למען הנימוס אני נמנע מלהשלים את המשפט בנוסח המיוחס לזקן השומרים, אברהם שפירא ז''ל. כולנו גדלנו והתחנכנו בחממה הדמוקרטית, ולמרות שיש אין ספור מאפיינים למשטר דמוקרטי, מקובל לראות בבחירות חופשיות של מוסדות השלטון בידי האזרחים את מהותה של הדמוקרטיה. מאמר שהתפרסם לאחרונה בניו יורק טיימס, הנושא את הכותרת ''למה להצביע'' (
Why Vote?, New York Times, Nov. 6, 2005) מעמיד בסימן שאלה את ההנחה הזאת, ומטיל ספקות בחשיבות שאנחנו נוהגים לייחס לזכות ההצבעה.
השאלה, כפי שמציג אותה המאמר איננה בעד מי להצביע, אלא מדוע בכלל להצביע. אם בוחנים את תהליך ההצבעה מפרספקטיבה של עיסקה כלכלית, אין לפרט שום סיבה שבעולם להצביע. ההצבעה כרוכה בהשקעה (זמן, מאמץ, אובדן שעות עבודה) והתמורה אותה הפרט אמור לקבל היא השפעה על תוצאות הבחירות. המציאות היא שזה לא כך. הסיכוי שלהצבעת הפרט תהיה השפעה כל שהיא על תוצאות הבחירות הוא מיזערי ואינו מצדיק את ההשקעה הכרוכה בהצבעה, כמה שלא תהיה קטנה.
שני כלכלנים, קייסי מוליגן (Casey Mulligan) וצ'רלס הנטר (Charles Hunter), ניתחו את התוצאות של 56,000 מערכות בחירות לקונגרס ולבתי המחוקקים של המדינות בארה''ב, מ-1898 ועד היום. מסתבר שלמרות הרעש התקשורתי הרב, ''מרוץ צמוד'' הוא תופעה מאוד נדירה. למעלה ממחצית מערכות הבחירות לקונגרס הוכרעו בפער של 22 אחוזים או יותר. למעלה ממחצית מערכות הבחירות לבתי המחוקקים של המדינות הוכרעו בפער של 25 אחוזים או יותר. מרוצים שהוגדרו כ''צמודים'', גם בהם ההכרעה לא היתה בדרך כלל על חודו של קול. מתוך 40,000 מערכות בחירות לבתי המחוקקים של המדינות, עם ציבור בוחרים של למעלה ממיליון מצביעים, רק שבע הוכרעו בפער של קול בודד (שתיים הסתיימו בתיקו). מתוך 16,000 מערכות בחירות לקונגרס, בהן השתתפו הרבה יותר מצביעים, רק מערכה אחת במאה השנים האחרונות (בבופאלו ב-1910) הוכרעה בפער של קול אחד.
גורם נוסף, לא פחות חשוב, המקטין עוד יותר את יכולת ההשפעה של הקול הבודד, היא האפשרות שבמערכות בחירות בהן המרוץ צמוד ההכרעה תינטל מידי המצביעים ותימסר לידי גורם שלישי – בית המשפט (כפי שקרה במערכת הבחירות הנשיאותית של שנת 2,000). ככל שהמרוץ יותר צמוד, הסיכוי שזה יקרה גדל.
אז למה בכל זאת אנשים הולכים להצביע? ובמספרים גדולים (גם כשאחוז ההשתתפות הוא נמוך, עדיין מיליונים של בוחרים טורחים ומגיעים לקלפיות על מנת להצביע). כותבי המאמר מונים שלוש סיבות אפשריות:
- רוב הציבור איננו חכם במיוחד, ואנשים נוטים להאמין שהקול שלהם בכל זאת משנה.
- עבור רוב הציבור ההצבעה בבחירות היא כמו ההשתתפות בלוטו. הסיכוי של הפרט לזכות בלוטו אינו שונה מהסיכוי שקולו ישפיע על תוצאות הבחירות. מנקודת מבט כלכלית טהורה רכישת כרטיס לוטו היא השקעה גרועה מאוד. התמורה שבהנאה הזמנית (החלומות אודות ''מה שאעשה בכספי הפרס אם אזכה'') דיה כדי לספק את רוב הציבור וגם המחיר הוא זול.
- כולנו התחנכנו על כך שלהצביע זאת ''אזרחות טובה''.
אם אין כל ערך להצבעתו של הפרט, מתעוררת השאלה מה יקרה אם כולם יחשבו כך? הרי אין הרבה אנשים שבאמת מאמינים שהקול האישי שלהם ישנה את תוצאות הבחירות. אם כתוצאה מחשיבה רציונלית אף אחד לא ילך להצביע לא תהיינה בחירות, ומה יהיה גורלה של הדמוקרטיה במקרה כזה? אנו ניצבים כאן בפני מצב מעניין. בעוד שפעולתו של הפרט [אי הצבעה] היא לכאורה חסרת משמעות לחלוטין, אותה הפעולה, אם ציבור שלם ינקוט בה, מקבלת משמעות עמוקה ביותר.
לא פעם בשנים האחרונות מתעורר דיון בנושא אחוזי ההצבעה הנמוכים במערכות הבחירות השונות (רק קצת יותר ממחצית הזכאים לבחור הצביעו בבחירות האחרונות לנשיאות כאן), ואנשים מחפשים סיבות לתופעה. לאור מה שנאמר לעיל, השאלה צריכה להיות הפוכה – מדוע, למרות כל מה שנאמר לעיל, כל כך הרבה אנשים בכל זאת טורחים להצביע.
פינת האנקדוטה - זו דמוקרטיה? זה...
ועם זאת...
