פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
מדינת ישראל – כאישה מוכה
טל רבינוביץ' (יום שישי, 11/08/2006 שעה 18:00)


מדינת ישראל – כאישה מוכה

טל רבינוביץ'



המאמר פורסם באתרים כאן נעים ובBSH.

את המאמר הזה רבים לא ישמחו לקרוא...

למצבה הנוכחי, אליו נקלעה מדינת ישראל, יש שני צדדים: האחד – תרומת האויב, והשני – אחריותה של המדינה למצבה.
כך גם האישה המוכה: האחראי העיקרי למצבה העגום הוא כמובן הגבר המכה (האויב), אולם גם האישה שלא משכילה לסיים את מערכת היחסים האלימה – תורמת את חלקה.
קרי, אם האישה המוכה אינה יודעת כיצד לשים קץ למערכת היחסים שבה היא מותקפת שוב ושוב – היא לא תוכל להציל את נפשה ולכן יש לראותה במידה מסוימת כמי שמשתפת פעולה עם ''האויב''.

מדינת ישראל, בהתנהגותה, ממחישה לנו האזרחים כיצד נוהגת האישה המוכה. ייתכן כי ההשוואה המוצעת לא תחמיא למדינה, אך לא ניתן להתעלם מכך שמספר מאפיינים הם משותפים לשני המקרים: לנשים המוכות, ולמצבה הנוכחי של מדינת ישראל.
שני המקרים אגב, ניתנים לפתרון.

להלן פירוט המאפיינים המשותפים:

1. אמונה שיש ''פרטנר'' לשינוי

ידוע כי אחת הסיבות להישארותה של האישה המוכה במערכת יחסים אשר בה היא מותקפת שוב ושוב, היא האמונה כי יום אחד יחול שינוי בבן זוגה והוא יפסיק ויחדל ממעשיו הנפשעים.
אמונה זו מחזיקה את האישה המוכה בתוך מערכת היחסים המזיקה לה, בין אם האור אותו היא רואה בקצה המנהרה, במקרה הטוב, הוא חלוש וקלוש ובין אם האור הזה – במקרה הרע - הוא פרי דמיונה בלבד. בהקשר זה מדינת ישראל מתנהגת אל אויביה לא כהווייתם (בסופו של דבר הרי הם ארגוני טרור), אלא כאילו הם מדינאים נאורים, נציגי מדינה מתוקנת.
הנחה זו, היא בניגוד למציאות הקיימת והיא קשורה במאפיין נוסף של התנהגות הקורבן: הכחשה.

2. הכחשה והדחקה

אוטובוסים מתפוצצים במרכז תל-אביב על ידי מחבלים (שמא נגועי איידס?) ובה בעת ראשי המדינה חולמים על מזרח תיכון חדש, לא רק כחלום אלא כמוטיב המכתיב מדיניות.
היכולת המאוד מרשימה של האישה המוכה להתכחש למצבה (''הוא לא גבר אלים, הוא פשוט איבד שליטה'', ''הוא לא התכוון לפגוע, הוא כיוון את המאפרה אל הקיר...''), מזכירה את תגובת המדינה על הטילים שנוחתים בשטח פתוח...
ללא יכולת להישיר מבט אל המציאות הכואבת, ללא יכולת להודות באמת – לא תוכל האישה לשנות את מצבה.

3. פחד מהתוקף

הפחד של האישה המוכה מהגבר שמכה אותה הוא פחד לא רציונאלי; היא בדעה שהוא כל יכול, שאי אפשר להכניע אותו, שהמשטרה היא עפר ואפר לרגליו, שבתי המשפט יישבו בקסמיו, שהעובדת הסוציאלית תתאהב בו, ושלכל מקום אליו היא תימלט – ידו תשיגנה.
הדבר מזכיר לי דברי מנהיגים רבים בקרבנו שהמוטו שלהם הוא: ''אי אפשר לנצח את הטרור'', והטרגדיה היא כי בין הדוברים הללו מצויים גם: אנשי צבא, שכל עבודתם היא להתמקד במלחמה מול אויב שיכול להיות גם טרוריסט...

מדובר בפחד משתק (את האישה, את המדינה).

4. הצורך לפייס ולרצות את הצד התוקפן

האישה המוכה חיה באשליה כי אם היא תשתפר, תשתנה, תרעיף על בן זוגה האלים מתנות ותפנוקים – הוא יתרצה ויחדל מההתעמרות בה.
כך גם מדינת ישראל המרעיפה מחוות כלפי ארגוני הטרור אשר כוללים החזרת אסירים (בחג הקורבן), נסיגה חד-צדדית, חלוקת נשק, החזרי מע''מ, תשתיות הנדסיות, תרופות, מזון, תקשורת ועוד...

5. הקורבן כמליץ יושר של התוקף

לעיתים, האישה המוכה מדהימה את השוטר, את העובדת הסוציאלית ואפילו את בית המשפט בכך שהיא פתאום הופכת למליצת יושר לבעלה.

תסמונת זו ניכרת בתקשורת הישראלית אשר נותנת שבחים לאויב, מייצגת אותו ואת יעדיו, תומכת בו, מתייחסת אליו בכפפות של משי, נותנת לו במות של פרשן, כאילו לא מדובר בארגון טרור, כאילו לא מדובר במדינת אויב.

6. תקופת ירח הדבש

לאחר שוך הסערה, לאחר שהגבר האלים סיים לכלות את זעמו באישה והבטיח בחגיגיות, בדמעות שליש או בדמעות תנין כי יחדל ממעשיו - באה תקופת ירח הדבש.
מדובר בהפוגה קצרת מועד שלאחר הפיוס.
גם מדינת ישראל זכתה לתקופת ירח-דבש בת תשעה חודשים לאחר ההתנתקות והויתור על גוש קטיף...

7. הסלמה הדרגתית של האלימות

בתחילה, האישה המוכה סופגת את האלימות ''בקטן''. אולם, היא לא מבינה כי בסלחנותה היא מעודדת את הסלמת האלימות כלפיה. בהישארותה במערכת היחסים האלימה, היא בעצם יוצרת תקדים המאפשר לגבר האלים לעלות מדרגה ולהחריף את רמת האלימות... עד למקרה קיצוני של רצח.

מדינת ישראל הגיבה בוותרנות על זריקת אבנים, (''איפוק זה כוח''), וויתרה על כדורי רובה ובקבוקי תבערה, ספגה קטיושות וקסאמים, חטפה טילים על חיפה... אחר כך חדרה והשלב הבא הוא נשק ביולוגי וכימי על תל-אביב.

8. תמיכת הסביבה

ללא תמיכת הסביבה (המשפחה, החברים, השכנים והמעביד), תתקשה האישה המוכה להתמודד עם השינוי הנדרש כדי לצאת ממעגל האלימות.
האישה המוכה נוהגת להתחשב בדעתם של הסובבים אותה, ולא פועלת על פי האינטרסים האמיתיים שלה: היא לא תתגרש כדי לא לפגוע בתדמית ההורים, היא לא תפרק את המשפחה בגלל ''טובת הילדים'', היא לא תעזוב את מקום עבודתה כדי לא לפגוע במעסיק ועוד...
ללא התמיכה לה היא זקוקה, האישה המוכה תתקשה ליזום צעדים מתבקשים להצלת חייה (או לשיפור איכותם).

גם מדינת ישראל מתחשבת יותר מדי בדעת אומות העולם ומתנהגת לפי הציפיות והסטנדרטים שהן קבעו לה מבחוץ. לפעמים החשש מדעתן של אומות העולם מתעלם מהעובדה שאותן מדינות מתנהגות בענייניהן בשונה ממה שהן דורשות ממדינת ישראל.זאת ועוד, פעמים רבות הסביבה ''מיישרת קו'' עם האישה המוכה לאחר שהיא מקבלת החלטה ועושה מעשה למען הגנתה וכך צפוי כי יקרה גם עם היחס של מדינות העולם כלפי החלטה של מדינת ישראל להגן על עצמה.

9. פחד ורתיעה מהשינוי המתבקש

הרבה נשים מוכות בוחרות לשמר מצב קיים, שהוא אמנם מסוכן להן ואכזר, אך גם וודאי ומוכר, במקום לנסות ליצור לעצמן מציאות אחרת, טובה יותר.
השינוי הרצוי מפחיד אותן ומאיים עליהן אף יותר מהאלימות תחתיה הן חיות, אלימות אליה הן התרגלו, אלימות במסגרתה הן כבר יודעת כיצד לשרוד.

מדינת ישראל התרגלה לטרור, התרגלה לפיגועים, התרגלה לסיקורים, למהדורות חדשות, למבזקים, לקבירת המתים ולכתבות על ההרוגים.
נראה כי ההסתגלות לחיים תחת התנהגותו הטרוריסטית של האויב היא מצב של איום תמידי אליו המדינה התרגלה, והוא עדיף לה על פני הניסיון לעשות שינוי של ממש, שינוי לטובה.

10. הסוף – ניצחון או כשלון

לפעמים האישה המוכה מצליחה לשפר את מצבה והיא עושה צעדים נכונים לקראת יציאתה מתוך חיי הטרור והאלימות. דבר כזה מתרחש כאשר היא מתנתקת, נפרדת, מבן זוגה האלים. לפעמים היא חוזרת אליו מתוך רחמים, מתוך אהבה, מתוך אמונה כי הפעם יהיה אחרת, מתוך הרגל, מתוך אמונה כי זה מה שמגיע לה בעצם. אם האישה המוכה לא מצליחה לשקם את דימויה העצמי ולא עוברת שינוי פנימי עמוק – היא חוזרת אל אותו הדפוס האלים, בין אם זה חזרה לבעל האלים, ובין אם זו כניסה למערכת יחסים חדשה עם בן זוג אחר – אלים גם הוא.

מדינת ישראל מנהלת מערכת יחסים עם שכנותיה המפעילות נגדה טרור ולפעמים נדמה כי היא מצליחה להרים ראש ולהבהיר כי היא חזקה, כי היא איתנה, כי היא יודעת כיצד לשמור על עצמה, אך בסופו של דבר חוזרת המדינה לאותו דפוס של קבלת האויב והתיישרות לקו שלו.

האלטרנטיבה המוצעת היא להביא את האויב למצב בו הוא יתחנן לשלום... וישראל לא תסכים.
מי בכלל צריך שלום עם אדם אלים?
מי בכלל צריך שלום עם מדינות טרור?

כפי שהאישה המוכה לא צריכה לסלוח לגבר האלים ולא לכונן איתו יחסים, כל עוד הוא לא מבצע שינוי עמוק בהתנהגותו וביחסו אליה בפרט ולסביבה ככלל, כך גם ישראל אינה צריכה להסכים למו''מ עם האויב, כל עוד הוא אינו משתנה.

לדעתי – העולם הערבי לא עומד להשתנות בכיוון הרצוי למדינת ישראל.





חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


הדימוי שלך, טל, הוא בהחלט ריאלי
ישראל בר-ניר (יום שישי, 11/08/2006 שעה 18:19) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

חסר לי רק אלמנט אחד. לנשים מוכות יש מעון בו הן יכולות למצוא מקלט מהבעל המכה.

אני לא רואה שאת מציעה מה שהוא דומה למדינת ישראל.

מה הפיתרון לדעתך? שכולם ייצטרפו אלי כאן בטקסס?
_new_ הוספת תגובה



הדימוי שלך, טל, הוא בהחלט ריאלי
טל רבינוביץ' (יום שישי, 11/08/2006 שעה 19:39)
בתשובה לישראל בר-ניר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ישראל, נראה לך כי אציע פתרון כזה?

ועוד לטקסס?! המבטא של הישראלים באנגלית הוא גם ככה
''על הפנים''... אתה מדמיין את האנגלית שלנו במבטא דרומי?!
_new_ הוספת תגובה



מה פסול במבטא?
ישראל בר-ניר (שבת, 12/08/2006 שעה 5:56)
בתשובה לטל רבינוביץ'
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בכל פעם שאני נפגש כאן עם זרים ששואלים אותי ''מהיכן אתה'' התשובה שלי היא ''אינך יכול לזהות לפי המבטא? מטקסס . . .'' אחרי שהשואל נרגע, אני מסביר לו שיש מבטא טקסני-ישראלי.
_new_ הוספת תגובה



מדינת ישראל - כגבר מוכה
הא בהא תליא (יום שישי, 11/08/2006 שעה 22:37) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

איפוק הוא כוח, ההסלמה הדדית אבל כל האשמה על ישראל, אסור להגיב - צריך לספוג כי ישראל היא הצד החזק, צריך לספק להם את כל צרכיהם, אפילו אחרי ההתנתקות הפלסטינים יחיו על חשבון אזרחי ישראל. לפלסטינים הכל מותר, לישראל הכל אסור, כל העולם כולל המשטרה העולמית רואים את ישראל כתוקפנית על כל תגובה, לישראל אף פעם לא תהיה לגיטימיות כי ישראל היא מדינה של האדם הלבן האירופאי. לא יעבור הרבה זמן עד שהמשטרה העולמית תתערב ותציב כוח בינלאומי שיענה לכל גחמה ערבית ויגביל את ישראל. כל העניין יגמר ברצח של הפלסטינים והתאבדות של ישראל.
_new_ הוספת תגובה



התפכחות איטית,אבל בכיוון.
יהודה-אודי דוכן (שבת, 12/08/2006 שעה 22:10) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בס''ד

מדינת ישראל כאשה מוכה? מנין הדימוי התבוסתני הזה?

כל ישראלי - רמבו. אפילו שוורצנגר מחפש חורים להתחבא בהם כשעובר לידו ישראלי.

ישראל רק צריכה לחשוף את החזה ולעשות שריר וכל מיליארד ורבע המוסלמים בעולם מיד רועדים מפחד ומניפים תחתונים לבנים (טוב,אולי לא כל כך לבנים).

מאז שגב' שולמית אלוני הצליחה, בעזרת הבג''ץ, להוריד את שלוש האותיות האיומות,בע''ה,מכל המסמכים הרשמיים של צה''ל אין לצה''ל כל צורך בעזרה מבורא עולם, העזרה תבוא מהמטוסים מהטנקים ומהטילים.

לא חשוב איך תסתיים המלחמה הנוכחית,דבר אחד ברור,ישראל תצא ממנה חלשה יותר,פגועה ומדממת והדם הזה רק ימשוך עוד ''טורפים'' שריח הדם יביא אותם לאמונה שאפשר להשיג הכרעה בסבוב הבא או בזה שלאחריו.

דבר אחד חשוב לזכור - הזמן פועל לרעתה של ישראל.

לא ירחק היום וארה'ב תתבע מישראל ויתורים שהיא לא תוכל לעמוד בהם והדבר יביא לקרע עם ''ידידתנו'' היחידה בעולם.

אז יבין עם ישראל ש-''אין לנו על מי לסמוך,רק על אבינו שבשמיים''.

ואם נשכיל לפנות אליו - ניוושע.

ואם לא....השם ירחם.
_new_ הוספת תגובה



התפכחות איטית,אבל בכיוון.
מהנדס אזרחי (יום ראשון, 13/08/2006 שעה 10:15)
בתשובה ליהודה-אודי דוכן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מה שהכי מקומם, אני חושב, הוא שצה''ל נכנס ללבנון בערב שבת (שישי בערב) וניכנס להלחם ביום השבת שזהו יום מנוחה של היהודים.

מדינת ישראל איננה מדינת היהודים נקודה ואין להתפלא על מספר הנופלים הגדול לפחות 24 חיילים שנפלו ביום השבת.
_new_ הוספת תגובה



אתה שפוי????
סתם אחד (יום ראשון, 13/08/2006 שעה 10:52)
בתשובה למהנדס אזרחי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



קריסה
לוי (שבת, 12/08/2006 שעה 23:16) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

איך הגענו לכך ?
מאה שנות ציונות אנטישמית .
חמישים שנות חינוך אנטישמי במדינת ישראל .
מערכת משפטית מושחתת מוטה פוליטית .
זיהום צהל בכדאיניקים ולקקנים .
ה' ירחם .
_new_ הוספת תגובה



איזה דימוי עקום
רמי נוי (יום ראשון, 13/08/2006 שעה 15:34) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לו כל אשה מוכה היתה פוגעת בבעלה המכה כמו שפוגע צה''ל בחיזבאללה , בלבנון ובחמאס, היה הבעל מפסיק מזמן להכות.

לו מאחורי כל בעל מכה היו עומדים כוחות רוע...

לו האו''ם היה מטפל בחיזבאללה כפי שהמשטרה מטפלץ בבעלים מכים.

יש לך אובססיה בלתי רציונלית לענייני בעלים מכים ואת משליכה אותה על כל דבר ועניין איפה שצריך ואיפה שלא צריך.

הבעיה העיקרית היא התאור של כל מדינות ערב כ''בעל מכה'' אחד. במשבר הנוכחי, בפעם הראשונה בהיסטוריה, לא התייצבו מדינות ערב מרכזיות נגד ישראל - מצרים ירדן וסעודיה שהאשימו את החיזבאללה.

מדינות ערב הסכימו להחלטת מועצת בטחון שבפעם הראשונה בהיסטוריה הטילה את האחריות למשבר על הצד השני והצדיקה למעשה את פעולות ישראל.

הדימוי אינו נכון וההרתעה אינה עובדת, מכיוון שהחמאס ואירן.מעוניינים בכמה שיותר נפגעים בלבנון - זה עוזר לו בדעת הקהל העולמית, בדעת הקהל הערבית
_new_ הוספת תגובה



איזה דימוי
א' בן עזרא (יום ראשון, 13/08/2006 שעה 16:47)
בתשובה לרמי נוי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

דימוי מדוייק.
אישה מוכה, כישראל מול הטרור, מתחננת ומייחלת לשלום במקום לראות את המצב נכוחה.
אישה מוכה, כישראל מול הטרור, מהווה חממה לבעל המכה כי הוא חלש כלפי אחרים וגיבור רק כלפיה - וישראל היא המדינה היחידה בעולם כולו שמגיבה על טרור וטילים הנורים לעבר שטחה ב''סיקול ממוקד''. זו המצאה ישראלית המתקיימת רק כאן, ומכיוון שכך, כאן הטרור גיבור. שיעז להרים ראש נגד ירדן, סוריה, מצרים - הוא העז ונגדע באיבו. ובארה''ב - גרם למלחמת עולם בעירק ובאפגניסטן, שעדיין לא תמה.
כאן - בחממת הטרור הישראלית, תוך עידוד הטרור - מביאים את העובדת הסוציאלית [האו''ם] שבחסותה ימשיך הטרור להתפתח ולהתעצם עד הפיצוץ הבא.
המאמר של טל רבינוביץ' שהוא מצוין, מתאר זאת באמצעות מגוון השוואות שאף אחת מהן לא הופרכה עד כה, אלא רק חוזקה, וההתערבות הצפויה של האו''ם רק מחזקת את תחושת המאמר.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי