כדאי להם

המאמר פורסם גם באתר של המחבר.

בעת שלום, קל וחומר בעת מלחמה, אנחנו ממש לא מבינים את הפלשתינים:
למה הם מתאבדים?
מדוע הם הורגים נשים וטף?
לשם מה הם חוטפים והורגים חיילים ואזרחים, גם בגבול עזה ולבנון? הרי כבר איננו מצויים שם ונשמטה להם הטענה הטריטוריאלית.
לכאורה, אין להם כל סיבה ואין להם שום הצדקה, לאחר הנסיגות לגבול שלגביו אין להם, שוב לכאורה, כל טענות, להמשיך בדרך הטרור.
... אלא שבדיקה יותר מעמיקה של המצב, וראייה יותר מפוכחת, מסבירות את ההיגיון של הפלשתינים:

פשוט מאוד – כדאי להם.

כדאי להם להפעיל טרור, כדאי להם להרוג, כדאי להם לגנוב, כדאי להם לחטוף.
אמנם לו אנו היינו במקומם, לא היה כדאי לנו לנהוג כך, ולכן אנו סבורים כי לא כדאי להם כל זאת ומביטים אל מול מעשיהם הנתעבים בתימהון לב, אך אנו חושבים אחרת ונוהגים אחרת, המנטליות שלנו שונה, אנו לא הם, לנו לא היה כדאי,
להם כן.

וכך הם חושבים:
הפעלנו טרור כולל חטיפות בלבנון – והברחנו על ידי פעולות אלו את צה''ל מלבנון שנמלט על נפשו בפחדנות ובחיפזון.
עובדה: השאירו מרוב בהלת הנסיגה גם ציוד צבאי,
עובדה: לא נסוגו כצבא מנצח אלא כצבא מובס,
עובדה: נשים [ארבע?] ניהלו אותם החוצה,
עובדה: החיילים שלהם שמחו לברוח – מה שלא כל כך מתאים למי שעבודתו ותפקידו הם להילחם...

הפעלנו טרור בעזה – והם חזרו על התגובה שלהם לטרור, כפי שהייתה בלבנון ונטשו ישובים, עקרו עצי פרי, הרסו בתים, דבר שמוכיח לנו כי הכול פתוח, אנו רק צריכים להמשיך, ואכן המשכנו בשדרות ובאשקלון...
חטפנו אזרח והרגנו אותו – ומה הם עשו בתגובה? ממש כלום. אמנם חטפו לנו כמה ראיסים, אבל אנו יודעים כי הראיסים שמורים היטב בישראל, ובקרוב גם יחזרו כולם בשלום, כי ככה הם הישראלים. וחוץ מזה, אין בזה שום סיכון לאף אחד מאיתנו, אנחנו כל יום עובדים אצלם בגלוי [אם כי לא בחוקיות] ואף אחד לא חוטף אותנו, וודאי שלא הורג... אבל רק יבוא אחד מהם אלינו, חי לא יצא, ואם לא יבוא – נצא להביאו ולהרגו.

חטפנו חיילים – מדברים איתנו על שחרור של מאות ואלפים תמורת אחד-שניים, וזה מוכיח עד כמה כדאי לנו לחטוף עוד.
הצבא שלהם נכנס אלינו? נכון, זה לא נעים כי הורסים לנו גשרים וכבישים, אבל מניסיון – זה בדוק – בכסף שלהם ושל שכמותם נבנה הכול מחדש לא פחות טוב...
עובדה.
ועם עובדות – לא מתווכחים.
אז מה עושים?
מה שצריך, כדי שלא יהיה להם כדאי.
כללי מדי?
אז בואו נתחיל בדברים הפשוטים:

א. להפסיק [לא לעכב או לדחות – אלא לבטל] – להפסיק להעביר כסף, נשק, שווה ערך כלשהו לכסף, לאויב ולא לאפשר העברות כאלו.

ב. לא לפתוח גשרים גם בתום ה''מלחמה''.

ג. לבטל את ''איחוד המשפחות'' הדמוגרפי, וביטול כזה צריך לחול גם רטרואקטיבית ללא הגבלת זמן לאחור.

ד. לא להרשות הסתה גזענית – לא נגד ערבים, ולא נגד יהודים, וודאי שלא להרשות הסתה נגד מדינת ישראל, ובעניין זה תבוטל החסינות של חברי הכנסת, כך בעתות שלום ועל אחת כמה וכמה בעתות מלחמה.

ה. לאפשר לחקלאים הישראליים – יהודים וערבים – להגן על הציוד והרכוש שלהם מפני גנבים וגזלנים.

ו. לבטל את ביטוח המכוניות במקרה של גניבה לאומנית, וכמובן, לפעול ממש למיגור הבושה הזאת מאורח חיינו, דבר שבמילא ייתר את הביטוח המוזר הזה שהפך את ענף גניבת המכוניות למקצוע ולמקור פרנסה של האויב.

ז. לבטל את החנופה כלפי האויב בתקשורת. יש לדעת כי הוא לא ''צלף'', אלא מחבל. כך גם צריך לתקן עוד כמה כינויים של חנופה. יש להבין כי מי שאמור לבקש שלום זה הצד החלש, המובס, ולא הצד החזק. גם אם אתה עורג לשלום, אל תגלה זאת בפרהסיה [אבל תסכים לכך, בתנאים, כשהוא יבקש]. האויב – אויב, ואינו מתראיין, וודאי שאינו מפרשן ברדיו ובטלוויזיה. המזדהה עם האויב בריש גלי – נדמה לי כי הוא עובר עבירה ביטחונית, אלא אם כן שינו את החוק מאז השירות הצבאי שלי בביטחון שדה, ואם חל שינוי, צריך לשנות בחזרה.

ועוד...

כל הדברים הללו הם פשוטים בתכלית, קלים לביצוע, סבירים, ומצד שני – אפקטיביים. נראה לי כי האויב תמה הכיצד שאיננו נוקטים בהם, כהקדמה לפעילות הצבאית הנדרשת והמתבצעת, ואם הגענו לצבא, לא ראוי ששר הביטחון יוחלף?

הוא הכי מתאים להיות שר הצבא?
הוא מתאים להיות שר הצבא?
הוא מתאים להיות שר?

צריך להבין מה כדאי להם, ומה כדאי לנו.

---