|
|
|
מר אלי אשד מזכיר הבוקר את כתבתו של ההיסטוריון הפוסט ציוני אילן פפה באל-אהרם המצרי. אשר לעיסוקו במה שהוא מכנה ''השואה'' הפלשתינית - ה''נכבה'' מ-1948(לשם השוואה, היהודים לא תקפו את גרמניה תוך הצהרה על כוונות לזרוק את כל הגרמנים לים הצפוני) הרי הוא חבר חד''ש, ולא יהיה זה בלתי סביר להניח שמופעל עליו לחץ מצד הרוב הערבי במפלגה לנקוט בעמדות הלאומנות הפאן-ערבית, וליבא קצת תועמלנות שגורה בפסדה של מחקר אוביקטיבי.
אבל לא זו הנקודה.
הציבור והעתונות המצרית עוסקים מזה יום ה' באינטנסיביות בהפסדה של קבוצת הדגל של הכדורגל המצרי ''זמאלק'' המהוללת בתוצאה 6:1 מידי קבוצה שולית - ''אל-אהלי''.
סמיר רג'ב, עורך ''אל-גומהורייה'' כתב: יום חמישי הזכיר לי את היעלמה של ברית המועצות --לזמאלק אין מנוס אלא להיבלע בין דפי השכחה - יתכן שההיסטוריה עוד תוכיח שגורבצ'וב היה הבוגד הגדול של עמו ומולדתו מאז ברא האל את האדמה ואת מי שעליה. אבל בכל הנוגע לקבוצת זמאלק, הרי הבוגדים הם רבים. חובתנו כעם להעמיד אותם למשפט הציבור, אותו ציבור שיש לו סמכות להוריד אותה אל תחתית השפל.
עורך עיתון האופוזיציה ''אל-וופד'', מגדי מוהנא מתאר כך את השבר: כפי שאמרה אמריקה, שההיסטוריה של העולם לפני אירועי 11 ספטמבר לא תדמה להיסטוריה שאחריהם, כך אומר ציבור הכדורגל ברחוב המצרי: ארועי 16 במאי (יום המשחק) יהיו קו השבר בתולדות הכדורגל המצרי. לא קרה כדבר הזה מעולם- - והוא מוסיף: האם יכולה מפלגת אל-וופד לחלום על נצחון פוליטי כמו קבוצת אהלי? האם אין זו זכותם של המצרים לחלום על חיים טובים יותר?
מה אנו רואים, או לא רואים כאן? היתכן? מה שמעסיק את הציבור ודעת הקהל המצרית אינו ה''קולוניאליזם הישראלי'', לא ''פושע המלחמה'' החנרליסימו שרון, לא פלשתין ולא בטיח. והרי חשבנו שעיני כולם נשואות לכתבתו של אילן פפה באל-אהרם. איך אומרת הפראזה האמריקנית - Like a fart in the storm .
האם יתכן שעיני כל העולם אינן נשואות כלפינו בכל שעות היממה בזעם מטיף המגנה מראש את פשעינו הנוראים?
והרי יש הטוענים בדיוק כך, מהלכים עלינו אימים עם תפיסת ''העולם כמרוכז בפשעי ישראל'', תופעה שכיניתי ישראצנטריות שוללנית.
קצת פרופורציות ופחות היסטריה וצעקנות לא יזיקו, ניתן לסבור.
אביא להלן כתבה שלי בנושא זה מינואר השתא, שגם אם מספר נקודות התיישנו בה ברווחת העיתים המהירה, עדיין כוחה יפה:
מדינה, טרור וישרוצנטריות-שוללנית
מיכאל שרון (יום שני, 28/01/2002 שעה 20:21)
מספר פעמים בחרו הערבים במלחמה כאשר הוצג הקשר איזורי של פתרון מדיני לסכסוך.
הראשונה -1947 , כאשר דחו את תוכנית החלוקה ובחרו להלחם. אינך יכול לבחור בנתיב מסויים בלא לשאת בתוצאות. אילו ניצחו, בוודאי שלא היו מאפסים את פרי ניצחונם ומחזירים המצב לזה ששרר בתחילת הקרבות.
גבולות 49 שהיו קשים להגנה ולמעשה בלתי אפשריים, הותוו במציאות בה בריטניה היתה בעמדה של שלטון אפקטיבי הן בירדן והן במצרים.
מהפכת נגיב-נאצר ב- 52 , סלקה את בריטניה, ונתנה פתח להתבססות עצמאית של מדינות אלה.
בתחילת שנות ה- 60, עם התעצמות הלאומיות הפאן-ערבית הנאצריסטית, קרסו בפועל גבולות 49 .
הוצגנו שוב כישות שטנית שיש לסלקה מהאיזור,
נוסדו אז אירגוני חיסול-מדיני פלשתיניים כמו זה של אחמד שוקיירי ואחר - עראפת, ונוזמו כלפינו שורה של פרובוקציות קשות, הן בשאלת מי הירדן ביננו לבין סוריה (כאשר הסורים דחו פשרה של המתווך האמריקני ג'ונסטון, 1961 ) והן בשאלת הזכויות הימיות בים סוף, דבר שהיה למעשה הפרה בוטה של הסכמי גבולות 49 (כפי שאושררו ב- 1957 לאחר מלחמת סיני).
גבולות 49 היציבו פיתוי בלתי נסבל לצד הערבי למחוץ את היישות השנואה בעיניו.
כיום, המושג של גבולות 67 (ולמעשה גבולות 49 ) אינו אלא מייצג מגמה ערבית להחזיר לקדמות את המצב הבלתי נסבל מבחינת ישראל ששרר בתחילת שנות ה- 60 .
כמובן שאם יחזור המצב, נהיה מדינה מאויימת כל העת שבכל שלב תעמוד לפניה הדילמה אם להגיב לפרובוקציות אבסורדיות, או להבליג עוד ועוד ולהמשיך בירידה והתכווצות כגורם צבאי, כלכלי ומדיני. עלינו בהקשר זה לזכור כי מדינות רבות ניתקו את יחסיהן עימנו, לא לאחר ניצחוננו ב- 67 , אלא לאחר מה שניתפס כמפלה מסויימת והתכווצות מדינית בעקבות מלחמת יום כיפור. חצי שנה לאחר מלחמה זאת התקיימה הצבעה באו''מ בה הוכרזנו כמדינה גזענית.
גם אש''ף בחר, ממש כבחירה הפלשתינית-ערבית ב- 47 את דרך המלחמה בספטמבר 2000, כאשר הותווה אופק של הסכם מדיני, והדבר עמד להיות מנוסח בקווים אופרטיביים ברורים.
הערכה היתה מן הסתם שהושגו עבור הערבים עד אז הדברים המרכזיים ש''אוסלו'' יכלה להשיג עבורם, כגון ריכוז % 90 מהאוכלוסיה בגדה תחת שלטון עראפת, התלכדות השורות בעולם הערבי סביב דהלגיטימציה של ישראל, הערכה שישראל מחושקת מבחינה בינלאומית מלהכנס לשטחי ריבונות פלשתיניים, או להגיב באופן סימטרי לפרובוקציות בלתי נסבלות כלפיה.
יתכן שהיתה גם הערכה שישראל מחושקת מלהגיב באופן תואם למצב על ידי מה תופעה המזכירה בקווים מסויימים מה שכונה במלחמת העולם השנייה בבריטניה ''גייס חמישי''. כלומר קבוצות אוכלוסיה המונעות תגובה ישראלית הולמת ללוחמה הפרועה נגדה, באמצעות רטוריקה מתוקשרת מאד הנוקטת בביטויים מהלכי אימים וקשים המופנים להתערבות בינלאומית, באופן אקראי למדי, אך שיטתי מבחינת התפוקה התעמולתית הזאת.
בתפוקה מחשקת זאת חוזרים ונישנים ביטויי נאצה מהלכי-אימים כגון, פאשיזם; פשעי מלחמה קשים; נאציזם; מדכאים, מחריבים, כובשים; וכיוצא בזה.
תפוקה תעמולתית זאת מהלכת אימים ומנסה לחשק כל צעד בהתגוננותנו, בנתנה על ידי ערור היסטריה וצעקנות מתואמת היטב את התחושה שעיני העולם מופנות כל העת רק למעשינו, תוך אנטגוניזם למפרע (מצג כוזב של ישרוצנטריות שוללנית).
כך, למשל בפרשת הרס בתים באיזור מפגעים ברפיח, שהינו מעשה שגרתי ולא חשוב משום בחינה בעיתות מלחמה, התעוררה כאן היסטריה ישרוצנטרית-שוללנית שניסתה לעורר את הרושם שהעולם כולו מגנה אותנו, בשעה שבפועל הדבר אף לא אוזכר בחדשות במערב ולא היה לו כל תהודה.
אשר לטרור, הרי ברור שהוא מעוגן באוכלוסיה ממנה הוא יוצא, ואין הפרדה בינו לבינה (כפי שאמר מאו טצ'ה טונג, וצוטט בכל הזדמנות על ידי הו צ'י מין במלחמת ויטנאם: הגרילה מעוגנת בתוך האוכלוסיה כדג במים).
אין מדובר כאן בצבא סדיר המופרד מהאוכלוסיה.
בהקשר זה, חישוקנו מלהשיב מלחמה שערה כלפי הטרור הטובח בנו, הינו מעשה לא שפוי באמות מידה של מדינה ריבונית.
רק שדומה שגם שדרות העלית הפלשתינית לא צריכים להמשיך לחיות ברווחה וללא הטרדה, בעוד ההמון הפשוט והסובל משלם את מחיר שגיאותיהם ההיסטוריות הקשות.
|
|
|
מצג זעם הגינוי של הישרוצנטריות
