ההגיון של ב. מיכאל – סימפטום לשמאל הסהרורי

מדי שבוע בשבוע כדרכי בקודש, אני עוקב אחר מאמרי מערכת, מאמרי עיתונאים ופובליציסטים שונים. לעיתים המאמרים מאירי עיניים, מרחיבים את אופקי החשיבה, מאתגרים בצורת חשיבתם, ולעיתים לועגים לשכל הישר.

אחד הכותבים הוא ב. מיכאל, אשר נדרש לכל סוגיה ועניין, לכל פסיק ובדל מידע, נושא, סייג, תיק, דין, טיק, קריאה, פתגם או ידיעה. ידענותו בכל ומכל מרשימה אפילו את אזובי הפילוסופים היוונים. החל מביטחון מדיני, פוליטיקה, היסטוריה, בלשנות, יהדות ומה לא. הכותב אינו ניתן לעצירה. ספק אם בכלל מונח בלשני זה מצוי בלקסיקון קצה עטו הכדורי או מקלדתו המושחזת.

במעשה שלא ייעשה בדרך השיגרה, אספתי מאמרים שונים לכל אורך תקופת התחברותי לאינטרנט, מאז 1998 ועד עצם היום. למזלי אני זוכר כל מאמר, שם הכותב, הנושא ומהות המאמר. את הטור של ב. מיכאל אני חרטתי בליבי, ובעקבות אירועי השבוע שעבר (12.07.06), חזרתי לאותם דברים שהועלו על הכתב.

בכותרת ''של מי המלחמה הזאת?'',(08.03.02) שואל ב. מיכאל תוך כדי לגלוג, מהי הסיבה להתמשכותה של המלחמה בינינו לבין הערבים?! הוא מציע לקוראים להתבונן דרומה, ולהתרשם מהסכם השלום עם מצרים, להתבונן לצד השני, אל המזרח ולהנהן בשמחה על הסכם השלום עם ירדן, ולהסתובב מעט יותר, אל הגבול הצפוני ולראות כי מאז נסוג הצבא הישראלי מלבנון, הגבול ''שקט''. כל אותן אזהרות ותחזיות פסימיות, התבדו לדבריו.

לא הייתי נדרש למאמר של ב. מיכאל, אילולא אך חודשים אחדים לאחר פרסומו, החיזבאללה חצה את גבולות המערכת, חדר לישראל, ביצע פיגוע רצחני, והרג-רצח 13 אזרחים וחיילים (13.08.02). האם ב. מיכאל חזר בו מלגלוגו? ממש לא! הוא המשיך להמטיר על המתיישבים ביש''ע ארס של שנאה.

ואני חוזר שוב אל אותם הדברים של ב. מיכאל, ''די היה בעצם הנסיגה מן השטחים הלבנוניים הכבושים, אפילו ללא כל הסכם, והמלחמה כולה שקטה בבת אחת... רק השתחררות מ''רצועת הבטחון'' הביאה לביטחון... ובכל החזיתות הללו, צווחו כל מומחי המודיעין ככרוכיות, והחרו החזיקו אחריהם להקות של גנרלים מומחי ביטחון, ''פרשנים'' וערביסטים, כתבלרים צבאיים וסתם מהלכי אימים, שהנסיגה תביא עמה אסון נורא... יישובי הצפון יוצפו בקטיושות מיד למחרת הנסיגה, צלפי החיזבאללה יצלפו אל תוך חדרי האוכל בקיבוצים, המלחמה תתנהל על גדר המערכת... קדחת. מאום לא קרה, בכל מקום בו הושלמה נסיגה לא שררו אלא שקט ושלווה וחיים, לו היו כל המומחים והידעונים (שמות וכתבות שמורים עמדי למשל ולשנינת נצח) מתבקשים לאכול את כל הנייר עליו רשמו את שטויותיהם, הם היו עדיין עסוקים בלעיסה.''

והנה, מציע ב. מיכאל לאותם אלו שלעג להם, ללעוס את הניירות עליהם פרשו את משנתם הצבאית נגד הנסיגה מלבנון בדרך שהיא נעשתה. האם נצפה כי הכותב יבצע את מה שהמליץ עליו?

ממש לא. כי לפי ההגיון של השמאל, ''שקט'', הוא לכמה שבועות, חודשים ארוכים מקסימום שנה. מהם כמה חודשים בחיי אומה? מה ההגיון בהשגת ''שקט'' - ולעיתים אף מוסיפים כדי לא להיות מרושעים עם המציאות העובדתית, את הצירוף, ''שקט יחסי'' – אם הסכנה שלאחר שיופר ''השקט'', תותקף ישראל, ועריה, ותושביה, וחייליה יצטרכו להיכנס אל מעמקי שטח האויב, אך המחיר שיידרש מהצבא הישראלי הוא כה גדול וכה יקר, עד כי תיוותר בידינו איוולת ותו לא?

כי בהמשך המאמר, משחק ב. מיכאל עם מספרים היסטוריים וכך הוא כותב: ''... להלן כמה מספרים מחכימים (ותודה לאמנון הולצמן שמצאם ושיגרם אלי): במהלך עשר השנים בין אפריל 1957 למרץ 1967, עשר השנים שבין הנסיגה מסיני לאחר מלחמת קדש לבין הרחבת הגבולות במלחמת (שתיקה) הימים, עשר שנות ''גבולות אושוויץ'', נהרגו בפעולות איבה 37 אזרחים וחיילים.''

ב. מיכאל אינו ממשיך כי אחרי מרץ 1967, פרצה מלחמת ששת הימים, וכי צבאות מצרים, סוריה וירדן הכינו את צבאותיהם למלחמה רבתי על מדינת ישראל, כדי להחריבה עד היסוד. הוא אינו ממשיך לכתוב, כי מבחינת השמאל, המדינה נולדה ב-‏1948 והפכה בין לילה לנסיכת המזרח התיכון. הוא אינו ממשיך לכתוב, כי ''השקט היחסי'', בין השנים הללו, היה מדומה. הלכנו סביב לוע הר געש אשר פרץ וטרף את כל הקלפים בעקבות אותה המלחמה.

זהו ההגיון הצרוף של השמאל – למי שחצה את קו הגבול בין שפיות לסהרוריות אני מציע לפשפש שוב, בדברי ימי השמאל, ולהבין כי המדובר בכת חסרת אחריות.

---