זה היה יום צבעוני בבילעין. דגלים מפלגתיים בכל הצבעים התנופפו ברוח העזה, כרזות-בחירות וגראפיטי צבעוניים קישטו את הקירות. היתה זאת ההפגנה הגדולה ביותר מזה זמן. הפעם השתלבה המחאה נגד הגדר בתעמולת-הבחירות הפלסטינית.
צעדתי במצב-רוח מרומם בשמש החורפית הנעימה, מוקף מאות צועדים ישראלים ופלסטינים על דגליהם המתנופפים. נשאתי ברמה את הסמל של ''גוש שלום'', המורכב מדגלי ישראל ופלסטין, זה לצד זה. התקרבנו לשורת החיילים החמושים שציפתה לנו לפני הגדר, כשהבחנתי לפתע שאני מוקף בדגלים הירוקים של חמאס.
ישראלים נורמליים היו נדהמים. מה, המחבלים הרצחניים צועדים בשורה אחת עם פעילי-שלום ישראליים? ישראלים צועדים, מדברים ומתלוצצים עם מי שעתידים להתאבד בעריהם? אנחנו איתם? הם איתנו? לא יכול להיות!
אבל זה היה טבעי לגמרי. כל המפלגות הפלסטיניות השתתפו בהפגנה, יחד עם פעילי-השלום הישראליים והבינלאומיים. ברחנו ביחד מענני הגז המדמיע, עברנו ביחד דרך שרשרות החיילים, נדחפנו ביחד, הוכינו ביחד. הדגלים הירוקים של החמס, הצהובים של פת''ח, האדומים של החזית הדמוקרטית והכחולים-לבנים של ישראל על הכרזות שלנו השתלבו בהרמוניה, ממש כמו האנשים שנשאו אותם.
בסוף אילתרנו מין תזמורת מחאה. עמדנו כתף אל כתף, ישראלים ופלסטינים, לאורך מעקה-ברזל התוחם את תוואי הגדר, ותופפנו עליו בקצב באבנים. זה היה מין טאם-טאם אפריקאי שנשמע למרחקים. המתנחלים החרדים במודיעין-עילית, שהוקמה על אדמות בילעין, בוודאי תמהו מה זה.
השתתפות כל המפלגות הפלסטיניות היתה כשלעצמה תופעה חשובה. אין ספק שתרמו לכך הבחירות הפלסטינית העומדות להיערך ביום הרביעי הקרוב. היה קצת מוזר לראות את אותן הפנים על הכרזות לאורך הדרך ולצדנו בתהלוכה.
אך זה גם מראה עד כמה הפכה הגדר חשובה בעיני הציבור הפלסטיני.
לפני שנים, כשאך החלה בניית הגדר, ביקרנו אצל יאסר ערפאת כדי להציע לו מאבק משותף נגדה. התרשמתי אז שדבריי על הסכנה הטמונה בגדר נשמעו לו חדשים לגמרי. המימסד הפלסטיני עדיין לא תפס את חשיבותה. עכשיו נמצאת הגדר כמעט בראש סדר-היום הפלסטיני.
השבוע, ערב הבחירות שבהן עשוי חמאס להגיע להישגים מרשימים, היתה חשיבות רבה לתמונה של פעילי החמאס הצועדים כתף אל כתף עם פעילי-שלום ישראליים - מפני שבקרוב ייכנס חמאס לפרלמנט הפלסטיני, ואולי גם לממשלה הפלסטינית.
קונדוליזה רייס מתחה ביקורת חריפה על הבחירות, בגלל השתתפות ''הטרוריסטים''. בכך שימשה הד לטענות עמיתתה החדשה, ציפי ליבני, שהכריזה כי בגלל חמאס הבחירות הן ''לא דמוקרטיות''.
מה שנוצר כאן הוא תירוץ חדש לסירוב ממשלתנו לנהל משא-ומתן עם ההנהגה הפלסטינית הנבחרת. התירוצים משתנים כל הזמן, אבל המטרה נשארת אותה המטרה.
תחילה היתה הטענה שישראל לא תנהל משא-ומתן לפני שהנשיא הפלסטיני החדש, אבו-מאזן, יפרק את ''תשתית הטרור''. במסגרת ''מפת הדרכים'' הוא אכן התחייב לעשות זאת, אבל באותו הזמן התחייב גם שרון לפרק בו-זמנית את מאה המאחזים וההתנחלויות שקמו אחרי שהגיע לשלטון ב-2001. שרון התעלם מזה לגמרי.
אחר-כך באה הטענה שהרשות הפלסטינית שקעה באנארכיה. איך אפשר לנהל משא-ומתן עם אנארכיה?
עכשיו באה הטענה שאי-אפשר לצפות מישראל לנהל משא-ומתן עם הנהגה פלסטינית הכוללת את חמאס, ארגון שביצע הרבה פיגועי-התאבדות בישראל ושגם עכשיו אינו מקבל, לפחות רשמית, את קיומה של ישראל.
התירוצים רבים, ואפשר לייצר עוד כמה וכמה, כנדרש. (זה מזכיר לי את ידידי המנוח, נתן ילין-מור, מי שהיה ראש לח''י ואחר-כך פעיל-שלום: ''הלוואי שאלוהים יזמן לי כל-כך הרבה פיתויים כמו שיש לי תירוצים להיכנע להם.'')
נוכחות חמאס בממשלה הפלסטינית הבאה אינה סיבה לסרב לשאת-ולתת. להיפך, זוהי סיבה טובה לפתוח סוף-סוף במשא-ומתן. כי פירוש הדבר הוא שנישא-וניתן עם כל הקשת הפוליטית הפלסטינית (מלבד הג'יהאד האיסלאמי הקטן). אם יצטרף חמאס לממשלה שתקום על בסיס מצע-השלום של אבו-מאזן, ברור שהוא בשל למשא-ומתן, עם או בלי נשק, על בסיס של הודנה.
בעלי הזיכרון זוכרים בוודאי שלפני 30 שנה, כאשר פתחתי במגעים הסודיים עם הנהגת אש''ף, הייתי כמעט האדם היחיד בישראל שהציע לנהל משא-ומתן עם הארגון, שהוגדר אז רשמית כ''אירגון-טרור''. היו דרושות לממשלות-ישראל כמעט עשרים שנה כדי להגיע לאותה הנקודה. עכשיו אנחנו מתחילים שוב מאותו המקום.
מדוע מסרבים הארגונים הפלסטיניים להתפרק מנשקם? אל נשלה את עצמנו: לרוב הפלסטינים, הנשק הזה הוא מעין עתודה אסטרטגית. אם המשא-ומתן עם ישראל לא יוביל לשום מקום, יתחיל המאבק המזויין, קרוב לוודאי, מחדש. זאת איננה גישה בלתי-רגילה (ע' ערך אירלנד).
גם אילו רצה אבו-מאזן לפרוק את חמאס מנשקו, הוא לא היה מסוגל לעשות זאת. המעמד החלש שלו, וגם חולשתה של תנועת פת''ח, הופכות את זה לבלתי-אפשרי.
החולשה הזאת, המוצאת את ביטוייה גם ב''פאודה'' (אנארכיה), נגרמה בעיקר על-ידי אריאל שרון. המאמץ הערמומי שלו לחתור תחת מעמדו של אבו-מאזן נשא פרי.
הצבעתי על כך יותר מפעם אחת: בעיני שרון, עלייתו של אבו-מאזן היוותה סכנה חמורה. בוש הציג את המנהיג הפלסטיני החדש כדוגמה להצלחתו להביא דמוקרטיה ושלום למזרח התיכון. זה סיכן את היחסים הבלעדיים שבין ארצות-הברית וישראל, והיה עלול להביא הפעלת לחץ אמריקאי על ישראל.
כדי למנוע זאת, נמנע שרון מלעשות אף את הוויתור הכי קטן לאבו-מאזן, כגון שיחרור אסירים (למשל: מרוואן ברגותי), שינוי תוואי הגדר, הקפאת ההתנחלויות ותיאום הנסיגה מעזה עם אבו-מאזן. המערכה הזאת הצליחה, מעמדו של אבו-מאזן נפגע במידה רבה.
עכשיו מנצלים יורשיו של שרון את החולשה הזאת כתירוץ, כדי שלא לנהל משא-ומתן לשלום עם הממשלה הפלסטינית הבאה. זה מזכיר את הנער שרצח את שני הוריו וביקש רחמים משופטיו: ''רחמו עלי, אני יתום!''
אבוי, יתום אני
