''ידיעות אחרונות'', 15 לנובמבר, 2005:
שרת המשפטים, ציפי ליבני, החליטה להאריך את תקופת ההתמחות של עורכי דין מתחילים בחצי שנה.
השיקול לקבלת ההחלטה היה ''טובת הציבור, המפקיד בידי עורך-הדין את ממונו ולעתים אף את חירותו''. שנה של התמחות, לדעת השרה, אינה מספיקה כדי להקנות למתמחה את כל המיומנויות הנדרשות לעבודה במקצוע.
עד כאן הכל נשמע תקין. מטבע הדברים, ההחלטה הזאת לא התקבלה בהתלהבות רבה בקרב ציבור הסטודנטים, בעוד שמטעם לשכת עורכי הדין הובע ''סיפוק''. לאחרונים אין סיבה להתלונן. מנקודת מבטם, מה רע בהחלטה שמערימה קושי נוסף על כניסתם של מתחרים חדשים לענף? ובנוסף, חצי שנה נוספת של עבודה זולה לא יכולה להזיק למצבו הכלכלי של אף משרד עורכי דין.
מה שקצת מקלקל את התמונה היא התוספת ש''במקביל להארכת הסטאז', יוגברו גם האכיפה והפיקוח על ההתמחות, כדי לוודא שזו תהיה מקצועית ולא תנוצל לרעה''.
צריך ''לוודא שתקופת ההתמחות תהיה מקצועית ולא תנוצל לרעה''? עד היום זה לא היה כך? לא זכור לי אף מקרה בו איזה שהוא משרד עורכי דין נתבע לדין על ''ניצול לרעה'' של מתמחים, או בגין התמחות ''לא מקצועית'' (מה זה בדיוק?). אז למה בכל זאת?
קשה להמנע מההתחושה שההחלטה על ''הגברת האכיפה והפיקוח על ההתמחות'' קשורה למקרה של שופט בבית המשפט העליון, שבתקופת כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, העסיק אחת מהמתמחות שלו בהגהות של ספר שכתב. אומנם אותה מתמחה עשתה זאת ''מרצונה החופשי'', ו''בזמנה הפנוי'', אבל לי זה נראה די הולם את ההגדרות של ''ניצול לרעה של תקופת ההתמחות'' ושל ''התמחות לא מקצועית''.
בשורה לכל שוחרי הצדק
בעיה - אין כל קשר בין עורכי דין לבין צדק
