וריאציה על פרשת רחב

הפעולה הצבאית הישראלית בכלא יריחו מאופיינת בסימני היכר של פרשת רחב הזונה בספר יהושע. למי שלא זוכר או לא למד הנה בתמצית שבתמצית סיפורה.
רחב הייתה במושגים של היום ''סייעת'' של כוחות הכיבוש של יהושע. היא הסתירה את המרגלים ששלח יהושע. היא הכירה היטב את יריחו, את דרכיה ונתיבותיה וראשיה, שנמנו עם לקוחותיה, והייתה מקור מידע שהקל מאד על כיבוש יריחו.
ההסתמכות על אלוהים אינה פטנט של ש''ס, רחב כבר הקדימה אותם. את החלטה להגן על המרגלים נימקה בכך כי ה' נתן בידי ישראל את הארץ.
כפרס על שירותיה הטובים, ניצלו היא ומשפחתה מהטבח שצבא הכיבוש ביצע, ככתוב בפרק ו':

טז ...וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם הָרִיעוּ, כִּי-נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת-הָעִיר. יז וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ, לה': רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה, הִיא וְכָל-אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת–כִּי הֶחְבְּאַתָה, אֶת-הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ.

המפקחים הבריטים והאמריקנים ששמרו בכלא יריחו, על פי הסכם בינלאומי, על האסירים שהואשמו בהתנקשות בשר רחבעם זאבי, הם גירסת 2006 לסיפור רחב.
הם עזבו את משמרתם, הודיעו מראש לישראל על מועד נטישתם כדי לסלול לצבא הישראלי את הדרך למצור על הכלא ולתפישת אלו המכונים בפי שלטונות ישראל ''רוצחי גנדי''.
בדומה לרחב ששיתפה פעולה עם כוחות הכיבוש בימי יהושע, כך הפקחים הבריטים והאמריקנים שיתפו פעולה עם כוחות הכיבוש הישראלים בימינו.

רחב, מתברר, הייתה אשה מאד מכובדת. (זבחים קטז, ע''ב) 17: אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה... מלמד אותנו התלמוד ומוסיף כי היא התחתנה עם יהושע לאחר שהתגיירה, וכמה מגדולי הנביאים, כמו ירמיהו ויחזקאל נימנו עם צאצאי משפחתה.
מעמדם של המפקחים דלעיל בקרב הצבא והממשל הישראלים כמו גם דעת הקהל, בעיקר לאור שיתוף הפעולה עם ישראל, דומה לזה של רחב בימי יהושע. הם זוכים לכבוד ויוקרה, שלא לדבר על האחראים להם, ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר ונשיא ארה''ב דבליו בוש, שאין לך שר ונגיד בישראל שלא בא עליהם.

על פי הכתוב בספר יהושע נפלו חומות יריחו כתוצאה מתקיעה בשופרות. נס כזה לא יכול להתרחש בימינו. צבא הכיבוש הישראלי החליף את השופרות בבולדוזרים ואלה נגסו והרסו את חומות הכלא ביריחו.
מבצע כיבוש הכלא זכה כאן להסכמה כמעט מקיר לקיר. דברי ההלל והשבח ששפכו פוליטיקאים ועיתונאים מכל כלי התקשורת המרכזיים על המבצע החזירו אותנו לימים רחוקים כמו מבצע אנטבה, בהם כל המדינה כרכרה סביב הצבא בדפוסים של עבודת אלילים.
מה בסך הכל היה לנו? צבא מצויד בכל כלי הנשק המודרניים, סוגר על כלא שמספר רובאים שומרים עליו, ומצליח, ראו איזה פלא, להכניע את היושבים בו.

הכוח הממגנט של פעולה צבאית בישראל הוא כה גדול, עד שהוא משתק את שיקול הדעת גם של מנהיגי האופוזיציה, שתפקידם להקשות על הממשלה ולנסות להביא לכישלונה, בוודאי ערב בחירות. לא אצלנו. הן בנימין נתניהו מימין והן עמיר פרץ משמאל(?) חלקו מחמאות לממשלה, על מבצע שהיו צריכים לתקוף אותו, כל אחד מזווית השקפתו. פרץ, המוצג כאיש שלום, שנפגש מספר ימים בטרם המבצע עם אבו מאזן, היה צריך לתקוף בשצף קצף את הממשלה על הפעולה כמחבלת בכל תהליך של הידברות ומו''מ, שבלעדיהם אין שלום. מתברר שגם ללא פרס, פרץ וחבריו לרשימה נתקפים בשיתוק מוחין אל מול ''מבצע הרואי'' מטופש, חסר שחר תוחלת ותועלת, שעוד יעלה לנו ביוקר רב, בדם ובדמים. (מה דעתה של שלי יחימוביץ? שקט יורים).

מה יהיה על אחמד סעדאת, מזכ''ל החזית העממית ושלושת המתנקשים הנמצאים עתה בידי ישראל? הם נשפטו ברשות הפלסטינית, במטרה למנוע הסגרתם לישראל. שלושת המתנקשים הורשעו, ואילו אחמד סעדאת זוכה. הוא נמצא במעצר, כהגנה מפני הסכנה שממשלת ישראל תחליט להוציאו להורג. עתה מעוניינת הממשלה להעמידם לדין בישראל. כלומר, הם יישפטו פעם שנייה על אותן עבירות. אחד משרי הממשלה צוטט כי אין למשפט ברשות הפלסטינית כל משמעות כי התוצאות היו ידועות מראש. אינך יודע אם לצחוק או לבכות. האם תוצאות המשפט בישראל אינן ידועות מראש? האם יש לאחמד סעדאת או למי מהמתנקשים סיכוי למשפט הוגן? בית המשפט הישראלי במקרים כאלה משמש כוח משימה המוציא לפועל את מדיניות זרועות השלטון, ממשלה, צבא ושב''כ.

גם בשמאל היותר רדיקלי היו כאלה שמצאו לנכון להסתייג מההתנקשות בשר זאבי, בבחינת ''רצח הוא רצח הוא רצח''. זהו בהחלט ביטוי ראוי כאשר מדובר ברצח. אולם ההתנקשות בשר זאבי לא נמדדת לשיטתי במושגים של רצח פלילי מן המניין, כפי שההתנקשות של אנשי לח''י בלורד מוין בשנת 1944, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, לא נתפשת ככזו. אני מאמץ כאן את נקודת המבט של הצד המדוכא.

אין שום סיבה לצפות מעם הסובל מדיכוי להשלים עם הוצאות להורג של אזרחיו ומנהיגיו הפוליטיים על ידי מדכאיו. כזו הייתה הוצאה להורג של אבו עלי מוסטפה, ראש החזית הדמוקטית. ההתנקשות בשר זאבי, חבר ממשלה שתמך בהוצאות להורג של מנהיגים פלסטינים, שבאישיותו והשקפתו הפשיסטית היה דגם מזוכך של הישראלי הגזען המכוער, הייתה פעולת תגמול מתבקשת, שפגעה באחד מראשי הנחשים מבלי לגרום לאבידות באוכלוסיה אזרחית כפי שקורה בפעולות הטבח של צבא הכיבוש הישראלי.
יש להעמיד לדין את מי שהחלו בשרשרת ההוצאות להורג: שרים, גנרלים ועד לטייסים ולחיילים המבצעים בשטח ולא את אלה שבמסגרת מאבקם הצודק נגד הכיבוש ביצעו מעשי תגמול נקודתיים מבלי לפגוע באוכלוסיה חפה מפשע.

בטוריי כתבתי לא פעם, כי אילו היו הפלסטינים שועים לעצתי, היו נמנעים ממאבק חמוש ופגיעה בחיי אדם, כולל אויביהם המרים, ומתרכזים בשיטות של המהטמה גנדי. האהדה למאבקם, כמו גם הישגיהם, היו מרקיעים שחקים. המאבק האזרחי הלא אלים המתנהל עתה בבילעין הוא הכיוון הנכון. אולם כל עוד קיימים ארגוני התנגדות פלסטינים שבחרו להתנגד לכיבוש ולכובש האלים והאכזרי במאבק מזוין, יש להבדיל הבדל היטב בין פגיעה בכוחות הכיבוש על שריו ומפקדיו, לבין פגיעה באוכלוסיה אזרחית חפה. הפגיעה בזאבי עונה על הבחנה זו.

---

הספין סביב אילן חלימי

ממשלת ישראל, התנועה הציונית, הסוכנות היהודית והקרי''ף (ארגון הגג של יהודי צרפת) זכאים לפסלון האוסקר על בימוי דרמטי מעולה בעקבות רצח הצעיר היהודי צרפתי אילן חלימי.
הכישרון של הארגונים הנ''ל להעצים את הרצח למימדים של כמעט שואה אנטישמית חדשה, ראוי לביקורת לאור המניפולציה המכוערת שנרקחה בעקבותיו. המניפולציה הצליחה לגייס את כל ממשלת צרפת ואת הנשיא לגילויי אהדה חסרי תקדים לקהילה היהודית.
הקהילה המוסלמית והאפריקנית בצרפת, המונה כ-‏6 מיליון אזרחים, לעומת 600 אלף יהודים, סובלת מאפליה וגזענות חמורים לאין ערוך ממה שיהודי כלשהו סובל בצרפת. היא יכולה רק לחלום על התגייסות למענה כמו זו שממשלת צרפת גילתה כלפיי היהודים.

הרצח של חלימי הגיע ממש ברגע הנכון. זמן קצר לפניו פורסם דו''ח על מצב האנטישמיות בצרפת וממנו למדנו שבשנת 2005 חלה ירידה ממשית במספר האירועים המסווגים כאנטישמים. הדו''ח הזה שפך מעט מים צוננים על מאמצי שליחי העלייה של הסוכנות היהודית, שמנסים בכל דרך אפשרית להפיח אווירה של סכנה נוראה ואיומה המצפה ליהודי צרפת, ועל כן ראוי כי ימהרו ויהגרו לישראל.

גם הטלוויזיה הישראלית (ערוץ 2 המסחרי) התגייסה למשימה באמצעות המשדר האחרון של ''עובדה'' בעריכת דורון גלעזר ואילנה דיין. עורכי התכנית שלחו לצרפת את הכתבת אורלי וילנאי פדרבוש והיא חזרה משם עם תשדיר אימה של אנטישמיות נוראה המשתוללת שם. חלקים של הכתבה יצרו את הרושם שסכנת השמדה מרחפת על יהודי צרפת אם לא ימהרו ויהגרו לישראל.
באחת, תשדיר שירות לסוכנות היהודית. אורלי וילנאי, הכתבת של ''עובדה'' לענייני חברה, מגלה בעבודתה העיתונאית בישראל גישה ביקורתית, אולם הנסיעה לצרפת השילה ממנה את מערכת הסינון החיסון והתהייה, והיא השתעבדה לחלוטין לתעמולה ציונית פשטנית.

האם ישראל היא באמת מקלט בטוח ליהודי צרפת, או שמא ישראל היא היום המקום המסוכן ביותר ליהודים? אין עוד מדינה בעולם שכל כך הרבה יהודים נהרגים בה כמו ''במקלט הבטוח'' הקרוי ישראל. על כך נדון בהרחבה בפעם אחרת.

השאלה שאני מבקש לעורר: האם רצח חלימי היה באמת אירוע אנטישמי בעל מימדים כה חמורים כפי שהיהודים והציונים הציגו? האם באמת נשקפת סכנה ליהודי צרפת שמרביתם נמנים עם השכבה הבורגנית השבעה? אני סבור שלא.

נתחיל בכך שחבורת הרוצחים של אילן חלימי נמנית עם הקהילה האפרו מוסלמית הסובלת מאפליה וגזענות מצד ממשלת צרפת וחלקים ניכרים של החברה הצרפתית.
הקהילה היהודית, למרבה הצער, נמנית עם החלק הגזעני של החברה הצרפתית, בכל הקשור לקהילה המוסלמית. התמיכה הגורפת של מנהיגי הקהילה היהודית בישראל הגזענית והקולוניאלית, שקורבנותיה הם ערבים ומוסלמים, ממקמת אותה בשכנות לגזען ז'אן מארי לה-פן, מנהיג החזית הלאומית בצרפת, שהפך בכלל לידיד ישראל. הפתרונות שז'אן מארי לה פן מציע לאזרחים הצרפתים ממוצא אפריקני ואיסלאמי דומים מאד לעקרונות הטרנספר שמציע אביגדור ליברמן מנהיג ''ישראל ביתנו'' לאזרחים הערבים בישראל ומקובלים, על פי הסקרים, על חלק ניכר מדעת הקהל הישראלית.

טענת האנטישמיות ברצח אילן חלימי מבוססת על כך שהחבורה שחטפה את אילן, ניהלה עם המשפחה מו''מ על כופר כספי. כאשר אמרו בני המשפחה כי אין להם הכסף, הציעו כי יגייסו אותו בקהילה היהודית, שהרי ליהודים יש כסף.
עכשיו צריך לשאול ביושר: האם המחשבה שעולה בדעתם של מי ששייכים לשכבה הענייה והדפוקה בצרפת, כי ליהודים יש כסף, היא רק אנטישמיות? האם אין זה נכון שיהודי צרפת שייכים מבחינה כלכלית לחלק המבוסס יותר של החברה הצרפתית, ורבים מהם מטפסים לעשירונים ולאלפיונים העליונים? לכך יש להוסיף את העובדה שחיי הקהילה היהודית מאד מפותחים בצרפת, וגם זה מוסיף להנחה של חפצי כופר, כי הסיכוי לגייס משם כספים הוא פשוט יותר גדול ממה שניתן לגייס מתושבי פרבר של שכונות עוני.

לפרשה נוסף מימד החטיפה באמצעות אשה צעירה. רגע רגע. מאיפה למדו הצעירים האלה את שיטת החטיפה באמצעות פיתוי של נשים מושכות? אהה, אולי מי מחבורת החוטפים קרא באחד מעיתוני צרפת דיווח על מעללי ממשלת ישראל בפרשת מרדכי ואנונו, שנחטף באמצעות סוכנת של המוסד, ואולי, רק אולי, הם סברו שמה שטוב לממשלת ישראל טוב גם להם. ואולי, רק אולי, גם ממשלת ישראל נושאת באחריות שילוחית כלשהי לחטיפתו של אילן חלימי.

לסיכום. האנטישמיות אינה הבעיה הבוערת בתחום הגזענות בצרפת. היהודים שם בטוחים הרבה יותר מאשר בישראל. חייהם נוחים. רבים מהם נמצאים בצמרת הממשל, האקדמיה, הכלכלה. חיי הקהילה שלהם מפותחים.
הגזענות בצרפת מתמקדת ביחסם של הממשל ומוסדות החברה הצרפתיים אל המהגרים מארצות האיסלאם ואפריקה. מרבית הארגונים היהודיים משתלבים למרבה הצער ביחס הגזעני והמתנשא לערבים. הדבר נובע במידה רבה מתמיכה גורפת בישראל הכובשת והגזענית, עובדה שתורמת לקונפליקט היהודי עם אזרחי צרפת ממוצא ערבי ואפריקני.
מרבית אזרחי צרפת ממוצא מוסלמי ואפריקני באו לצרפת אחר 1945. הם לא נושאים עימם מורשת אנטישמיות מימי דרייפוס ומשטר וישי.
זאת לא אומרת שאין אנטישמיות בצרפת. מימדיה צנועים, בין השאר משום שהדבר פשוט לא מקובל ונחשב לסטייה ולא לנורמה.

---