|
|
|
מי? אני?!אורי אבנרי
היום נכנסה המלחמה לשבוע החמישי שלה. כמעט לא ייאמן: הצבא האדיר שלנו לוחם כבר 29 יום נגד ''כנופיה'' ו''ארגון טרור'', והקרב עדיין לא הוכרע. אתמול מסרו מקורות צבאיים בישראל ש-400 מתוך 1200 ''המחבלים'' של חיזבאללה נהרגו. כלומר: 1200 לוחמים בסך-הכול מול רבבות חיילינו, המצוידים בנשק החדיש ביותר בעולם, ועדיין מאות אלפי אזרחינו יושבים במקלטים ועדיין חיילינו ממשיכים להיהרג. מי? אני? עכשיו כבר מודים כולם שמשהו יסודי מאוד השתבש במלחמה הזאת. ולראייה: מלחמת הגנרלים, שבעבר התחילה אצלנו רק ביום שלאחר המלחמה, פרצה עכשיו החוצה בעיצומה של המלחמה. הרמטכ''ל, דן חלוץ, מצא את האשם: אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם. הוא הדיח אותו, למעשה, באמצע הקרב. את הפיקוד המעשי על המערכה מסר בידי סגן הרמטכ''ל. זהו הטכסיס הישן של ''תיפסו את הגנב''. כי הרי ברור שהאשם העיקרי בפשלה של המלחמה הוא חלוץ עצמו, באמונתו האווילית שאפשר להכריע את חיזבאללה בהפצצות מן האוויר. אבל לא רק בצמרת הצבא יש האשמות הדדיות. הפיקוד הצבאי מאשים את הממשלה, וזו מחזירה מלחמה שערה. ערב הדחתו טען אודי אדם בפומבי שהממשלה כבלה את ידיו. כלומר: הממשלה אשמה. אהוד אולמרט לא נשאר חייב והכריז שהצבא בכלל לא הגיש לו שום תכנית מבצעית להרחבת המערכה. כלומר: אם אתם לא מוכשרים, אל תאשימו אותי! להצדקתו, הוסיף אולמרט משפט רב-משמעות: ''מיום התחלת המלחמה לא סירבה הממשלה לשום בקשה של הצבא.'' במלים אחרות: הרמטכ''ל הוא הקובע את המדיניות ומנהל את המלחמה, והדרג המדיני מאשר אוטומטית כל דבר ש''הצבא דורש''. אבל זהו ויכוח עקר, מפני שהוא מעלים את העובדה העיקרית, המתבהרת יותר מיום ליום: אי-אפשר בכלל לנצח במלחמה הזאת. לכן שום דבר אינו הולך בהתאם לתכנית. תכנית?איזו תכנית? פעם היה ב''העולם הזה'' פרשן צבאי שהתבאס מהטענה שצה''ל מצטיין בכושר-אילתור. ''כושר-האילתור המפורסם שלנו,'' כתב, ''אינו אלא שם אחר לחוסר-היכולת שלנו לתכנן!'' לפי הדיווחים, צה''ל תירגל את המלחמה הזאת במשך יותר משלוש שנים. התרגיל האחרון נערך חודש לפני המלחמה, וכלל כניסה של כוחות צה''ל ללבנון. ברור שהפיקוד לא חלם על מלחמה שתימשך ארבעה שבועות ויותר. מה פתאום! הרי זה בסך-הכל נגד ארגון-טרור עלוב. נראה שזה מאשר את הכלל שאפילו התוכנית הכי טובה אינה שורדת את היום הראשון של המלחמה. מלחמת העניים. ברור לגמרי שהתוכנית הנהדרת של הפיקוד לא כללה את מיגון העורף שבטווח הטילים. לא תוכנן שום פיתרון למאה ואחת הבעיות הכרוכות בהתקפה של צה''ל על חיזבאללה - החל בהגנה על אוכלוסיה אזרחית מפני אלפי הטילים וכלה בסידורים הכלכליים הדרושים כאשר שליש מישראל נתון בהפצצה ובשיתוק. יש רק שתי אפשרויות: או שהמתכננים חשבו שהעניין ייגמר ביומיים-שלושה, ולכן אין צורך לטפל בבעיות אלה, או שהם פשוט לא חשבו שזה חשוב. במקרה הראשון, זה מעיד על זלזול פושע באויב. במקרה השני, זה מעיד על זלזול פושע בציבור הישראלי. עכשיו זועק הציבור הזה, ועוד מעט יצטרכו השרים והגנרלים לנסות ולמצוא גם פה שעיר לעזאזל. כי המלחמה הזאת נערכת על גבם של החלשים, אלה שאין להם האמצעים כדי ''להתפנות'' (איזו מילה יפה) מאזור הרקטות. העשירים ובעלי האמצעים הסתלקו משם מזמן - בישראל כמו בלבנון. העניים, הזקנים, הנכים והמוגבלים נשארו במקלטים. הם הסובלים העיקריים. אבל זה לא מוביל אותם להתנגד למלחמה. להיפך, הם תובעים בקולי-קולות ''ללכת עד הסוף'', ''להיכנס בהם'', ''להשמיד אותם'', ''לחרב אותם'' (עוד מילה שכזאת). זה גם לא חדש: דווקא החלק הכי חלש בחברה רוצה להרגיש שהוא שייך לחברה הכי חזקה. מי שאין להם כלום הופכים לפטריוטים הכי גדולים. והם גם הסובלים העיקריים. בישראל הם אפילו מצביעים בקביעות עבור מפלגות ימין המייצגות את האינטרסים של בעלי-ההון. אלה שהגו ותיכננו את המלחמה מרבים להתחנף אל תושבי הצפון, שנשארו תקועים שם, ומכנים אותם בציוניות גמורה ''גיבורים'' ו''בעלי כוח עמידה מופלא''. וכי יש להם ברירה? או''ם-בום. עכשיו סוף ההרג כולו תלוי בו. דויד בן-גוריון הוא שקרא לו בבוז ''או''ם-שמום''. במלחמת 1948, הוא הפר בלי היסוס את החלטות הפסקת-האש של האו''ם כשזה היה נוח לו (כחייל השתתפתי בכמה מבצעים כאלה.) גם הוא וגם כל יורשיו הפרו במשך עשרות שנים כמעט את כל החלטות האו''ם הנוגעות לנו, בטענה (הנכונה כשלעצמה) ששולט בו רוב אוטומטי של הגוש הסובייטי ומדינות העולם השלישי - נגד ישראל. בינתיים השתנה המצב. הגוש הסובייטי קרס, והאו''ם הפך לזרוע של משרד-החוץ האמריקאי. קופי אנאן הפך לשרת, והשליט האמיתי בבניין הזכוכית הוא נציג ארצות-הברית, ג'ון בולטון, אחד הגרועים שבניאו-שמרנים ועל כן ידיד גדול של ישראל. הוא רוצה שהמלחמה תימשך עוד ועוד. במקום או''ם-שמום בא או''ם-בום. שם המשחק האמריקאי הוא: לתת לצה''ל עוד כמה ימים, ואולי שבועות, להמשך המלחמה, תוך כדי העמדת פנים כאילו עושים את הכל כדי לסיים אותה. נראה שאולמרט הבטיח לבוש שננצח בכל זאת, אם רק יתנו לו זמן. ההצעה החדשה של ממשלת ביירות הדליקה את האורות האדומים בירושלים. הממשלה הלבנונית מציעה לפרוש 15 אלף חיילים לבנוניים לאורך הגבול, להכריז על הפסקת-אש ועל נסיגת צה''ל מלבנון. זהו בדיוק מה שממשלת ישראל דרשה בראשית המלחמה. אבל עכשיו זה נראה כסכנה. זה עלול לגרום להפסקת המלחמה מבלי שהושג ניצחון ישראל. כך נוצר מצב פרדוקסלי: ממשלת ישראל דוחה את ההצעה המגשימה את מטרת-המלחמה המקורית שלה, ודורשת במקומה לפרוש לאורך הגבול כוח בינלאומי, שהיא עצמה התנגדה לו בתוקף בראשית המלחמה. ככה זה כשמנהלים מלחמה בלי מטרה ברורה ובת-השגה. הכל מתבלבל. פרשנים וגנרלים. יש לי הצעה לפתרון כל הבעיות שהתעוררו במלחמה זו: חילופין בין הגנרלים והפרשנים. הגנרלים לא הצטיינו כל-כך בניהול המלחמה. אבל הם וחבריהם, הגנרלים-לשעבר, התגלו כפרשנים מיומנים. הם גדשו את אולפני הטלוויזיה עד אפס מקום, יצרו את הקונסנזוס הלאומי והשתיקו כל ביקורת אמיתית. חוץ מביקורת מסוג אחד: למה לא נכנסים יותר? למה לא מגיעים לליטני? למה לא מגיעים מעבר לליטני? למה לא מוחקים את הכפרים הלבנוניים מעל פני האדמה? לעומת זאת, השידורים הוכיחו שהפרשנים הצבאיים יודעים בדיוק איך לנהל את המלחמה. יש להם דעות נחרצות ועצות מקצועיות למכביר. הם יודעים מתי צריכים להתקדם ולאן, אילו כוחות להפעיל ובאיזה נשק להשתמש. אז למה לא למסור להם את ניהול המערכה? מאצ'וסטן. סוללת הגנרלים, המופיעים מדי ערב בכל ערוצי הטלוויזיה כדי למסור ''תדרוך'' (כלומר: תעמולה) לאומה, הם גברים. הם מביאים איתם אישה יחידה, יפהפיה הנושאת בתואר ''דוברת צה''ל'', בעיקר לשם גיוון. הפרשנים בטלוויזיה הם, כמובן, גברים קשוחים, וכך גם רוב הדוברים בכלל. שלטון הגברים מובלט גם באופן סמלי על-ידי העובדה שדווקא בראש משרד-החוץ עומדת אישה. מאז קום המדינה, מערכת-הביטחון היא ממלכה גברית, המסתכלת בבוז במשרד-החוץ, שנחשב תמיד לחלשלוש ורכרוכי. גם הפעם, משרד-החוץ הוא מין זרוע מדולדלת של מערכת-הביטחון. ציפי לבני, שפעם תלו בה תקוות, הפכה לתוכי של הצבא - כשם שקונדוליזה רייס היא התוכי של בוש. המלחמה היא, כידוע, עיסוקם של גברים. כך זה היה מאז קיום המין האנושי, ואולי עוד לפני זה. שבט של באבונים, למשל, הנתקל בסכנה, מתארגן אוטומטית בסדר קרבי: הזקנים, הנקבות והגורים באמצע, הזכרים הצעירים מסביב. יש רק הבדל אחד בינם ובינינו: אצלם, הזכר החכם והמנוסה ביותר הוא המנהיג. אהבת הזכר האנושי למלחמות - תופעה שיכולנו לעמוד עליה שוב בימים האחרונים - קשורה לא רק בירושה ביולוגית זו. המלחמה מבטיחה שלטון מוחלט של הגברים בחברה. היא מבטיחה גם שלטון מוחלט של הגנרלים במדינה. אם חשבנו שזה ישתנה כאשר בראש הממשלה יעמדו אזרחים, הרי התבדינו. ההיפך הוא הנכון: האזרחים, המרגישים נחותים והמשתדלים להתחזות למצביאים, אינם טובים מן הגנרלים. גנרל ותיק עשוי ללמוד משהו מניסיונו. עכשיו אני עומד לומר משהו שלא חשבתי שאומר אותו אי-פעם: יתכן מאוד שלא היינו גולשים למלחמה אווילית זו אילו היה אריאל שרון עומד עדיין בראש המדינה. עובדה: הוא לא תקף את חיזבאללה. ניסיון אחד הספיק לו. מה שמוכיח שוב שאין דבר גרוע שאין גרוע ממנו. תאוות-המלחמה הזאת גם מסבירה את המקהלה המדברת של מאות הגנרלים-לשעבר, החושבים ומתבטאים כאיש אחד בשבחה של המלחמה. ציניקן יגיד: מה הפלא, הרי הצבא הוא שהעניק להם את מעמדם החברתי. הם חשובים רק כל עוד נמשך הסכסוך בין ישראל והעולם הערבי. הסכסוך הוא המבטיח את מעמדם בחברה. אין להם שום עניין בחיסולו. אבל התופעה עמוקה יותר. הצבא הוא כור-ההיתוך של הקצינים הבכירים, הוא מעצב את השקפת עולמם, את גישתם ואת סגנונם. מלבד המתנחלים, הקצונה הבכירה - במדים ובלי מדים - היא היום המפלגה האידיאולוגית היחידה במדינת ישראל, ועל כן יש לה השפעה אדירה. היא יכולה לבלוע אלף עסקנים כמו עמיר פרץ מבלי שתדע כי באו אל קרבה. לכן אין שום ביקורת עצמית אמיתית. במקום זה, בפתיחת השבוע החמישי, הסיסמה היא שוב: קדימה! אל הליטני! יותר רחוק! יותר חזק! יותר עמוק!
|
|
|
מי? אני?!
אורי לו רק יכולת להיות בביירות
