המאמר פורסם גם באתר של המחבר.סקירה על הנער מתל עדשים מאת משה גרנות הוצאת ''דני''.
ביוגרפיות על אנשים מבני הדור הזה עבור בני הנעורים וכל שכן ילדים אינן חיזיון נפוץ במקומותינו בימים אלו ובניגוד למה שנהוג אולי לחשוב לא היו נפוצות במיוחד בעבר. סך הכל יצאו לא הרבה יותר מכ-40 כאלה במשך תקופה של כ-30 שנה. מספר מצומצם מאוד באופן יחסי.
רובם, או לפחות שני שליש מספרים אלו עוסקים ב''אנשי חייל'', דהיינו אנשים שביצעו מעשי גבורה ועסקו בתחום הנרחב של צבא וביטחון אנשים כמו טרומפלדור ורבין. מיעוטם עוסקים בסופרים ואנשי רוח כמו ביאליק, רחל והרב קוק. זה מראה שבז'אנר זה ישנה העדפה לכוח על הרוח אולי גם בגלל ההנחה שזה ימשוך יותר את הקוראים הצעירים.
מייסד הז'אנר הוא ככל הנראה אליעזר שמאלי בספרו
אנשי בראשית שהיה מבוסס בצורה ברורה מאוד לכל בני הדור על חייו של השומר המפורסם אלכסנדר זייד. אך בסופו של דבר ספר זה יצא לאור כספרות יפה לילדים שגיבורו הוא השומר ''חרמוני''. ומדוע? משום שלשמאלי היו חילוקי דעות קשים עם בני משפחת זייד שלא היו מרוצים מקטעים שונים שבהם תיאר את חיי זייד, אם כי זה היה בהחלט חיובי ביותר בכל קנה מידה שניתן להעלות על הדעת. אבל כנראה לא הגיע לדרגת הערצת הגיבורים שאותה דרשו בני המשפחה. בכך התבררו לראשונה הבעיות של הביוגרפיות לבני הנוער על חייה של אישיות שהן כנראה כפולות ומכופלות מאלו של כותב ביוגרפיות למבוגרים. היו ניסיונות בשנות הארבעים והחמישים לכתוב ביוגרפיות לנוער וכך ברכה חבס כתבה על רחל ועל אלכסנדר זייד (נושא שאליו חזר לבסוף גם שמאלי בספר
שומר בישראל) ואפרים צורף כתב על ביאליק, טשרניחובסקי והרב קוק. גם אחרים ניסו אך לא הותירו את רישומם.
הז'אנר נוצר באמת עם דבורה עומר שכתבה שורה של ביוגרפיות מצליחות לבני הנעורים (לא פחות מ-14 כאלה) ובראשן השניים הראשונים
הבכור לבית אבי ו
שרה גיבורת נילי. שני הספרים שיצאו בשנה המשמעותית 1967, הפכו לקלאסיקה ממש ולמורי דרך ראשיים להכרת הדמויות שעליהם כתבה כמו גם אבני דרך מרכזיות במיתוסים עליהם שכן שימשו כבסיס למחזות מצליחים לא פחות. הסופרת החשובה השניה של הז'אנר היא גלילה רון פדר שכתבה גם היא סדרה של ביוגרפיות לבני הנוער רובן המוחלט על אנשים מחוגי הימין שתמיד התלוננו שהם מקופחים.
כדאי לציין שמרבית הספרים נכתבו עבור סדרות מיוחדות שעסקו בנושא: סדרת ''נועזים'' של הוצאת יוסף שרברק ולאחר מכן סדרת ''ראשונים בארץ'' של יד בן צבי והוצאת עם עובד שיזמו במיוחד כתיבת ביוגרפיות לנוער ופנו במיוחד לסופרים שיכתבו ספרים כאלה. יתכן שלולא סדרות אלו הז'אנר היה מצומצם בהרבה.
לאחרונה יצא ספר חדש בז'אנר נדיר זה, ספרו של משה גרנות
הנער מתל העדשים העוסק בחייו של רב אלוף רפאל איתן ''רפול'', אדם שמת זה לא מכבר. וספר זה הוא דוגמה קלאסית של בעייתיות הז'אנר. הספר של גרנות הוא יוצא דופן בכך שאינו שייך לאחת מהסדרות היזומות האלו, אלא הוא פרי יוזמה פרטית. הוא יוצא דופן עוד יותר בכך שהוא ביוגרפיה על אדם שנפטר זה מקרוב. הספר הזה הוא ממש דוגמה קלאסית לבעייתיות שיש בז'אנר הביוגראפיה לילדים שהיא כפולה ומכופלת מהבעייתיות שיש בביוגרפיות למבוגרים.
רפאל איתן היה בחייו אדם שנוי מאוד במחלוקת אבל את זה אין לקוראים הצעירים שום דרך לדעת מהספר עצמו. מהספר רב אלוף רפאל איתן הוא דמות מופת לכל דבר וכפי שמתואר בכריכה ''הוא היה אדם פשוט אשר חי חיים סוערים ומעולם לא שכח מיהו הנער מתל עדשים שידע מצוקה בילדותו ומחסור בנעוריו שאהב את האדמה ויצא להגן עליה''.
הספר הקצר יחסית מתמקד בחלקו הראשון בתיאור חייו של רפול בילדותו במושב ''תל עדשים'' ודומה שאלו הקטעים הטובים ביותר בספר. ניתן כאן תיאור שהוא יוצא דופן היום בספרות הילדים של חיים במושב חקלאי דל אך גאה וחוויות הילדות שמתוארות בו כולן פרי זכרונו של רפול מציגות עולם זר לחלוטין לילדים היום עם המחשב והאינטרנט.
בעיותיו האמיתיות של הספר מתחילות בתיאור הקריירה הצבאית של רפול. כאן ניתן לשמוע ממש את גרנות חושב 'מה לבחור', 'מה חינוכי לתת לילדים ומה לא?'
מתוארות בפירוט חוויותיו של רפול במלחמת השחרור כאשר שירת תחת מפקד היחידה הנערץ חיים פוזננסקי (''פוזה'') שנהרג בקרב צעיר והשאיר את חותמו לתמיד (ועליו קיימת ביוגרפיה לילדים של גלילה רון פדר בשם
פוזה), בפחות פרוט במבצע סיני שם היה איתן ממפקדי קרב המתלה האכזרי והשנוי היום במחלוקת (אף את זה אי אפשר לדעת מהספר כמובן), החוויות במלחמת ששת הימים ופחות מזה במלחמת יום הכיפורים.
לעומת זאת אין מוזכרת כלל מלחמת ''שלום הגליל'' בלבנון שכידוע רפול היה מיוזמיה ופיקד עליה. אבל אם מישהו ממאדים היה מבקש ללמוד על רפול רק מהספר הזה לא היה יכול לדעת שהיתה מלחמה כזאת.
על התנסותו המעניינת כשלעצמה של רפול בפוליטיקה עובר המחבר במשפט אחד ויחיד. מפלגת ''צומת'' שהיתה בגדר תופעה חסרת תקדים בפוליטיקה הישראלית וכל הקשור בה הם בבחינת לא קיימים. ככל הנראה לא ראה המחבר צורך להעביר מידע על פוליטיקה לילדים ואולי חשש שמה חלילה יושחתו מסיפורה הלא מרנין של מפלגת ''צומת'' שהוא כידוע לא בדיוק סיפור מופת. גם בפרטים אישיים על גיבורו לאחר התבגרותו חוסך גרנות אולי מתוך ההנחה שגם אלו לא יעניינו את הקורא הצעיר. כך למשל אם כי הוא כותב הרבה יחסית על הרומן שהיה לרפול בנערותו עם הנערה שהפכה לאשתו הראשונה ומתאר את סיפור נישואיהם כסיפור אהבה קלאסי של זוג המסתפק במועט ודואג בראש ובראשונה למדינה ורק אחר כך לעצמו. הקורא לא יוכל לדעת מהספר כי בבגרותו התגרש רפול מאותה אישה בפרשיה שערורייתית והתחתן עם אישה אחרת. ככל הנראה גם את זה לא מצא גרנות ראוי לאיזכור. מוזר גם שגרנות מחנך ותיק לא טרח להקדיש אפילו מילה אחת לפרוייקט ''נערי רפול'' שבו הראה רפול את עצמו כמחנך אמיתי ודאג לבני נוער משכבות העניות בחברה. האם החליט שהילדים הקוראים לא ימצאו בכך כל עניין?
אולי התשובה נמצאת במשפט הבא מהספר של גרנות:
שום דבר מכל אלה [אירועים מחייו הפרטיים של רפול] לא ישתווה למעשי הגבורה והמסירות שלו במסגרת הצבא ''הוא העניק לצבא לעם ולמולדת את כל מרצו, מחויבותו המוחלטת ויכולותיו הבלתי רגילות כאסטרטג צבאי.
נשאלת השאלה מה היתה מטרת הספר הזה? התשובה היא ככל הנראה לתת דמות מופת לחיקוי בידי הקוראים הצעירים של האיש הפשוט ואמיץ המסתפק במועט... וכל דבר שאינו מתאים לתדמית הזאת ועלול להאפיר במקצת את הדמות החד מימדית נמחק לחלוטין. כך אין שום התייחסות כמובן מאליו לשערוריות שבהן היה רפול מעורב כמו הביטוי ''הג'וקים המסוממים'' המפורסם לשמצה שלו בהקשר לערבים או הטענות כנגדו שעינה שבויים ערביים (שהוא מעולם לא טרח להכחיש באמת).
משה גרנות הוא אדם שמעולם לא היסס לבעוט במוסכמות ויראו על כך ספריו התוקפניים שכתב כנגד פרות קדושות של החברה והתרבות הישראלית כמו התנ''ך, ש''י עגנון וישעיהו ליבוביץ. הוא היחידי שכתב כנגדם ספרים שלמים שבהם טען שהם מבטאים דיעות אנטי חילוניות קיצוניות ולא מוסריות. בספרים אלו תקף אותם בארסיות אבל מתוך ידענות שיש רק למועטים. הוא אפילו הראה נכונות ולהתעמת עם ''פרות קדושות'' של החברה הישראלית המודרנית כמו אנשי הקשת המזרחית בספרו
עסקני הקיפוח, ועשה זאת תוך תשלום מחיר כבד בקריירה שלו בעולם החינוך.
אבל בספר
הנער מתל עדשים הוא הראה את עצמו כיוצר ''פרה קדושה'' מובהק עבור הקוראים הצעירים. מצד שני ניתן לטעון שאם היה מציג את הגיבור שלו כמושלם פחות היה גם הופך אותו לדמות מעניינת ומהנה יותר עבור הקוראים הצעירים ממה שהוא עכשיו. דבר אחד ברור בידור הקורא הצעיר לא היתה המטרה בכתיבת הספר.
אין ספק שאילו רפול היה יכול לקרוא את הספר היה סומך עליו בשני ידיו. כך בדיוק היה רוצה להיות מוצג לילדים. כדאי לציין בהקשר זה את העובדה המעניינת שבסוף חייו כתב רפול ספר לילדים בשם
בונים פה נמל (ספרו השלישי והאחרון אחרי שני ספרים אוטוביוגרפיים למבוגרים על חוויותיו בצבא ששימשו כבסיס לספר של גרנות) עסק בתיאור המכתבים לנכדותיו על חוויותיו בעבודתו בנמל אשדוד. ספר זה שיצא זמן קצר מאוד אחרי מותו הפך את רפול לאחד משני האלופים היחידים בתולדותינו שכתבו לילדים ביחד עם מוטה גור מחבר ספרי
עזית הכלבה הצנחנית. הוא הראה אולי על מודעותו של רפול, הנדירה מאוד בקרב אנשי צבא, על הצורך והחשיבות של העברת חוויותיו ותובנותיו לגבי העולם, גם ואולי בעיקר לילדים, מתוך התקווה שכך אפשר יהיה לעצב אותם בהשקפת העולם שבה רצה שיגדלו. ברור גם שאילו היה רפול פוליטיקאי בלבד לעולם לא היה זוכה לספר הזה. קשה להאמין שמישהו מהפוליטיקאים העכשוויים יזכה אי פעם בעתיד לספר ביוגרפיה לנוער. ואם כבר גם לא בספר ביוגרפיה למבוגרים.
לעומת זאת סביר מאוד שבעתיד הלא רחוק צפוי לצאת ספר מסוג זה בדיוק על חייו של אריאל שרון שהם חומר קלאסי לספר הרפתקאות לנוער (מצונזר היטב כמובן).
הוא הלך בשדות
