מערכת הבחירות הדרמטית ביותר והמשעממת ביותר בהיסטוריה שלנו הגיעה סוף-סוף לסיומה. ישראל מסתכלת במראה ושואלת את עצמה: מה קרה, לעזאזל?
כשהלכתי לקלפי, במרכז תל-אביב, לא יכולתי לזהות שום סימן לכך שזה יום-בחירות. בדרך כלל, הבחירות אצלנו הן אירוע יצרי, מתלהם. מודעות בכל מקום, מאות מכוניות מכוסות בסיסמאות פולטות ג'ינגלים מרמקולים אדירים, אצות אנה ואנה כדי להביא בוחרים לתחנות הקלפי, רעש והמולה.
הפעם - שום דבר. דממה דקה. פחות משני שלישים של הבוחרים הרשומים טרחו בכלל להצביע. רבים מואסים בפוליטיקאים, מזלזלים בדמוקרטיה. מגזרים שלמים מנוכרים. היו מי שהחליטו שלא להצביע, אך התחרטו ברגע האחרון ובחרו ברשימת הגמלאים, שקפצה מאפס לשבעה מנדטים.
זוהי הצבעת-מחאה אמיתית. אפילו אנשים צעירים אמרו לעצמם: במקום לשים פתק לבן, לפחות נעזור למיסכנים - לזקנים, לחולים (גם סופניים), לנכים ולכל מערכות הבריאות והחינוך שנפלו קורבן לשיטה הכלכלית התאצ'רית של נתניהו, בגיבוי שרון, ששמעון פרס (דווקא הוא) קרא לה ''חזירית''. הרי יש לנו הורים זקנים, וגם אנחנו נזדקן אי-פעם.
ההצבעה לגימלאים הייתה קוריוז. אך מה קרה בזירה העיקרית?
בתחילת המערכה כתבתי שכל המערכת הפוליטית זזה שמאלה.
רבים חשבו שזוהי משאלת-לב, הרחוקה מהמציאות. אבל זה קרה.
התוצאה העיקרית של הבחירות היא שאחרי שנות דור נשברה אחיזת-החנק של הגוש הלאומני-דתי במדינה. התבדו כל המומחים שהכריזו שהשמאל מת, ושנגזר על ישראל להימק תחת שלטון הימין להרבה, הרבה זמן.
כל מפלגות הימין ביחד זכו ב-32 מושבים
•, והסיעות הדתיות ב-19. הגוש הלאומני-דתי כולו, שיש לו רק 51 מושבים, אינו יכול עוד לחסום צעדים מקרבי-שלום.
זה מפנה. מת החלום של ארץ- ישראל השלמה, מהים עד הנהר.
יש משמעות רבה לכך שהאיחוד הלאומי-מפד''ל, המפלגה המזוהה יותר מכל אחרת עם המתנחלים, זכתה רק בתשעה מושבים - בערך כמו בפעם שעברה. אחרי הדרמה סוחטת-הדמעות של חורבן ההתנחלויות ברצועת-עזה, נשארו המתנחלים בלתי-פופולריים כתמיד. הם הפסידו בקרב המכריע על דעת-הקהל.
נתניהו הכריז שהבחירות עומדות להיות ''משאל עם'' על הנסיגה מהגדה המערבית. ובכן, זה היה משאל - והציבור הצביע ברובו המכריע ''כן''.
הקורבן העיקרי הוא נתניהו עצמו. הליכוד התרסק. בפעם הראשונה מאז שהקים אותו שרון ב-1973, הושפל הליכוד עד היותו המפלגה החמישית (!) בכנסת.
הסיפוק על תבוסת הימין נפגם על-ידי התפתחות מסוכנת: עליית ''ישראל ביתנו'' של אביגדור ליברמן, מוטציה של הימין שיש לה תכונות פאשיסטיות מובהקות.
ליברמן, מתנחל שעלה מברית-המועצות-לשעבר, יונק את עיקר כוחו מהקהילה ה''רוסית'', שהיא רובה ככולה לאומנית. הוא קורא לסילוק כל הערבים (חמישית מאזרחי המדינה), כביכול במסגרת חילופי-שטחים, אבל המסר ברור. יש למפלגתו כל הסממנים של מפלגה מסוג זה: פולחן של מנהיג אחד, הקריאה ל''חוק וסדר'', השינאה הלוהטת ל''אויב'' - הפנימי והחיצוני. האיש הזה זכה ב-12 מושבים ועבר על פני נתניהו. הסיסמה העיקרית שלו - ''דא ליברמן!'' - מזכירה הצבעות דומות מההיסטוריה.
קשה לשחרר את יוסי ביילין מחלקו בתופעה זו, אחרי שהעניק לליברמן, על ארוחת-בוקר דשנה, לגיטימציה מהדהדת. על כך נענש.
במבט הראשון הייתה הצהלה הגדולה במטה מפלגת-העבודה מוגזמת. אחרי הכול, המפלגה זכתה רק ב-20 מנדטים, בהשוואה ל-19 בפעם שעברה (שיש להוסיף עליהם את שלושת המנדטים של ''עם אחד'', מפלגתו של פרץ באותה עת). אבל המספרים אינם מספרים את כל הסיפור.
קודם כל, ההשלכות הפוליטיות מרחיקות-לכת. לא רק המספרים היבשים קובעים בפרלמנט, אלא גם מיקומם על המפה הפוליטית. הקמת קואליציה יציבה בלי מפלגת-העבודה היא עכשיו בלתי-מעשית, ואולי אף בלתי-אפשרית. עמיר פרץ עומד להיות האיש החשוב ביותר בממשלה הבאה, אחרי אהוד אולמרט עצמו.
זה לא הכול. פרץ הוא המנהיג ה''מזרחי'' הראשון של מפלגה ישראלית חשובה. הוא התגבר על ההתנגדות ההיסטורית של הציבור המזרחי למפלגת-העבודה. הוא הרס את המשוואה הקבועה של מזרחי=עני=ימני מול אשכנזי=אמיד=שמאלני.
נכון, זה עדיין לא מצא ביטוי מלא בהצבעה. תוספת המצביעים המזרחיים למפלגת-העבודה הייתה מצומצמת. אך מי שראה את קבלת-הפנים שנערכה לפרץ בשווקים, מעוזם של הליכודניקים, הרגיש שמשהו יסודי מאוד השתנה.
ובעיקר, לפני בואו של פרץ - לפני שלושה חודשים בלבד - הייתה מפלגת-העבודה גוויה מהלכת. עכשיו היא חיה, שופעת מרץ ורעבה לפעולה. זה נקרא מנהיגות, והיא ישנה. פרץ עומד להיות מועמד סביר לתפקיד ראש-הממשלה בבחירות הבאות. גם עד אז תהיה לו השפעה רבה על העניינים החברתיים ועל תהליך השלום.
זוהי כמובן, השאלה העיקרית: האם הממשלה הבאה יכולה לקרב אותנו אל השלום?
אכן, קדימה ניצחה בבחירות, אך אין שמחת-הניצחון שורה בחדריה. כשהיא נוסדה על-ידי שרון, היא ציפתה ל-45 מנדטים. השמיים היו הגבול. עכשיו, כשהיא נאלצת להסתפק ב-28 מושבים, זה מספיק כדי לעמוד בראש הממשלה, אך לא מספיק כדי להכתיב מדיניות.
בנאום-הניצחון שלו קרא אולמרט לאבו-מאזן לעשות שלום. זאת הייתה מחווה ריקה מתוכן וצבועה. שום פלסטיני אינו יכול לקבל את התנאים שעליהם חושב אולמרט. לכן, כאשר יהיה ברור שהפלסטינים אינם ''פרטנר'', ירצה אולמרט ''לקבוע את גבולות-הקבע של ישראל באופן חד-צדדי''. כלומר: לספח בין 15% ל-50% של הגדה המערבית.
ספק אם פרץ יצליח להכתיב לממשלה מדיניות אחרת. יתכן שכל העניין בכלל יידחה, בתירוץ שצריכים קודם כול לפתור את המשבר החברתי. בינתיים יימשך דיכוי הפלסטינים.
תפקידו של מחנה-השלום הוא לשנות זאת. הבחירות מראות שהציבור רוצה בסוף הסכסוך, שהוא דוחה את חלומות המתנחלים ובעלי-בריתם, שהוא רוצה בפיתרון. אנחנו השתתפנו בהשגת שינוי זה. עכשיו עלינו להראות שהשלום החד-צדדי של אולמרט בכלל אינו שלום, ולא יביא פיתרון.
בשעה שאצלנו התנהלו הבחירות, אישר הפרלמנט הפלסטיני את ממשלתו החדשה. עם ההנהגה הזאת אנחנו יכולים וצריכים לנהל משא-ומתן. כרגע, רוב הציבור הישראלי עדיין אינו מוכן לכך. אבל הבחירות הוכיחו שהדרך מוליכה לשם.
הערות:- המספרים המופיעים במאמר זה הם אלה שפורסמו אחרי שנמנו 97% של הקולות. יכולים להיות שינויים קלים במניין הסופי.
מה קרה, לעזאזל?
מעניין שאף פעם אין לכה מילת ביקורת על הערבים
