דֻּמִּיָּה תְּהִלָּה''.
איך ניסו ''מתחריו'' של אליהו למצוא חן בעיני הבעל ולהניעו לפעול למענם? על-ידי קריאות בקול רם, ''
וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים--עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם''. בקיצור, הרבה ''רעש'' והרבה ''רוח'', הרבה פעילות ועירור (excitation). אך לא ברוח ה', לא ברעש ולא באש, בכלל לא בפעילות, אפילו לא בדיבורים או במחשבות. אין זה משנה אם אלו מחשבות על אלוהים, על אהבה או על כל נושא נעלה אחר שהוא – כל חשיבה בכיוון כלשהו היא פעילות. אפילו השתדלות להשקיט, לבלום מחשבות או לרוקן את המוח מהן היא פעילות.
משמע – כל מה שדוחפים, עצם הדחיפה כבר בעוכרינו, כבר מסכלת את הסיכוי להשגת התוצאה המאווה. מתקבל הרושם כי כמעט כל מה שעושים בני אנוש רק מרחיק אותם מקול דממה דקה, מדומיה, שכן לא מוכרת לנו דרך להניח לפעילות להתאפס, לגווע מעצמה.
נוכח זאת, מה עושים בני אדם?
הסתכלו-נא סביבכם בעולם כולו – מה רבים ''נביאי הבעל'', הרוצים באמת ובתמים למצוא את אלוהים, ובה בעת עושים הרבה פעילות ו''רעש'', הרבה צחצוח חרבות. לאן מוביל ''רעש''? אל הבעל, אל כישלון; ולאן מובילה דממה דקה? אל האלוהים, להצלחה.
איך יורים חץ?
מוטב להיות לא כמו חץ המושלך קדימה, אלא כמו חץ שמושכים אותו על הקשת דווקא לאחור, לחוסר פעילות מוחלט. כשהוא מונח על גבי הקשת, הוא שרוי במצב של חוסר תנועה מוחלט, חוסר פעילות, אך ''דממה דקה'' זאת טעונה הרבה עוצמה, ודי להרפות מן החץ, והוא יוצא לדרך בכוח רב וביעילות.
יתרון הדומיה האמיתית על הפעילות חסרת הבסיס, ה
כאילו-אמיתית.
האם צליל ותנועה הם בסופו-של-דבר אותו הדבר?
נקודה חשובה היא שספר תהילים נוקט לא לשון שקט, אלא דומיה מן השורש ד-מ-מ. זה שורש מעניין מאוד, מכיוון שהוא מציין העדר צליל – דממה, אבל גם העדר תנועה, למשל: עמוד דום. השורש איננו ד-ו-מ, שכן בכתיב מלא ומנוקד כותבים: אתה עמוד דֹּם, אל תזוז! אתם דֹּמּוּ! כאן רואים באות מ''ם דגש המכפיל אותה, כלומר: השורש הוא ד-מ-מ, וכן אנחנו מדוממים את מנוע המכונית.
אם נראה לנו שיש הבדל בין העדר צליל להעדר תנועה, אין זה אלא למראית עין, שכן צליל הוא, בעצם, הפרעה מתנועעת.
למה הכוונה?
נענה על השאלה בשאלה: איך, בכלל, שומעים צלילים?
דרך האוויר. בחלל החיצון, מקום שאין בו אוויר, אי אפשר לשמוע דבר. אם תכה על משטח, אתה, פשוט, תזיז קצת את האוויר שבסביבה, תיצור גל. הגל הוא הפרעה למצב הטבעי הבסיסי של האוויר. הגל, כלומר: ההפרעה, נע באוויר. אין זה ש''גוש'' אוויר עובר ממקום למקום, אלא ההפרעה היא שעוברת ממקום למקום. במילים אחרות: גל האוויר מתנועע, מתקדם, וכשהוא מגיע לאוזן שלך הוא מחולל השפעה פיזית מוגדרת, המתורגמת בסופו-של-דבר במוח להתנסות בצליל. צליל הוא בסופו-של-דבר תוצאה של תנועה. לפיכך יש היגיון רב במילה ''דומיה'' כמציינת הן העדר תנועה והן העדר צליל.
והנה, לסיום, חידה ידועה: אם עץ נופל ביער, שאין בו אדם או בעל חיים
2, האם הוא מחולל רעש, צליל? נו, מה דעתך?
ואל תשכחו –
לְךָ דֻּמִּיָּה תְּהִלָּה.
- בהווה: לא נענָה אלא נענֶה!
- לא בעל חי, שהוא a husband who hasn't died, אלא בעל חיים!
אלוהים שותק? ואיך, בכלל, שומעים?
הערה
