ככה!

בהמשך לרשימתי הקודמת ''התפנקנו'', בה הבעתי את דעתי ואת דאגתי לבני עמי על כי הפכו למפונקים – (אגב, דעה אשר קיבלה לא מעט תגובות נזעמות ורק חיזקה את דעתי בנדון), הריני להביא אנקדוטת-המשך כחומר למחשבה...

לאחותי (אהובת נפשי) יש ילד יפה ומתוק שקוראים לו: אוּרי.
אוּרי בן השנתיים הולך לגן (כמו רוב הילדים בני גילו) ואימא שלו (אחותי) הולכת לאסיפות הורים (כמו רוב האמהות בנות גילה).
והנה, באסיפה הועלתה טענה שונה ומשוננה (על משקל: מג'וננה) מפיהם של מספר הורים (''מפונקים''), בדבר הצורך שלא ללמד את הילדים בגן את נושא השופר בראש השנה, דהיינו: לא תרועה, לא שברים ולא תקיעה.
למה?
כי צלילי השופר יזכירו לילדים הרכים את אזעקות המלחמה האחרונה והדבר עלול להעלות טראומות נשכחות ומיותרות בקרב בני השנתיים-שלוש הרכים. ההנחה המובלעת בדברי ההורים הייתה שילדיהם הקטנים והחכמים, אשר לבטח ייחזו בשופר ויעקבו בדריכות אחר הימצאותו, יאבדו את הקשר שבין השופר לצליליו בדיוק ברגע התקיעה ויהיו בטוחים כי הכלי הוא כלי השופר אך הצליל הוא צליל האזעקה...

עם הורים כל כך חכמים... מי צריך את מערכת החינוך?

• • •

אז נשבר לי מדברי ההבל וממראות הזבל של המסך הכחול, (ונשבר לי מלראות את ילדיי בוהים בו, בה, בטלוויזיה), והחלטתי על כן להקדים מסקנה למכה ולהתנתק מהכבלים לאלתר.

התקשרתי לחברת הכבלים (והייתי עצבנית עד מאוד על כי חייבו אותי שלא בצדק עבור שירות אותו לא קיבלתי מהם) ולאחר אינספור אנשי שירות אדיבים (מדיי!) אשר ניסו להבין מדוע וכיצד ולמה ואיך קרה שאני מבקשת להתנתק מהכבלים, נשברתי וניהלתי את הדיאלוג הבא עם אחת מנציגות החברה:

היא: ''שלום גברת רבינוביץ', מדוע את רוצה להתנתק?''
אני: ''ככה''.
היא: בדממת אלחוט למספר שניות... לאחר מכן התאוששות מהירה... ווידוא: ''אמרת ככה גברת רבינוביץ'?''
אני: ''כן, ככה''.
היא: '' מה זאת אומרת ככה?''
אני: ''ככה, זאת אומרת ככה. אני רוצה להתנתק מהכבלים מהסיבה: ככה''.
היא: ''איזו מן סיבה זו ככה?!''
אני: ''ככה זו סיבה נהדרת.''
היא: ''את רצינית?''
אני: ''מאוד''.
היא: ''אבל ככה זו לא תשובה!''
אני: ''למה?''
היא: ''כי ככה זו לא תשובה!''.
אני: ''אההה, הבנתי. טוב, אז תרשמי שהלקוחה מתעקשת להתנתק מהסיבה: ככה, ומעתה ככה זו כן תשובה, עובדה!''
היא: ''ולא תראי טלוויזיה!''
אני: ''את מאיימת?''
היא: ''לא, אני מסבירה לך שלא תוכלי לראות טלוויזיה... לא ערוץ 2 ובקושי את ערוץ 1''.
אני: ''נכון, אני לא אראה טלוויזיה''.
היא: ''אבל למה?!''
וחוזר חלילה...

המקום ממנו ניהלתי את שיחת הטלפון היה בית קפה קטן וישן בשכונת הדר שבחיפה והמבטים אשר הופנו אליי מכל עבר הביעו זעזוע, שעשוע, פעפוע ותעתוע... לסירוגין.

אז ככה:
כשהייתי ילדה לימדו אותי ש''ככה'' זו לא תשובה וזו הייתה עוד טעות של המבוגרים.
''ככה'' זו בהחלט תשובה ובמקרים מסוימים היא אף תשובה נהדרת.