מי הכלב? מי הזנב?

אני לא נוהג לספר את הסיפורים האלה, מפני שהם עלולים להעלות את החשד שאני פאראנואידי.

לדוגמה: לפני 27 שנים הוזמנתי לסיור-הרצאות ב-‏30 אוניברסיטאות אמריקאיות, וביניהן רבות-היוקרה ביותר – הארווארד, ייל, פרינסטון, אם-איי-טי, ברקלי ועוד. המזמין היה אירגון אמריקאי לא-יהודי בעל-מוניטין, אך ההרצאות היו אמורות להתקיים בחסות רבני בית-הילל.

בהגיעי לנמל-התעופה בניו-יורק, קיבל את פני אחד המארגנים. ''יש בעיה קטנה,'' אמר לי, ''29 מהרבנים ביטלו את ההרצאות שלך.''

בסופו של דבר התקיימו כל ההרצאות, בחסות כמרים. כאשר הגענו אל הרב האחד שלא ביטל את הרצאתי, הוא גילה לי את הסוד: ההרצאות נאסרו באמצעות מכתב חשאי מטעם ''הליגה נגד השמצה'', משטרת-המחשבה של המימסד היהודי. הנוסח נחרת בזיכרוני: ''אמנם אין לומר על חבר-הכנסת אבנרי שהוא בוגד, אבל...''

ועוד סיפור מהחיים: כעבור שנה הייתי בוושינגטון, כדי ''למכור'' שם את פיתרון שתי-המדינות, שנחשב אז כרעיון יוצא-דופן, כמעט מטורף. בסוף המסע אירגנו לי הקווייקרים מסיבת-עיתונאים.

כשהגעתי למקום, נדהמתי. האולם היה מפוצץ, כל כלי-התקשורת האמריקאיים החשובים היו מיוצגים. רבים באו ישר ממסיבת-עיתונאים של גולדה מאיר, שהייתה גם היא בעיר. המסיבה נמשכה שעה, כמקובל, אך משהסתיימה לא נתנו לי ללכת. במשך שעתיים נוספות צרו עלי, המטירו עלי שאלות. היה ברור שהמסר שלי היה חדש מבחינתם ועורר אצלם עניין.

הייתי סקרן לראות איך ישתקפו הדברים בתקשורת. ואכן, התגובה הייתה מדהימה ממש: אף לא מילה אחת הופיעה בכל עשרות העיתונים, תחנות הרדיו והטלוויזיה שהיו מיוצגים. אף לא אחת.

אגב, לפני שלוש שנים נערכה לי שוב מסיבת-עיתונאים, הפעם בקונגרס בוושינגטון. המחזה חזר על עצמו במדויק: הצפיפות, התעניינות העיתונאים, התמשכות המסיבה הרבה מעבר לזמן הרגיל – ואף לא מילה אחת עליה בתקשורת.

יכולתי לספר עוד כמה סיפורים כאלה, אבל די באלה. אני מזכיר אותם רק בקשר לשערורייה שעוררו שני פרופסורים אמריקאיים נכבדים, סטיוון וולט מאוניברסיטת הארווארד וג'ון מרסהיימר מאוניברסיטת שיקאגו. הם פירסמו מחקר על השפעת השדולה היהודית בארצות-הברית.

על פני 80 עמודים, מהם 40 עמודים של מראי-מקומות, הוכיחו השניים שהלובי הפרו-ישראלי שולט בוושינגטון שלטון בלי מצרים, שהוא מטיל אימה על כל חברי הסנאט ובית-הנבחרים, שהבית הלבן רוקד לפני חלילו (אם בית יכול לרקוד), שכל כלי-התקשורת החשובים סרים למרותו, וגם האוניברסיטאות כפופות לו.

המחקר גרם לסערה גדולה. ואינני מתכוון להתנפלות הפרועה והצפויה של ''ידידי ישראל'' – כלומר של כמעט כל הפוליטיקאים, העיתונאים והפרופסורים. אלה האשימו את המחברים באנטי-שמיות, בהחייאת ''הפרוטוקולים של זקני ציון'', ומה עוד. היה משהו פרדוקסלי בהתקפות האלה, שהרי הן עצמן הוכיחו עד כמה צדקו מחבריו.

אבל הוויכוח המרתק אותי שונה לגמרי. הוא פרץ בין אינטלקטואלים בכירים, החל בנועם חומסקי האגדתי, הגורו של השמאל העולמי (וגם הישראלי), וכלה באתרי-אינטרנט ברחבי העולם. סלע המחלוקת: טענת המחקר, שהלובי היהודי-הישראלי שולט במדיניות-החוץ האמריקאית וכופה עליה את האינטרס הישראלי – וזאת בניגוד גמור לאינטרס הלאומי האמריקאי. ולראייה: ההתנפלות האמריקאית על עיראק.

נגד הקביעה הזאת התקוממו חומסקי ואחרים. אין הם שוללים את הקביעה העובדתית של שני הפרופסורים, אלא את המסקנה. לדעתם, לא הלובי היהודי קובע את המדיניות האמריקאית אלא האינטרסים של בעלי ההון והכוח באמריקה, המפעילים את האימפריאליזם האמריקאי ומנצלים גם את ישראל למטרותיהם העכורות.

במלים פשוטות: האם הזנב מכשכש בכלב, או שהכלב מכשכש בזנב?

קטונתי מלהכניס את ראשי למאבק בין גדולי האקדמיה, אך הייתי רוצה בכל זאת להביע את דעתי.

ואתחיל באותו יהודי שבא אל הרב והתלונן על שכנו. ''אתה צודק,'' פסק הרב. בא השכן, ושפך את מרי ליבו על המתלונן. ''אתה צודק,'' פסק הרב בכובד-ראש. ''איך זה יכול להיות?'' שאלה הרבנית, ''או שהאחד צודק או האחר!'' ''גם את צודקת,''השיב הרב.

אני מוצא את עצמי במצב דומה. אני חושב ששני הצדדים צודקים (ומקווה שגם אני צודק.)

ממצאי שני הפרופסורים נכונים עד לפרט האחרון. כל סנאטור וקונגרסמן יודע שהשמעת ביקורת על ממשלת ישראל היא התאבדות פוליטית. שניים שניסו הוצאו להורג פוליטי. הלובי היהודי התגייס נגדם והביא לסילוקם. זה נעשה בגלוי ולעיני-כל, למען יראו וייראו. אם ממשלת-ישראל תרצה מחר בחוק אמריקאי המבטל את עשרת-הדברות, יחתמו 95 סנטורים על הצעת-החוק בו ביום.

הנשיא בוש, למשל, נסוג בזו אחר זו מכל העמדות האמריקאיות המקובלות לגבי הסכסוך שלנו. הוא מקבל אוטומטית את עמדות ממשלתנו, יהיו אשר יהיו. כמעט כל התקשורת האמריקאית חסומה בפני פלסטינים ופעילי-שלום ישראליים. ואשר לפרופסורים – כמעט כולם יודעים היטב על איזה צד של הפרוסה מרוחה חמאת הבוטנים. אם בכל זאת מישהו מעז לפתוח את הפה נגד המדיניות הישראלית – וזה קורה פעם ביובל – יורד עליו מטח של השמצות: הוא אנטישמי, מכחיש שואה, ממשיך דרכם של הנאצים.

אגב, אורחים אמריקאים, היודעים שאסור להם במולדתם להגיד אף מילה אחת על השפעה הלובי היהודי-ישראלי, נדהמים בבואם לישראל. הם נוכחים לדעת שכאן אין הלובי מסתיר כלל את כוחו ושיטותיו, אלא מתפאר בהם בראש חוצות. הם גם נדהמים מהעובדה שבישראל מתנהל ויכוח ער וסוער על נושאים אשר הס מלהזכירם במולדתם.

השאלה איננה, איפוא, אם שני הפרופסורים צודקים במימצאיהם. השאלה היא מהי המסקנה הנובעת מהם.

ניקח את מקרה עיראק. מי כאן הזנב? ומי הכלב?

ממשלות ישראל התפללו להתקפה הזאת, המסירה את האיום האסטרטגי מצד עיראק. אמריקה נדחפה לפעולה על-ידי קבוצה של ניאו-שמרנים, כמעט כולם יהודים וציונים, שהייתה להם השפעה עצומה על הבית הלבן. חלק מהם היו לפני כן יועציו של בנימין נתניהו.

להלכה, מקרה ברור: הלובי הישראלי דחף למלחמה, ישראל היא הנהנית העיקרית מהמלחמה. אם המלחמה תסתיים באסון לאמריקה, תוטל האשמה ללא ספק על ישראל.

האומנם? ומה עם השאיפה האמריקאית לשים את היד על אוצרות הנפט העיקריים בעולם וכך להשתלט על הכלכלה העולמית? מה עם הרצון למקם חיל-מצב אמריקאי קבוע בלב העולם הערבי, ממש על גבי הנפט העיראקי, בין הנפט הסעודי, הנפט האיראני והנפט של הים הכספי? מה עם ההשפעה האדירה שיש לחברות-הנפט הגדולות על משפחת בוש? מה עם החברות הבינלאומיות האדירות, שנציגן הבולט ביותר הוא סגן-הנשיא דיק צ'ייני, שקיוו להרוויח מאות מיליארדים מ''שיקום עיראק''?

הלקח של פרשת עיראק הוא שהקשר האמריקאי-ישראלי מגיע לשיאו כאשר נראה שהאינטרס האמריקאי והאינטרס הישראלי מתמזגים ליחידה אחת (ולא חשוב אם בטווח הארוך זה באמת כך). אמריקה משתמשת בישראל כדי להשתלט על המזרח התיכון, ישראל משתמשת באמריקה כדי להשתלט על הארץ.

אבל כאשר קורה משהו חריג, כמו פרשת פולארד או מכירת מטוס-הביון הישראלי לסין, ונוצר פער בין האינטרסים של שני הצדדים, אמריקה מסוגלת בהחלט להנחית על ישראל סטירת-לחי מכאיבה ומהדהדת.

היחסים בין ארצות-הברית וישראל הם אכן מיוחדים במינם. נדמה שאין להם תקדים בהיסטוריה. זה כאילו נתן המלך הורדוס פקודות לקיסר אוגוסטוס ומינה את הסנטורים ברומא.

אינני חושב שאפשר להסביר תופעה זו באינטרסים כלכליים בלבד. גם המרכסיסט האדוק ביותר צריך להכיר בכך שיש גם מימד רוחני. אין זה מיקרה שפונדמנטליסטים נוצריים בארצות-הברית המציאו את הרעיון הציוני עוד לפני שהרצל חלם עליו. השדולה האוונגלית חשובה כיום בוושינגטון לא פחות מהשדולה היהודית. לשיטתה, צריכים היהודים להשתלט על כל ארץ-ישראל כדי לאפשר את בואו השני של ישו המשיח (ואז, החלק הפחות ידוע, יעברו חלק מהיהודים לדת הנוצרית והשאר יושמדו במגידו).

ביסוד התופעה מונח דמיון מדהים בין שני מיתוסים לאומיים-דתיים, האמריקאי והישראלי. בשניהם, הגיעו החלוצים, שנרדפו בשל דתם, אל חופי הארץ המובטחת. הם נאלצו להתגונן מפני הילידים ''הפראים'' שזממו להשמידם, גאלו את האדמה, הפריחו את השממה, הקימו בעזרת האל חברה משגשגת, דמוקרטית ומוסרית. לשתי החברות יש הכחשה ורגשי-אשמה מודחקים – שם בשל רצח העם האינדיאני וחרפת העבדות השחורה, כאן בשל גירוש מחצית העם הפלסטיני ושיעבוד השאר. פה ושם יש תחזית של מלחמת-נצח בין בני-אור ובני-חושך.

על כל פנים, הסימביוזיס האמריקאי-ישראלי הוא תופעה ייחודית ומורכבת מדי, מכדי לתארה כקונספירציה פשטנית. אני בטוח שגם שני הפרופסורים לא התכוונו לכך.

הכלב מכשכש בזנב והזנב מכשכש בכלב. הם מכשכשים זה בזה.

---