לחקור או לא לחקור?

אירוע הטרור שהתרחש בשפרעם כמו גם הלינץ' שנעשה בחייל-הרוצח הישראלי, מעלים שאלות שונות לגבי תקינות המשך התנהלותה של מדינת ישראל כמדינת חוק, אשר בה יש למצות את הדין עם כל אינדיבידואל שעובר עבירה, בין אם זו נעשית על ידי פרט או על ידי קבוצה. פירושו של דבר הוא שמעבר לכך שזהותו של החייל-הרוצח ועבירותיו מוכרות כבר לכולם, עדיין לא ברורות הנסיבות שבהן הומת, וכיצד יש להגדיר אירוע זה: האם חדרו אנשים אל תוך האוטובוס על מנת לבצע בו לינץ', או שמא המדובר באירוע שהתפתח למצב שעליו לא היתה יכולה להיות כל שליטה, מעבר לשאלת ההגנה העצמית של אנשים שהותקפו במזיד על ידי החייל-הרוצח.

האם היתה זה אקט של הגנה עצמית, שבמסגרתו חוסל החייל-הרוצח על ידי ההמון?

קשה לומר, שכן לפי דיווחים שונים החייל-הרוצח היה ככל הנראה כפות ומנוטרל מנשקו, אולם אין לדעת בבירור אם ההמון שהיה מחוץ לאוטובוס ידע זאת, שפירושו אם ידע כי השוטרים שנמצאים באוטובוס השתלטו כבר על החייל-הרוצח. השאלה הרלבנטית במקרה זה עשויה להיות שאלת הזמן: כמה זמן עבר מרגע הלכידה של החייל-הרוצח על ידי השוטרים, ועד להתפרצותו של ההמון.

דבר אחרון זה מזכיר במידה מסוימת את שאלת השתלשלות העניינים במקרה גולדשטיין, שכן תומכיו בימין הקיצוני טענו שנעשה בו לינץ', אולם מבירור האירוע עלה כי האנשים ששהו במקום באותה העת התנפלו עליו על מנת להציל את חייהם, מתוך אקט שאינו אלא אקט של הגנה עצמית לכל דבר.

דבר בעייתי נוסף הוא מה שנראה כהתייצבותו של המגזר הערבי נגד חקירה מסוג זה, באופן שניתן להבין גם את מניעיו – היות ומגזר זה סומן על ידי החייל-הרוצח כמטרה ברורה לרצח ללא אבחנה. האם צריך המגזר הערבי בישראל לחסום את אפשרות חקירת מותו של החייל-הרוצח, על מנת למנוע אי-נעימויות? או אולי עדיף שחקירה כזו תתנהל בכל זאת, ברמה של וועדת חקירה כבמקרה וועדת אור – אשר תאיר את כל העניין מחדש? ובכלל, האם הדבר כלל אפשרי מבחינה טכנית, היינו לחקור בדיוק את השתלשלות העניינים באוטובוס ומחוצה לו? האם יהיה ניתן לשחזר על פי עדויות של הסובבים או סתם עוברי אורח שהיו במקום, מי בדיוק חדר לאוטובוס ומי ביצע לינץ', אם בכלל, שפירושו קביעה מוקדמת שהמדובר בלינץ' ולא באקט של הגנה עצמית?

האם לא תהיה חקירה מסוג זה תהיה בחזקת דבר שיתפש כסוג של חקירת טיוח? ואולי לא? ואולי תפתח חקירה שכזו תיבת פאנדורה שהמרכז הפוליטי במדינת ישראל אינו מעוניין לפתוח?

סך התשובות לשאלות אלו מראה כי פתיחה בחקירה תיתקל מן הסתם בבעיות רבות, כגון הגדרת האירוע (לינץ' או הגנה עצמית), איסוף ראיות מאנשים ששהו באזור (מי היה או לא היה באזור כשהדבר התרחש), וכמובן הצבעה מדויקת על הגורמים השונים שחדרו אל האוטובוס (חדר או לא חדר, מי ראה שכן, ועוד). יש לשער כי חקירה מסוג זה לא תוכל להוביל אל תוצאה כלשהי, שכן לא יהיה ניתן לקבוע במדויק מי היה, מתי ואיך באוטובוס, וכיצד יצאו העניינים מכלל שליטה – כך שתוצאותיה של חקירה מסוג זה נדונו ככל הנראה לכישלון מלכתחילה.

השאלה שצריכה להישאל, בסופו של דבר, אם קיום חקירה מסוג זה אינו אלא הניסיון לשמור על ישראל כמדינת חוק, שבה אין מקום לאירועים מסוג זה. דומה כי זוהי שאלה זו מעניינת משום שהתשובה עליה קשה שבעתיים: האם יש צורך לפתוח בחקירה גם אם נראה כי לא תצליח להצביע על נאשמים ספציפיים? או אולי עצם קיומה של חקירה היא הדבר הקובע, ללא שום קשר ליכולתה הטכנית לשחזר במדויק את האירועים השונים שהתרחשו באוטובוס ומחוצה לו?

קשה לומר, אך החלטה במקרה זה לפתיחה בחקירה אינה אלא בבחינת החלטה שיש בה אפיק פוליטי מסוים, שכן העמדתו של החייל-הרוצח כקורבן לינץ' תסייע באופן עקיף לגורמים המעוניינים ברלטיביזם של מקרה זה, היות ולא מן הנמנע שדבר זה ייקל על החייל-הרוצח להתקבל כסוג של קורבן בקרב חוגים מסויימים. יחד עם זאת גם החלטה שלא לפתוח בחקירה תהיה החלטה בעלת מגמה פוליטית, שכן הוויתור על עצם העמדת וועדת חקירה יפורש על ידי רבים כבריחה מחובתה הראשונה של מדינת חוק, שהיא גילוי האמת בכל מחיר.

בנקודה אחרונה זו טמון כנראה הדבר החשוב בהקשר זה: האם עצם הקמתה של וועדת חקירה במקרה זה היא מעין קביעה-עקיפה שאכן התרחש לינץ', ולאו דווקא אקט של הגנה עצמית? האם זו חובתה של מדינה המבינה עצמה כמדינת חוק לפתוח בחקירה מסוג זה, גם אם תוצאותיה עלולות להסתכם באפס, ולו מפאת אפשרות חוסר היכולת להצביע על המשתתפים באירוע האמור?

ואולי אמורה וועדה מסוג זה לחקור את כל התרחשות האירוע בכללותו, שפירושו מאותו רגע שבו היה ידוע על העריק שממשיך להסתובב עם נשק, ועד הגעתו הקטלנית לשפרעם?

סיכום כל שאלות אלה מראה כי החלטה לא תוכל להיות אלא החלטה פוליטית, מעבר לשאלה של להיות 'חכם' ולוותר על הקמת וועדת חקירה בנדון מהסיבות שצוינו לעיל – שכן לא תוביל בעצם לכלום, או לחילופין להיות 'צודק' ולדרוש את גילוי האמת בכל מחיר, גם אינה ניתנת לשחזור מדויק.

הימור פרטי: וועדת חקירה תוקם בסופו של דבר, אולי כמסורת להקמתן של וועדות חקירה שונות בישראל, אולי מתוך מחשבה לרצות חוגי ימין שונים על רקע הנסיגה מרצועת עזה, אולי מחמת רצון כללי להראות למגזר הערבי מיהו ה'קובע' במדינת ישראל. אם תצליח וועדה שכזאת להגיע לתוצאה ברורה – זו כבר שאלה אחרת שעומדת בשלב זה כשאלה פתוחה לגמרי.

---

כך או כך, נראה כי אם מדינת ישראל על כל גווניה וקבוצותיה האתניות השונות תמשיך בכיוון דהירת-התרסקות זו, היא תתקרב לאסון לאומי שאיש לא יכול לחזות את שיעורו. התקופה הבאה, בעצם, תקבע לא רק את פניה של המדינה אלא גם את עצם יכולתה להגיע לאיזשהו הסכמה לאומית כלשהי, או לפחות לכללי משחק ברורים בין הכוחות הניצים.

קל אמנם לבקר מרחוק, אך הנה כמה השערות/דמיונות/הרהורים שונים שעלו בי בימים האחרונים:

1. לעיתים נדמה כי הצבא בישראל מתחיל לקבל אט-אט ובהדרגה את תפקידו של הצבא בטורקיה בנושאי פנים, לפחות בתחום השמירה על הדמוקרטיה (ואין צורך להבהיר איזו תעודת עניות זו למדינת ישראל). פירושו של דבר שהצבא הולך ונעשה הגורם האחרון שיכול לאנוס את שמירתו ואכיפתו של החוק לטובת המדינה ומוסדותיה הדמוקרטים.
   
   
2. לעיתים נדמה כי הפגנות הימין בכתום אינן ממש הפגנות, אלא משהו יותר אינטנסיבי מכך. לו היו אלה הפגנות בלבד – היו מתרחשות בכל מיני מקומות שונים בארץ, החל מכיכר רבין וכלה בכיכר ציון, אולם במקרה זה נראה כי המדובר בציבור שמבקש להגיע למקום עצמו על מנת למנוע יישום החלטת ממשלה ריבונית ונבחרת, וכאן נעוצה הבעייה: מה בדיוק אמור לקרות במידה והפינוי יכשל בגין עימות עם הצבא, שיבכר לסגת? האם הפינוי ייהפך ל'גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה'? האם ברור לנציגי התנועה הכתומה מה פירוש דחיית החלטות ממשלה דמוקרטית? לאן ולאיזה מעמד תגיע ישראל ברחבי תבל אם תודיע קבל עם ועדה למדינות העולם כי אינה יכולה או מסוגלת למלא את החלטת ממשלתה הנבחרת, אשר קבעה כי יש לפנות את התנחלויותיה ברצועה?
   
   
3. לעיתים נדמה כי חלקים בשמאל הישראלי עברו להעדפת נראטיב חד צדדי שתוצאתו נראית כביקורת על ישראל בלבד, גם אם כוונתם לכאורה טובה ואינה אלא בחזקת הרצון להצביע ולהזהיר על הסכנות השונות, כמו גם האנומליות המתקיימות בישראל. ביקורת חד צדדית בשלב זה הינה בחזקת בעייה קשה לטווח בינוני, כיוון שדבר זה גורם להאצה נוספת בתהליך הפולאריזציה של החברה הישראלית, שבה אין יותר אליטות מרסנות למעשה אלא קקופוניה אחת גדולה של משחק סכום אפס.
   
   
4. לעיתים נדמה כי הנוגעים בדבר בזרועות הביטחון השונות לא ממש שולטים בשטח מבחינת חילופי מידע תקינים ביניהם, מידע שהיה מן הסתם עשוי לנטרל מבעוד מועד את החייל-הרוצח העריק, שלא הסתיר את אהדתו לרעיון הכהניסטי וכ' – ובמידה רבה היווה סוג של 'מוקש חי' בפני עצמו. ברגע שקוראים את כותרת הידיעה בוואלה כי ''צה''ל יפעל לאיתור כל העריקים החמושים'', ניתן להסיק עד כמה המצב בעייתי בשטח זה: האם יכולים עריקים להסתובב סתם כך במשך תקופה כשהם חמושים?
   
   
5. Last but not least – נדמה כי לא רק ההתפתחות שתוארה לעיל מדאיגה בהקשר לאירועי שפרעם, אלא עצם הנסיון להתחמק-משהו מאחריות קבורתו של חייל רוצח זה, מתועב ככל שיהיה: נראה כי ויכוח זה מעיד על התפוררות הממלכתיות הישראלית ולהטלת האשמות הדדית, באופן שמעמיד בסימן שאלה את הבנת ריבונותה של המדינה בימים אלה.

המצב אכן לא מעודד בשלב זה.

---