המאמר פורסם גם באתר BSH.מה צריך לקרות אחרי המלחמה? עולות הרבה שאלות, בהקשר המדיני, הבטחוני, הצבאי, הפוליטי. כל צד מושך לכיוון שלו ואומר ''אמרנו לכם'' – מחנה השלום אומר ''אמרנו לכם'' וכך גם המתנחלים שנעקרו מגוש קטיף וקושרים את המתקפה מלבנון לנסיגה. אולם, רשימתי זו תעסוק בהיבט החברתי כלכלי של 'אחרי המלחמה'.
כל אחד מאיתנו יודע כי מצווה (וחובה) מוסרית כרגע, היא לבצע את כל הפעילות הכלכלית שלנו בצפון, כך שתושבי הצפון ישוקמו כמידת האפשר לאחר הפרעות שמלחמת לבנון 2 חוללה בכלכלתם. כולנו יודעים שאם באפשרותנו לרכוש מוצר X במרכז או בצפון, מוטב שנעשה זאת בצפון, ולא חלילה אצל הרשתות הגדולות (אשר ניצלו בצורה צינית את המלחמה כדי להתפרסם וכדי לקדם מכירותיהן, ''חיבקו'' את תושבי הצפון דרך פרסומות ערוץ 2, מה שמעלה סימן שאלה גדול: כמה אוכל היה אפשר לשגר לתושבי הצפון בסכומים האלו, אשר הוקצו לשטחי פרסום ענקיים בעיתונות ובתקשורת האלקטרונית?) – כל אחד מאיתנו רוצה לרכוש בצפון עכשיו (אצל הקמעונאים!) כדי להיטיב עם תושבי הצפון. למשל: אדם רוכש בכל שבוע ממילא מוצרי מכולת (מזון, חומרי רחצה ונקיון וכו') בכ-200 ₪: מדוע שלא יקנה זאת בצפון? אנשים יוצאים לבילויים, למסיבות; לקהילות סטודנטיאליות יש 'ליינים' של מסיבות, מדוע שלא יממשו את כוונות הבילוי שלהם בצפון? דומה שהתשובה היא ארגון.
כשאני רואה את ההמונים הצובאים על פאתי המרכולים במרכז, כמִדי שבוע, אין לי ספק שלו מישהו היה מציע להם תוכנית ארגונית טובה כדי לערוך את אותן קניות אשר הם ממילא עורכים, בצפון, הם היו ששים לעשות כן: הם לא 'קונים במרכז' מטעמי אי-התחשבות בצפון (להיפך, חזקה עליהם, כמו כל ישראלי, שליבם עם הצפון) אלא שאין להם כלי ארגוני לערוך קניות בצפון. על כל אחד מאיתנו, המנהל משק בית עצמאי והקונה ב-X שקלים בשבוע קניות למשק ביתו, לערוך קניות אלו אצל קמעונאים בצפון: והיות והנזק לקמעונאים בצפון היה בלתי נסבל, אין די ב'התגנבות יחידים' אלא יש צורך בפעולה גדולה, מאורגנת. כך למשל, כל חברת היי-טק במרכז הארץ, יכולה לערוך בכל סוף-שבוע הסעה מאורגנת לעובדיה, כדי שהללו יערכו את הקניות שהם ממילא עושים במרכז (וחבל שעושים זאת ברשתות הגדולות ולא אצל קמעונאים) בחנויות מכולת של קמעונאים בצפון: ארגוני מורים יכולים להסיע קבוצות של מורים ממרכז הארץ, בכל יום חמישי או שישי, נאמר, לצפון לעריכת קניות.
פעילות זו של נסיעה מאורגנת (לצורך כך חברות הסעות כגון אגד או רכבת ישראל יכולות להירתם: הן ישמחו לעשות זאת, לא מספיק רק ''לחבק'' את תושבי הצפון תוך הרווחת פרסומת בטלוויזיה, כפי שעשתה חברת H&O) יכולה להיות מלווה גם ב'כיף' ובבילוי.
אמנם אנחנו לא מאמינים לאולמרט שמדינת ישראל תהא מדינה ש''כיף לחיות בה'' בתום הקדנציה שלו, (שכן כבר הפסקנו להאמין לפוליטיקאים אחרי המלחמה הזאת, במיוחד כאלו מזן קדימה אשר האידיאולוגיה הכי ממשית אצלם היא הספין התקשורתי ומה שראובן אדלר אומר) – אך את מסעי הרכישות המכוונים לצפון אפשר לשלב עם כיף, 'כיף' פעמיים; הן בשל כניסה למקומות בילוי בצפון, שזה 'כיף' אחד אך ה'כיף' האמיתי תהיה הידיעה שארגוני הסטודנטים/מורים/עובדים אשר נכנסים לקנות בצפון, יבחרו דווקא באותם בתי קפה ועסקים קטנים (מסעדות וכו') אשר נפגעו הכי הרבה: ראשי ערים בצפון או ארגון כלשהוא המארגן את שיקום הצפון יכול להנפיק לרוכשים מפה, אשר בה נקודות אדומות, כתומות וצהובות: נקודה 'אדומה' במפה תסמן בית עסק שנפגע קשה מאד, 'כתומה' – בית עסק אשר נפגע אבל פחות, ו'צהובה' – בית עסק שנפגע עוד פחות: מן הסתם 'רכבת' הקונים מן המרכז תנותב הכי הרבה אל אותם בתי עסק אשר נפגעו הכי הרבה: כיוון שאין נפקא מינא לארגוני הרוכשים שיבואו מהמרכז (מורים/סטודנטים/ מקומות עבודה) היכן לקנות את הלחם האחיד/ הלבן/הלחם קימל/ החלב העמיד וכו' (שכן לבן הוא לבן הוא לבן) הבחירה היכן לקנות תהא לפי ניתוב: ארגון שישקם את הצפון ינחה את הרוכשים, מתוך סולידריות עם הצפון, היכן לערוך את רכישותיהם: הארגון הזה ינתב את הרכישות כך שלא כל ועדי העובדים 'ילכו' למכולת אחת אלא שתהא התפרסות שווה. מקומות עבודה יכולים להחליט שאחה''צ אחד בשבוע יפונה לקניות בצפון, ואילו בשאר ימי השבוע יעבדו יותר שעות אחה''צ או בערב, כדי לפצות.
הרעיון הזה, אלמלא היה מיועד לשיקום הכלכלה ההרוסה של הצפון, היה יכול להישמע בולשביסטי למדי: ניטור הכלכלה? ניתוב ותכנון מראש של הפעילות הכלכלית?
'פיכסה'/'איכסה'/'גועל נפש בולשביקי' יאמרו אלו שגינו טרם הבחירות האחרונות את התפיסה הסוציאליסטית הכלכלית כ'בולשביקית'. לא בהכרח! אני טוענת שאלו הם 'כוחות שוק'; מיתוס 'היד הנעלמה' משקר כאילו כוחות השוק נבנים ומורכבים על פעילות כלכלית 'באורח ספונטני': האמנם? לא! קרטלים, תאגידים גדולים מכווינים אותם ממילא, דוחקים כל פעילות כלכלית קמעונאית של עסקים קטנים הצידה, משפיעים בצורה לא הוגנת על החלטות הממשלה ועל החלטות הכנסת (בדמות לוביסטים, ''אזרחים מודאגים'' אשר מתקשרים ''כחובה דמוקרטית'' לשר זה או אחר פן ימסה את הבורסה, אך למעשה, יושבים במשרד של טייקון הון זה או אחר ומקבלים כ-21 שקלים לשעה להתקשרות, לפי הוראתו של אותו טייקון הון שלא רוצה מיסוי על הבורסה).
בואו נהיה כנים: אין ''יד נעלמה'' – אותה 'ספונטניות כלכלית' המגולמת (לפי התיאוריה הכלכלית הדרוויניסטית הימנית קיצונית) באותה ''יד נעלמה'', אינה אלא שקרית, כמו סנטה קלאוס, המפלצת בלוך-נס, ושאר מיתוסים נעלמים, קסומים מאד, מצטלצלים 'יפה' (כמה יפה זה נשמע שיש איזה 'רוח אלוהים' ה'מרחפת על פני המים' – ''יד נעלמה'' אשר כמו סנטה קלאוס או מלאך קטן, מכווינה את הפעילות הכלכלית כאילו הייתה פיה טובה); גופים כלכליים אינטרסנטים בעלי אינטרס כלכלי מובהק להעמיד לעצמם עוד שליטה בשוק הם ''היד הנעלמה'' – אולי פעם, בימים שבהם אדם סמית' הגה את משנתו, היו 'ידיים נעלמות': אך בחברה עם גלובליזציה, תאגידים וקרטלים, כבר אין יד נעלמה, אלא יש יד אינטרסנטית מאד אשר המושכים בה הם לרוב והכי הרבה 18 המשפחות השולטות במשק, כאשר ידם האחת היא ''נעלמה'' והשניה, אוחזת בידם של אולמרט, הנגבי, ושאר המושחתים שם בשלטון. אז אפשר לאמר מחד, לעניין התוכנית שהעליתי לעיל שאת כוחות השוק אפשר (וניתן) לכוון כי הם ממילא כבר מכוונים ע''י העשירים-תאגידים-קרטלים-בעלי ההון, אבל מאידך, גם אם נסכין עם רעיון של 'כוח השוק' ולא נשלול אותו, הרי שהירתמות חברתית הינה גם כוח שוק.
האם הירתמות מסודרת, שיטתית, של עובדים/סטודנטים/מורים וכו' מערי המרכז לרכישות בצפון, תוך שכירה מסודרת ושיטתית (או הירתמות התנדבותית) של כלי תחבורה כגון 'אגד'/'רכבת ישראל' וכו' מהווה 'התערבות בכוחות שוק' ועל כן פגיעה בעקרון המקודש (איזה מקודש ואיזה נעליים) של ''להשאיר את השוק לכוחותיו ה'ספונטניים' ו'הטבעיים'''?
אם נניח לרגע בצד את העובדה (המזדקרת לעיני כל) שאין כבר כוחות שוק ''ספוטניים'' ו''טבעיים'' ממילא, והזירה ה''חופשית'' חסומה על ידי תאגידים ובעלי אינטרסים, אם נניח לרגע בצד לעובדה ידועה לכל זו (חוץ מלשטרסלר, אברהם טל ועוד כמה ימניים כלכליים היושבים שם ב'מערכת הארץ' ומדברים על 'איסור ניטור מטעם הממשלה' ועל ''הפרטה'') – הרי גם מנקודת המבט של 'תנו לכוחות השוק לעבוד' – הרי סולידריות חברתית והחלטה מאורגנת של אנשי המרכז ללכת לרכוש בצפון – היא היא כוח שוק: בעצם כך, כמו התיאוריה הקווירית אשר אינה מתנגדת לכינוי 'קוויר' אלא נעמדת בתוכו והופכת אותו למקור של כבוד וגאווה, כך גם התארגנות של סולידריות חברתית למענם של תושבי הצפון אינה צריכה לנגוד מושגית את הרעיון של 'כוחות השוק' אלא לומר: ''אני 'כוח-שוק' וכוח השוק שהנני הינו – סולידריות''.
כיצד מבצעים זאת? חוק החוזים (חלק כללי) התשל''ג 1973 מעמיד לנו מוסד משפטי בדיוק לצורך הזה: חוזה לטובת אדם שלישי אשר מעוגן בסעיפים 34-38 לחוק החוזים, מאפשר לשני אנשים או יותר להתקשר בחוזה ביניהם, כאשר הצד השלישי נהנה מחוזה זה, החוזה הוא לטובתו, והוא רשאי לתבוע את קיום החוזה. ומה נפקא מינה לזכויות תביעה ולחוזים? מדוע שלא יסמכו תושבי הצפון על טוב ליבם של תושבי המרכז הבאים לרכוש אצלם, וידרשו חוזים, ועוד כאלו ''לטובת צד שלישי''? את התשובה כאן הכמנתי בעצם ניסוח השאלה ''ומדוע שתושבי הצפון לא יסתמכו על טוב ליבם של תושבי המרכז?'' – כי הם אינם יכולים להסתמך על טוב ליבו של אף אחד, הם צריכים עוגן קבוע כדי לפרנס את משפחותיהם, כדי לחיות, שכן כל אותם בנקים שזימרו במהלך המלחמה ''אנחנו ננצח'' ו''אנחנו מחבקים אתכם'' לא יתפשרו איתם בעניין החובות (או שיתפשרו באופן לא מספיק). המטרה של הפרויקט שהצעתי לעיל אינה 'לעשות טובה', משל משתתפי הפרוייקט (כל אותם סטודנטים/עובדים/ארגוני מורים שירכשו) הם פוליטיקאי אשר מצטלם לצד ילד קטן או מניף בזרועותיו תינוק: המטרה (בניגוד לכל הפוליטיקאים/מצטלמים/ תופסי אקשן ספיני תקשורתי למיניהם) היא לעזור באמת, ועזרה ממשית לצפון תהא רק במסגרת של חוזה שבו קבוצות אנשים מתחייבים במשך שנה לרכוש קניות מכולת לצפון. זאת ועוד: התכלית של דיני החוזים היא הסתמכות, ודאות, יציבות כלכלית: הכלי של 'חוזה לטובת אדם שלישי' יאפשר לבעלי העסקים הקמעוניים בצפון לדעת בודאות (תוך הסתמכות, יציבות, יכולת לתכנן הלאה את השתקמות עסקיהם) כי רוכשים אצלם, לפחות בשנה הקרובה, אם לא בשנתיים הקרובות. שהרי כולנו יודעים עד כמה איטית הבירוקרטיה, ועד כמה חשוב להירתם לא במקום המדינה (זה כבר סיפור אחר של הפקרת המדינה את החלשים לעמותות) אלא לצידה.
שנה נשמע הרבה? מחד, את קניות המכולת כולנו עורכים במשך שנה, שנתיים, כל החיים (כך אנו שורדים הרי, ממזון) ומאידך, אפשר גם לשלב בחוזה הסדר לפיו שמתנדבים יתחייבו לרכוש מוצרי מכולת בצפון, להובילם למרכז, ובאוניברסיטאות, מכללות, בתי ספר ומקומות עבודה יערכו 'ימי רכישה מרוכזים' של מוצרים מהצפון: כך למשל כל מכללה יכולה להעמיד בשטחה בימי חמישי דוכני קניית מוצרים מן הצפון (מזון, בגדים, או כל דבר אחר), כאשר סטודנטי המכללה מתחייבים לערוך את רכישת המזון שלהם באמצעות 'דוכני הצפון' הללו (המכללות יכולות לסייע ולקבוע הנחה בשכר הלימוד לסטודנט אשר יצטרף לתוכנית, לדוגמא); במקומות עבודה אפשר לארגן בימים מסוימים דוכנים לרכישות מוצרים מהצפון, כאשר מי שמביאים מוצרים מן הצפון יעשו זאת ללא תמורה ובהתנדבות (כל בעל משאית או נהג אוטובוס יכול להקדיש כ-5 שעות בשבוע לנסיעה הלוך חזור לצפון והעמסת סחורות): מודל ה'חוזה לטובת אדם שלישי' יאפשר למשתתפים בפרוייקט לשלם מראש לקמעונאים נפגעי-המלחמה מהצפון, וכאשר הסחורה תגיע במשאיות מהצפון, ליטול סחורה בגובה הסכום ששלמו (למשל במסגרת הפרוייקט ארגוני מורים/סטודנטים/עובדים אשר ישתתפו בו ישלמו מראש סכום חודשי אשר יועבר לקמעונאים בצפון, ותוקם להם זכות חוזית לקבל בכל שבוע סחורה בסכום אותו שלמו).
• • •
עם החלת התפיסות אשר החדיר ברק למשפט החוזי בתחום חובת תום הלב ובתחום ערכי המשפט הציבורי התקפים גם בחוזה, אין ספק שמימוש כזה של מוסד 'חוזה לטובת צד שלישי' יהלום את הרוח המנשבת בדיני החוזים בישראל. מלחמות יוצרות תופעות שטרם נוצרו: מלחמת העולם הראשונה (לצערנו הרב) יצרה האדרה והאלהה של תרבות הרזון, מה שמביא (לצערנו) היום לתופעות של אנורקסיה וסגידה לרזון שדוף ואנטי-נשי. מלחמת העולם השניה הוציאה את הנשים לעבודה, וגילגלה תהליך בלתי הפיך של התקדמות נשים הלאה (שהיו בו נסיגות אך בכל-זאת ניתן לאמר שתהליך זה של יציאת נשים לעבודה בעקבות מלחמת העולם השנייה שתרם לקידום הנשים). מלחמת העולם הראשונה (זו ש''תשים קץ לכל המלחמות'') יצרה חוסר אמון במנהיגים, חוסר אמון אשר קידם תהליכי דמוקרטיזציה ותהליכים של מחשבה חברתית/מדינית/ציבורית/תרבותית המנותקת ממגמות הגמוניות המוכתבות מגבוה בידי מנהיגים.
פרוייקט זה שימומש, יכול ליצור תהליך בלתי הפיך: אם אפשר לקנות באופן מנוטר כדי לסייע לתושבי הצפון שנפגעו, מדוע שלא לעשות זאת בעתיד בשביל תושבי הדרום שסובלים מעוני מחפיר כל השנה וכל הזמנים ולא רק לאחר מלחמות? מדוע לא לערוך קניות מרוכזות אצל המגזר הערבי, כדי להביע כלפיו מסר של סולידריות ושלום? מדוע, בכלל, לא לרכוש בשטחים הכבושים באופן מרוכז כדי לפצות, ולו במעט, את הפלשתינים העשוקים על הניצול הכלכלי המחפיר שכלכלת ישראל הכיבושית ניצלה אותם במשך 40 שנה?
אחרי המלחמה
סתם קישקוש. ככה לא משקמים כלכלה
