הקוסם שישתיק את הקסאם

מאות, אולי אלפי, פגזים ירו תותחני הצבא הישראלי עד כה לעבר ''אזורי שיגור הקסאם'' בעזה, וחוץ מאשר להרוג ולפצוע כמה ילדים ואזרחים פלסטינים ולבזבז מיליוני שקלים (כל פגז עולה אלפי שקלים) הקסאם לא מושתק. גם מאות, אולי אלפי, הטילים שנורו ממסוקים לעבר ''חוליות קסאם'' לא עזרו. הנשק הישראלי המודרני מונחה לייזר וצעצועי טכנולוגיה אחרים לא מצליחים לפי שעה להתגבר על הטיל הפרימיטיבי והלא מדויק. משגרי הקסאם ממשיכים לשגע את ישראל.

לא אחת אני נשאל על ידי כל מיני נשמות טובות, מה דעתי על ירי הקסאם? האם אני רואה ביורים לוחמי התנגדות נגד הכיבוש? שהרי ''הכיבוש בעזה הסתיים''. שטיפת המוח הישראלית הצליחה להחדיר את הנימוק הזה למרבית האוכלוסייה.
אם כן, אני אומר ליריביי הפוליטיים, יש לי חדשות בשבילכם. הכיבוש בעזה לא הסתיים. הוא רק שינה את קווי התיחום שלו. עזה ממשיכה להיות מכותרת על ידי ישראל. היא למעשה מחנה המעצר (אלמלא הקונוטציה הייתי משתמש במלה ריכוז) הגדול ביותר בעולם.
ישראל לא מקיימת את מעט התחייבויותיה, כמו המעבר החופשי בין עזה לגדה, ויש לתנועת ההתנגדות הפלסטינית סיבות מצוינות להמשיך בהתנגדות. הקסאם הוא אחד הביטויים לכך.

לא אחת כתבתי בטוריי ומאמריי בעשרות השנים האחרונות כי אכזריות המתקומם הוא השתקפות של אכזריות הכובש. לא המצאתי את הגלגל, אמרו זאת לפניי. השבוע קראתי את ההקדמה שכתב הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר בשנת 1961 לספרו של פרנץ פאנון מקוללים עלי אדמות (יצא לאור לא מכבר בעברית בהוצאת בבל) שם הוא אומר דברים דומים. גם סארטר לא המציא את הגלגל בנושא זה. אמרו זאת לפניו. אני עומד על כך כדי להזכיר לכמה ליברלים יפי נפש, שמעקמים את האף לנוכח אכזריותם של החמאס והג'יהאד, ושוכחים שמקור הרע מאז יוני 1967 הוא באכזריותו ורצחנותו של הכובש.

נכון שהייתי מעדיף תנועת התנגדות ללא מרכיב פונדמנטליסטי דתי, יותר נכון וצודק מנקודת מבטו של איש שמאל לתמוך בלוחמי חירות נוסח מנדלה מאשר נוסח השייח' יאסין. למנדלה הייתי שוקל להצטרף. אולם בל נשכח, כי הכובש הישראלי אחראי במידה רבה לצמיחתה ועידודה של תנועת החמאס.
כל עוד לוחמי ההתנגדות הפלסטינים, על פלגיהם, נלחמים נגד הכיבוש, הם בהגדרה לוחמי חופש, במובן של חופש מהכיבוש. לא כך באשר למשטר הפנימי אותו הם מקימים. כפי שקורה לא אחת במדינות שהשתחררו מקולוניאליזם, הכיבוש החיצוני הוחלף בדיכוי פנימי. שוחרי זכויות האדם נאבקים נגד שני סוגי העריצות.
הדרך היעילה והקסומה להפסקת ירי הקסאם היא בהפסקת המצור על עזה, בפתיחת מעבר חופשי בינה לבין הגדה, בסיוע כלכלי רחב היקף שייתן תקווה ליציאה מהדיכוי, הדלות והעוני.

---

סלימן אל עביד

עיתון מעריב יצא בתחקיר מאד יחצני בפרשת הרשעתו של סלימאן אל עביד ברצח הנערה חנית קיקוס. מסקנת התחקיר היא, סלימאן אל עביד אינו הרוצח. הוא יושב כבר 13 שנים בכלא, כשהרוצח האמיתי מסתובב בחוץ. יוזמי התחקיר טוענים כי המשטרה התרשלה בחקירה, והם מביאים שורה של דוגמאות.
בעיקרו של דבר התחקיר לא הפתיע את אלה שעקבו אחר המשפט. היה ברור כבר אז כי המשטרה תפרה תיק לסלימאן אל עביד, ובית המשפט הרשיע, עוד לפני שמצאו את הגופה. בישראל אין קל מאשר לקחת אזרח בדואי שחור, ולטפול עליו אשמה נוראה ללא כל הוכחות. חוקרים אלימים כבר יודעים להוציא הודאות שווא. ב-‏40 שנות הכיבוש הפכה ישראל, כפי שידוע לכל, למעצמה עולמית בתחום העינויים.

כאשר החלו הדיונים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתבתי לשופטי ההרכב, גלעד גלעדי, צבי סגל וניל הנדל את הדברים הבאים:

זהו משפט טעון מבחינה אמוציונלית. ערבי נאשם ברצח נערה יהודיה – אירוע שכאילו הוזמן על ידי גזעני ישראל; מזון חיוני להזנת השנאה נגד ערבים...יכולתו של אזרח ערבי לזכות במשפט הוגן נתקלת בקשיים רבים. אין זה סוד כי הגזענות הישראלית חדרה למערכת המשפט ולצערי נערמו פסקי דין לרוב, מהשלום דרך המחוזי ועד לעליון, הנגועים באפליה ודעות קדומות כלפי ערבים. שנאת ערבים הולידה עיוותים משפטיים והפרות בוטות של כללי הצדק הטבעי. אני חש חובה להזהיר אתכם לבל תפלו לתוך פח היקוש של עשיית משפח בדומה לשלושת שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה שדנו ב-‏1985 ברצח דני כץ.... יותר מדי שופטים בישראל יכולים לחיות בשלום עם העובדה שאזרחים (בעיקר אם הם ערבים) יושבים על רצח שלא ביצעו... היום אפילו לא צריך את גופת הנרצחת על מנת להגיש כתב אישום על רצח נגד סלימאן אל עביד. סיכוייו לזכות במשפט הוגן תלויים במידה רבה ברמת עמידותכם בפני חיידקי הגזענות. אני מקווה שאתם מודעים למצב זה ומזהירים עצמכם כל בוקר מחדש לא ליפול חלל, לא ללכת שולל ולא לכרוע ברך בפני גזעני ישראל. פעלו על פי נוסח השבעתכם בבית הנשיא ואל תסטו ממנו כזית. זכרו כי הנאשם אינו עומד לדין על דתו ולאומיותו, והרשעתו בעבירה פלילית תוכל להתבצע אך ורק אם אשמתו תוכח מעבר לכל ספק סביר; זכרו כי אסור לעשות מניפולציות עם 'הדבר מה נוסף'; זכרו כי הודאה שהוצאה בעינויים אינה קבילה ואל תשכחו כי אם הנאשם אינו הרוצח או מתגנב חשש לגבי זהותו, יש לזכותו.

מתוך מכתב לשופטים מתאריך 24 בספטמבר 1993.

השופטים (גלעדי וסגל בהכרעת רוב) לא שעו לאזהרתי והרשיעו בנובמבר 1994 את סלימן אל עביד ברצח חנית קיקוס.
בעקבות ההרשעה כתבתי להם:

זמן לא רב לאחר תחילת המשפט הלכה והתבהרה תמונה לפיה אין תשתית משפטית להרשעת סלימאן אל עביד. הודאתו במשטרה שהייתה מלאת סתירות הצטרפה לממצא הלא בלתי חשוב שלא נימצאה גופה. אתם לא נתתם לעובדות לבלבל לכם את המוח. נחישותכם להרשיע את האיש בכל מחיר הייתה כה עזה, עד שלא עמדתם בפיתוי והפעלתם מניפולציות באותו 'דבר מה נוסף' על מנת להציג מראית עין של תקינות משפטית. אבל התפר שתפרתם היה גס ולא הספיק לכסות על ערוות הגזענות. הפכתם את היוצרות. במקום לזכות את האיש מחמת הספק, החלטתם כי מחמת הספק ('אולי הוא הרוצח'?) מוטב להרשיעו ולשלחו למאסר עולם. לדעתי אי אפשר לנתק מהלך משפט כזה ממערכת חשיבה גזענית לפיה 'לא ניתן לערבי להסתובב חופשי אם קיים חשש כי אנס ורצח נערה יהודיה'. פעלתם על פי הערכים שאיפיינו את שופטי דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, לפיהם תמיד עדיף להרשיע שחור החשוד ברצח או אינוס לבנה, גם אם קיימים ספיקות אם בכלל מדובר בפושע. הגזענות שלכם מעציבה ומדכאת ביתר שאת. זו גזענות 'נקייה'. מתברר שאין צורך בלחצי ההמון, בהפגנות בשעת משפט, בעיתונות שניסחפת וסוחפת להרשעה. דעת הקהל, העיתונות, המשפחה, גילו הפעם איפוק וריסון ראויים להערכה. כל זאת לא מנע את הכרעתכם הגזענית. אין מנוס מהמסקנה העצובה: הגזענות פשוט מובנית לתוך המערכת. שוחרי זכויות האדם יצטרכו לעמול קשה עד שיעקר הנגע ממערכת המשפט''.

מתוך מכתב לשופטים מתאריך 1 בדצמבר 1994.

התחקיר במעריב לא שם את הדגש הנאות על האספקט הגזעני שבהרשעת אל עביד. יחד עם זאת, חשוב שהתחקיר פורסם. אם הוא יוביל למשפט חוזר ולזיכוי, דיינו.

---

סולידריות נוסח צרפת

כאשר החלו ההפגנות של הסטודנטים ותלמידי התיכון בצרפת נגד חוק התעסוקה שיזמה ממשלת צרפת המאפשר למעסיקים לפטר כל צעיר עד גיל 26 עם תום שנתיים להעסקתו, רואיין באחד מערוצי החדשות של הטלוויזיה הישראלית מומחה לענייני צרפת מהאוניברסיטה הפתוחה, שאמר: אלו הפגנות ''כאילו'' של צעירים מפונקים. אין סיכוי שהאיגודים המקצועיים יצטרפו לשביתה, זה ייגמר מהר.
אני מניח כי אותו מומחה, אם היה יכול, היה מבקש למחוק את ההערכה שלו.

ההפגנות בצרפת נגד החוק הלכו והתעצמו. האיגודים המקצועיים הצטרפו לצעירים והשביתו את כל המשק הצרפתי. הסולידריות הייתה מלאה. מיליונים יצאו לרחובות. ממשלת צרפת והנשיא נאלצו לסגת ולבטל את החוק.
תופעה כזו בישראל היא כמעט בבחינת חזון אחרית הימים. האם נראה בקרוב שביתת סטודנטים ואיגודים מקצועיים לחיסול משרדי כוח האדם שהטמיעו את העבדות בשוק העבודה?

---

סולידריות עם סרבן מלחמה בריטי

מלקולם קנדל סמית (Malcolm Kendall-Smith) הוא קצין ורופא המשרת בחיל האוויר המלכותי של בריטניה. הוא סירב לצאת לעיראק בנימוק שמדובר במלחמה בלתי חוקית. הוא אינו מוכן לקחת חלק בפשעי מלחמה ובהפרת החוק הבינלאומי. הוא נידון על ידי בית משפט צבאי ל-‏8 חודשי מאסר. עתה הוא מגיש ערעור לבית הלורדים.
באמצעות הדואר האלקטרוני שלחתי לו מילות תמיכה בזו הלשון:
מלקולם היקר, אני שולח לך מישראל את רגשי הערצתי ותמיכתי בסירובך האמיץ לקחת חלק בפלישה הבלתי חוקית לעיראק. כמי שנימנה עם חבורת המייסדים של תנועת ''יש גבול'', שהוקמה על ידי חיילים שסירבו לקחת חלק בפלישה ללבנון ומשיכים עד היום בסירובם לשרת כחיילי כיבוש בשטחים הפלסטינים, אני יודע להעריך את צעדך.
אני מאחל לך הצלחה במאבקך.
כל מי שרוצה יכול לשלוח תמיכה לפי כתובת הדוא''ל: justin@roselaw.co.uk.

---

אטימות

לא מכבר התקיימה ועידת מדינות הליגה הערבית בסודן. נושא רצח העם בדארפור המתבצע בחסות ממשלת סודן, לא עלה לדיון. האטימות של שליטי מדינות ערב לנוכח הפשע הנורא הזה, מלמד על עומקו של הניוון המוסרי.
המשטרים במדינות ערב אינם לבד. חברה אליהם מדינת ישראל. בימים אלה גילו פעילי זכויות אדם, כי פליטים שהצליחו להימלט מהרצח בדארפור והגיעו לישראל, ביניהם כאלה שהייתה להם תעודת פליט מטעם האו''ם, נעצרו ונכלאו בבתי כלא צבאיים, מבלי שאיש ידע על כך, מבלי שהובאו לשופט. הם נעצרו במסגרת מעצר מנהלי לזמן בלתי מוגבל על פי תקנה כלשהי שנחקקה לפני 52 שנים.

כך נוהגת מדינה שתציין בעוד מספר ימים את יום הזיכרון לשואה. קרבנות רצח העם בישראל מגלים אטימות ויחס עוין לפליטי רצח עם אחר. ואיפה ראשי יד ושם? מדוע אינם יוצאים בזעקה ומחאה על הנבלה? כי גם הם אטומים לסבלו של האחר.
ובמה נתנחם? באותם צדיקים, פעילי זכויות אדם, שעבודת הקודש שלהם חשפה את הפרשה ועתה מנסים להוציא את הפליטים מבית הסוהר.

---

איראן וישראל

התקשורת הישראלית מדווחת מדי יום בכותרות ראשיות על מתקני הגרעין באיראן ועל הסכנה הנובעת מהם. ישראל היא אחת המדינות הבודדות שדוחפות לפעולה צבאית נגד איראן. מדינת ישראל הייתה כזכור שותפה לדיסאינפורמציה על תעשיית הגרעין בעיראק והייתה בין הדוחפות והתומכות בפלישה לעיראק. היום אנו יודעים שהכל היה מקח טעות. מלחמה מיותרת, מאות אלפי קורבנות. עיראק הרוסה ואכולה מבפנים, נתונה למעשה במלחמת אזרחים אכזרית. צבאות הכיבוש האמריקני והאנגלי מבצעים פשעי מלחמה, והסוף לא נראה באופק. היומרה של הנשיא בוש וראש הממשלה בלייר לייצא בכוח הנשק דמוקרטיה נחשפה כתרמית.
אבל הם לא לומדים, ועתה מדברים על מלחמה נגד איראן. התוצאות עלולות להיות חמורות בהרבה.

אין ספק כי ראוי למנוע מאיראן נשק גרעיני. בינתיים אין לה, והסכנה משימוש בנשק גרעיני באה לפי שעה ממקורות אחרים: ישראל וארה''ב. הדרך היעילה ביותר למנוע מאיראן נשק גרעיני, הוא ביצירת מזרח תיכון חופש מנשק השמדה המונית. את זאת לא ניתן להשיג בלי פירוקה של ישראל מנישקה הגרעיני, הכימי והביולוגי.
ממשלת ישראל נאחזת בהכרזות נשיא איראן נגד ישראל כמו זו שהינה ''עץ רקוב שסופו להיעלם''. שמעון פרס עונה לאיראנים במטבע דומה ומאיים על נשיא איראן שגורלו יהיה כמו זה של סדאם חוסיין. האמת היא שהרקב בישראל צריך להדאיג, לא את איראן, אבל את הישראלים. כאשר מדינה שנגועה ברקב ובשחיתות מצוידת בנשק גרעיני, כולנו צריכים לפחד.
מן הראוי שהמאמצים לפירוק נשק גרעיני ינותבו לשני הערוצים: איראן וישראל. מהראשונה למנוע את הנשק ומהשנייה לפרק אותו. אלו הכלים השלובים הנכונים. לא מלחמה, לא טילים, לא הפצצות, שסופם עלול לסחוף את כולנו לחידלון.

---

עוד פסח של כיבוש

כבר נלאיתי מלחזור על כך, אבל אין מנוס. גם הפסח הזה מאבד ממשמעותו כל עוד ישראל שוללת את חירותם של אחרים.
כאשר מתנחלים גזענים בשטחים הכבושים, חיילים במחסומים, מנצלי מהגרי עבודה, סוחרי נשים, קוראים בהגדה על יציאה מעבדות לחירות הם למעשה לועגים לטקסט, מפשיטים אותו מכל משמעות.
במקום לשפוך את חמתנו על הגויים, ככתוב בהגדה, חייבים שוחרי זכויות האדם בישראל לשפוך את חמתם על כל אלה שמשתתפים בהפרת זכויות הזולת, ללא הבדל דת, גזע, לאום ומין.

---