אבנר שמעוני מתפרנס כבר שנים רבות מתעשיית הכיבוש הישראלית. עד לפינוי/גירוש/עקירת המתנחלים הפולשים מרצועת עזה (אין לי בעיה עם אף אחת מההגדרות הנ''ל, שהרי צריך היה לגרש ולעקור אותם מהאדמות אליהן פלשו ואותן שדדו מהפלסטינים) שימש שמעוני כיו''ר המועצה האזורית של הגוף שהיה ידוע בציבור כגוש קטיף.
לא צריך לדאוג לשמעוני. כמו עסקני כיבוש אחרים, הוא מצא מיד עבודה חדשה (''בעזרת השם'' כמאמר חובשי הכיפות) בתחום תעשיית הכיבוש, כאשר מונה למשרת מנכ''ל הגוף המוכר בשם „מועצת יש''ע”. עם כל מלמולי ''ברוך השם'', ברור גם ל''גדולי הדור'' כפי שנהוג לכנות רבנים נערצים, שהיושב במרומים לא מממן את הפרזיטים האלה. אנחנו, האזרחים, מימנו את שמעוני ועסקנים אחרים בעזה וממשיכים לממן את שמעוני וחבריו בגדה כשהם מכניסים לכיסם מדי חודש משכורות נאות, המסתכמות בסכומים נאים, המהווים חלום רטוב של מובטלים או מקבלי שכר מינימום.
אותו שמעוני אמר למחרת פינוי בריוני עמונה כי מ''מ ראש הממשלה אהוד אולמרט ''הכריז מלחמה על ההתנחלויות ומיצב עצמו בשמאל הקיצוני''.
ההצהרה הנ''ל עוררה בי שמחה רבה. שהרי אם זה נכון, לא נותר לי אלא לחבק את אולמרט בחום ולומר לו, ''אחינו אתה'' ואפילו לסלוח לו על שלקח לו כה הרבה זמן להגיע למסקנה הנכונה.
אלא ששמחתי הייתה מעט מוקדמת. לאחר שהאזנתי לראיון שהעניק אולמרט לעיתונאי ניסים משעל מהערוץ השני, ראיון ראשון מאז שהחליף את ראש הממשלה שרון, התברר לי ששמעוני היה ונותר הוזה הזוי. אולמרט, לצערי, טרם הכריז מלחמה על ההתנחלויות ולא זו בלבד שאינו נמצא בשמאל הקיצוני, אלא הוא עדיין שקוע עמוק בביצת הכיבוש.
הנה חזונו של אולמרט: הוא ''ייפרד'' מהפלסטינים ויקבע חד צדדית את ''גבולות הקבע'' של מדינת ישראל. הוא ישאיר בתחומי המדינה את ''גושי ההתנחלויות'', כולל מעלה אדומים ובקעת הירדן.
במלים אחרות, אולמרט מתכוון לממש את תכנית שרון למדינת בנטוסטן פלסטינית. הבעיה היחידה עם תכנית זו, שהיא אינה מקובלת על העם הפלסטיני, ללא הבדל הנהגה ומפלגה.
אם אולמרט מתכוון לכך ברצינות, אזי הוא לא פחות הזוי משמעוני. זהו מתכון להמשך מעגל הדמים.
אלא אם כן, אולמרט לא מתכוון למה שהוא אומר, מתחנף בטרם בחירות לאיזה קו אמצע קונצנזואלי, מחביא באמתחתו את הקוסם השמאלי שיצוץ לאחר הבחירות ויביא את השלום.
האם מותר ללעוג למוחמד?
הסערה שקמה בעולם הערבי והמוסלמי בעקבות 12 הקריקטורות על הנביא מוחמד שפורסמו בעיתון הדני ''יולנדס פוסטן'' והועתקו עתה גם לעיתונים בגרמניה, צרפת, איטליה ונורבגיה, מחייבת אותי, כמי שעוסק בכתיבה ומגן בקנאות על חופש הביטוי, לנקוט עמדה. האם מותר היה לפרסם את הקריקטורות, על אף הפגיעה ברגשותיהם הדתיים של המוסלמים, והאם ראוי היה לפרסמן? שתי שאלות שונות.
כאשר העיתון הדני פירסם את ההזמנה לקריקטורות על הנביא מוחמד, ידעו עורכיו, והדבר גם פורסם בעיתון, כי על פי הדת המוסלמית אסור לצייר את דמותו של הנביא.
העיתון מבטא דעת קהל ימנית המבקשת לחסום את ההגירה המוסלמית לדנמרק ואירופה. זו גם עמדת הממשל הימני בדנמרק שניבחר בין השאר על בסיס זה.
הממשל הדני והעיתון ''יולנד פוסטן'' מבטאים הלך רוח אירופי אנטי מוסלמי, הרואה בקהילה המוסלמית סכנה ''לאורח החיים האירופי''. לא זו בלבד שיש לעצור את ההגירה המוסלמית, אלא אם אפשר יש לגרש את אלה שטרם התאזרחו.
הקהילה המוסלמית באירופה, בהכללה (שכמובן אינה תופסת לגבי כל פרט ופרט), סובלת מאפליה, מיחס שלילי, מגישה תיוגית שגובלת בגזענות.
פעולות הרצח של אל קאעידה, התאים הפונדמנטליסטים שהתגלו בארצות אירופה ותכנית 7 השלבים שהארגון פירסם להשתלטות האיסלאם על כל העולם עד 2020, תכנית שכוללת את חיסול כל הכופרים ומגדירה את הדמוקרטיה ''כדת כפירה חדשה'', כמובן שמזינים את הגישה הגזענית כלפי המוסלמים.
העיתון יזם בכוונת מכוון פרובוקציה שתבדוק את ''גבולות הסובלנות המוסלמית''. הקריקטורות הראו את הנביא מוחמד בפנים (תרתי משמע) מאד לא מחמיאות, כמו אותה קריקטורה המראה את הנביא עם תרבוש שמכיל פתיל המפוצץ מטען חבלה. הקריקטורות לא הבחינו בין איסלאם מתון וקיצוני, שהרי הנביא מוחמד הוא לא רק נביאם של אל קאעידה אלא גם של מיליוני המוסלמים שמתנגדים לדרכו של הפונדמנטליזם האיסלאמי.
הקריקטורות היו ביטוי לאיסלאמופוביה, והם פגעו ללא צורך ברגשותיהם של מאות מיליוני מוסלמים שדבר אין להם עם אל קאעידה, או ארגונים המסונפים אליו.
מכאן יובן כי כמי שתומך בזכויות אדם, סובלנות בין דתית ושוויון אני חייב להסתייג מהמגמה שהייתה טבועה בפרסום הקריקטורות. הפרסום לא היה ראוי. בנוסף לכך אני סבור כי הקריקטורות ככאלה לא היו מוצלחות.
אבל, ויש כאן אבל גדול, כמי שתומך בחופש ביטוי, גם לדעות המקוממות אותי, אני מתייצב לצד אלה הסבורים שמותר היה לפרסם את הקריקטורות, וכמובן שאני מסתייג מהאיומים שהשמיעו קנאים דתיים על חייהם של עורך העיתון וציירי הקריקטורות.
מבחינה מסוימת העיתון השיג את מבוקשו מעבר למה שהתכוון. ההפגנות הסוערות והאלימות בעולם הערבי שכללו שריפת שגרירויות דנמרק ונורבגיה בביירות ובדמשק, מוכיחות עד כמה הדת נטועה עמוק בהמונים, ועד כמה קל לארגן המונים במדינות עניות לפעילות אלימה בשם הדת. הדת כאופיום להמונים, כפי שלימד אותנו מרקס המנוח.
אז נכון שבדרך כלל קריקטורות הן מדיום שאין לו אלוהים, אבל רצוי שהעוסקים בהן יהיו בעלי שכל, חוכמה ותבונה. מי שניחן באלה לא היה מפרסם את הקריקטורות על מוחמד.
הפינוי בעמונה
מהי העמדה הראויה, לדעתי, של איש שמאל אל מול האלימות שהפעילה המשטרה בפינוי מאות בריוני הכיפות הסרוגות והחצאיות הארוכות בהיאחזות עמונה?
העיתונאי דן מרגלית ניצל את ההזדמנות וקרא לצבא ולמשטרה להפעיל אותה אלימות על המפגינים נגד חומת האפרטהייד בבילעין. אלה ואלה לדידו מפרי חוק שיש להפעיל עליהם את היד החזקה והאלימה.
יש הבדל תהומי בין המפגינים שוחרי השלום נגד חומת האפרטהייד בבילעין לבין הנוער הפשיסטי שוחר המלחמות שהתבצר בעמונה.
בריוני עמונה תכננו אלימות. הם הכינו אלפי אבנים, בלוקים ואפילו סלעים ועוד אמצעים כדי לפגוע בשוטרים המפנים. מדובר במעין פלוגות סער המוכרות גם בכינוי ''נוער הגבעות'', שהוסתו על ידי רבנים וחברי כנסת מהאיחוד הלאומי להגן על שוד קרקעות של פלסטינים.
בריוני עמונה הפעילו את האלימות כמתוכנן על ידם. הם זרקו מטר אבנים וברזלים על שוטרים ופצעו אותם וביצעו לינץ' בשוטר שנפל מסוסו.
במלים אחרות, הפעם, בשונה ממרבית הפעמים, המשטרה הפעילה את כוחה בצדק על מטרה ראויה.
המפגינים בבילעין, זו אופרה אחרת לגמרי. מדובר במפגינים לא אלימים, שוחרי זכויות אדם, שבאים להפגין בעד מטרה ראויה – שמירה על נכסיהם של הפלסטינים והתנגדות לחומת האפרטהייד שגוזלת מהכפריים את אדמתם, מטעיהם ופרנסתם. הם מפגינים נגד הפרת החוק שמבצעת מדינת ישראל שהרי בניית החומה נעשית בניגוד לחוק הבינלאומי ובניגוד לפסיקת בית הדין הבינלאומי.
באחת – האלימות המשטרתית נגד בריוני עמונה האלימים והמסוכנים הייתה מחויבת המציאות; ואילו באשר למפגיני בילעין, יהודים וערבים, שבאים מצויידים בכרזות בלבד, אין כל הצדקה להפעלת אלימות משטרתית או צבאית נגדם.
בריוני עמונה משולים למי שמתעקשים לבצע אונס, בעוד מפגיני בילעין עושים ככל יכולתם למנוע את האונס. ואין דין השניים זהה.
חד''ש בל''ד
מתנהל עתה ויכוח מאד ער באזור התמיכה של מפלגות חד''ש ובל''ד בסוגיה האם ללכת בחזית משותפת אם לאו. הדעת נותנת כי אם יש חשש כי מי מהשתיים, או שתיהן, לא יעברו את אחוז החסימה, ראוי לשלב כוחות.
כמי ששייך לקול השמאלי הנייד שמשייט במרחב שבין מרצ לחד''ש, אני מאד מוטרד מכך שבמפלגות חד''ש ובל''ד אין אישה במקום ריאלי, ואני מתכוון לאישה ערביה. את זאת אני כותב ביודעי שבשתי המפלגות יש נשים משכמן ומעלה, שבוודאי לא נופלות, ולדעתי אף עולות, על הגברים שמוקמו במקומות הראשונים. זהו שיקול מאד דומיננטי אצלי בהחלטה עבור מי אצביע.
הספד לעשירים
לפני מספר ימים הלכה לעולמה אישה בשם אנדריאה ברונפמן. היא נדרסה למוות בניו יורק. מה מייחד את האישה הזו? קודם כל שהיא הייתה עשירה מאד, נשואה לצ'ארלס ברונפמן, אחד משני היורשים של חברת הויסקי סיגראם, שהקים האב, סמואל ברונפמן, במונטריאול. חברה זו הפכה לאימפריה לאחר שעשתה את המיליונים בתקופת היובש בארה''ב.
סמואל ברונפמן, מייסד האימפריה, מהגר מרוסיה, משול לאוליגרכים מברית המועצות שהתעשרו בדרכים מפוקפקות, אולם הדור השני של הברונפמנים, ובוודאי השלישי, כבר נהנים מהיוקרה והמעמד של ''עשירים לגיטימיים'', כפי שיקרה, קרוב לוודאי גם לילדיהם של גיידאמק וחבריו.
מזלה של אנדריאה ברונפמן שפר עליה. היא נולדה למשפחה בריטית בעלת נכסים ולימים התחתנה עם צ'ארלס ברונפמן, כפי שקורה לא אחת כאשר כסף נדבק לכסף.
אנדריאה ברונפמן (אנדי בפי ידידיה) יצאה ונכנסה אצל שועים ונגידים בישראל. היא היתה בת בית בחוגי השלטון. אהוד אולמרט מספר כי בערב בו הודיעו לו כי סמכויות ראש הממשלה עוברות אליו לאחר התקף השבץ השני של שרון, הוא שהה בחברתה של משפחת אנדריאה ברונפמן.
אנדריאה ברונפמן היתה תורמת לקרנות שונות. וזה כמובן יאמר לזכותה.
לאחר מותה כתבה עליה טלי ליפקין שחק, אשתו של הרמטכ''ל לשעבר אמנון ליפקין שחק, כתבה ב''מעריב'' על שני עמודים שכמעט סחטה דמעה מעיני.
מה למדתי עליה? היא התאפיינה ''בהדר צנוע ומאופק'' ו''יחס תובעני מעצמה ומאחרים'', וכן הייתה בעלת ''התלהבות וסקרנות''.
הלאה: ''המשפחה, מהעשירות בתבל, דוגלת בשוויון ובליברליות''. ועוד: ''אנדי וצ'רלס ברונפמן ניהלו אורח חיים סולידי, מרופד בנוחות ומשדר אנינות''. וכמובן, ''הם היו מאד צנועים''.
משפט המחץ של טלי ליפקין שחק היה: ''מי שלא פחד ממנה אהב אותה''.
אז מה אני רוצה להגיד? שאם אתם עשירים ותורמים, יכתבו עליכם עיתונאים מפורסמים, המשתכשכים עם בעלי הממון, הספדים יפים בעיתונים בעלי תפוצה, בלי לשלם על כך כמודעה.
''שמאל קיצוני''
חצי תאווה בידו
