|
| גליה גל (יום ראשון, 12/06/2005 שעה 22:11) | |||||
|
|||||
הצגת המאמר בלבד |
|
|||
המאמר הזה עם מאמריו של אב''ע על הרלב''ג או מאמרו של צבי גיל על קנדה, נותנים טעם לכל ביקור בפורום. יש הרבה נחת אם מתרחקים קצת מהפוליטיקה היום יומית. כן יירבו. | |||
|
|||
|
|||
חג שמח.... | |||
|
|||
הפסטה אינה דומה למצה כלל. היא חמץ גמור. אינני מכיר שום עם שאוכל מצות. מציות קרקרים וכיוצא באלה הם גם חמץ גמור. אילו היה בסיס לתיאוריה המוזרה של הכותבת לא היתה אכילת המצות מוגבלת לשבעה ימים בשנה בלבד. משל למה הדבר דומה? יש הטוענים כי לאיסור אכילת חזיר יש סיבות בריאותיות. יתכן וזה נכון. אולם אם, נאמר היה איסור אכילת חזיר תקף רק שבוע בשנה, ברור שהסיבות הבריאותיות לא היו הסיבה לאיסור. בכלל הנסיון למצוא ''סיבות'' מדעיות למצוות התורה או הסברים ''מדעיים'' לניסים המתוארים בה הוא פתטי בעיני. אני בהחלט מאמין שמצוות אי אכילת החמץ הוא עדות ומזכרת למאורע המכונן של עם ישראל - יציאת מצרים, בין אם היתה יציאת מצרים אירוע היסטורי אמיתי ובין אם לא היתה. | |||
|
|||
אמנם אין לי הידע המתאים לקבוע אם התיאוריה המסויימת בעניין המצות היא נכונה, אבל נכון לחפש גורמים לא דתיים לטקסים דתיים. למשל - פורים: היה או לא היה? אין ממש עדויות חיצוניות לאירוע המהמם המתואר במגילת אסתר. בכל אופן - התוצאה היא חגיגה של תחפושות והפגנת שמחה. במקרה או שלא במקרה, בערך באותו זמן יש פסטיבלים באירופה וקרנבלים בדרום אמריקה. בכל אחד מהמקומות האלה יש נימוק שונה לחגיגה, אבל כל החגיגות האלה הן בסוף החורף. דעתי האישית היא שמדובר בטקס פגאני עתיק שהשתנה כדי להתאים לאמונות של החוגגים. יתכן שכך חוגגים את „מותו” של החורף. בדרום אמריקה העונתיות אמנם הפוכה לזו שמצפון לקו המשווה, ויתכן שלשם הועתקו טקסים על ידי הפולשים האירופאים. אפשר גם להוסיף את האיסור על גילוי עריות: לאיסור הזה יש יתרונות ביולוגיים. עבירה עליו מוצגת כעבירה דתית, אבל אין שום דת בעולם שבה האיסור הזה אינו קיים, ואין אף חברה אנושית המתירה קיום יחסי מין בין בני משפחה. כשלמדתי על כך בקורס לאנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, הציע אחד הסטודנטים (דתי, אלא מה?) שהאיסור המקורי על גילוי עריות הוא יהודי, ושכל העולם העתיק את האיסור הזה מהיהודים... אם נחזור לדיון המקורי – דעתי היא שיש טקסים רבים שהתחילו מסיבה כלשהי, אפילו עניינית, וקיבלו בהמשך מעמד פולחני קדוש. אין שום סיבה לפסול אכילת מצות כטקס מהסוג הזה. | |||
|
|||
לאירועי פורים אלא שאין כלל עדויות כאלה. לעומת זאת יש לא מעט ראיות הנובעות מן הטכסט עצמו לכך שמדובר בבורלסקה קומית חביבה. הרעיון שחגיגות הפורים התקיימו עוד לפני כתיבת המגילה נראה לי מעניין ומאתגר | |||
|
|||
המצה של פסח נאפתה מקמח ולא מגרגירי חיטה או שעורה. כי בכל מקרה לא היה זמן לעברים בצאתם ממצרים לטחון את הגרעינים ולהפיק קמח, שזה השלב הארוך והקשה יותר ממתן שהות להחמצה ולתפיחת הבצק. כלומר, הפיכת הקמח למאכל מהיר היתה יכולה להיעשות רק דרך הכנת המצה. קיצור תהליכים, עיגול פינות, כדרך שהישראלים אוהבים (-: . כנראה שעובדה זו, או שמועה על הסיפור הזה, רוכז ונאסף את התורה כמה מאות שנים מאוחר יותר, לאחר שהמצוות הראשונות כבר גובשו ביהדות, ונרשמו כרוח התקופה. מכאן, שמשמעותו הדתית של חוק ומנהג זה יש לה משמעות רבה יותר מסתם סיפור מקרי, אלא מקופל בתוכו מסר מכונן. תחפושות פורים והדלקת נרות בחנוכה הם מנהגים הרבה יותר מאוחרים שסופחו ליהדות מהתרבות הנוצרית שבנתה את עיקר מנהגיה ההיוליים מן היהדות. וחגים אלה הם סיפורים אחרים ועומדים בפני עצמם. | |||
|
|||
התזה של כותבת המאמר היא שיש סיבה מעשית להשמדת כל תבואת החיטים אחת לשנה והעונה תואמת את חג הפסח. הנימוק שלך נגד התזה הזו היא שהדבר נכון רק עבור הקמח ולא עבור הגרעינים. אני לא חושב שזה משנה. אם יש להשמיד את כל תבואת הדגן, אפשר לפני כן להשתדל ולהפוך את המלאי לקמח. נראה לי שגם הנצרות וגם היהדות קיבלו את מנהגי התחפושות מהחברה הפגאנית הקדומה ולא זו מזו. | |||
|
|||
אני מדבר על קמח שאינו ממהר להתקלקל כרגירים, ולכן אין להשמידו כלל. אלא הוא בר שימוש. לגבי מנהג התחפושות אתה קרוב לודאי צודק. והיהדות קיבלה אותה מהנצרות, כשם שהיהדות העבירה לנצרות מנהגי דת אחרים. | |||
|
|||
עד כמה שאני יודע היו פה ושם חברות שבהם לא היו איסורי עריות מהסוג שאנחנו מכירים . אצל המדים הקדומים כנראה מותר היה לאבות לשכב עם בנותים ולשאת אותן לנשים ובמצרים העתיקה ואצל האינקה היה מקובל שמלכים נושאים לאישה את אחיותיהן ואף בכמה מקרים את בנותיהן. אבל אלה באמת היו יוצאי דופן שרק מראים על הכלל . | |||
|
|||
למועד יציאת מצרים ויתכן שהמנהג הזה הוכנס למנהגי ישראל הרבה יותר מאוחר ממועד יציאת מצרים. הרי הטקסט התנ''כי נאסף בסוף בית ראשון ולכל אורך בית שני ונסגר כדמותו לאחר חורבן בית שני. לצד זה מסופר בטקסט התנ''כי שהיו רשמים בבית המקדש, סופרים, שהיו רושמים את ''דבר השם'', ''דבר המלך'' וכו' - כלומר, השתלשלות ההסטוריה, והחומר הזה הוכנס לגניזה. אין אנחנו יודעים היכן החומר הזה כיום, ואם הוא השתמר בכלל. קיומה של מצה בקרב לפלנדים או כושים אינה ממן העניין, ואינה רלוונטית כלל לסיפור התנ''כי. שהרי שאר מאכלין גם מבשר וחלב, מנהגים, מלבושים היו גם הם נהוגים בעולם, והיהודים הם חלק של אותו עולם ולא היו מנותקים ממנו. העובדה שגם הם אכלו או אוכלים מצה לפי מנהגם לא משליך במאומה על מנהג מצת היהודים. מנהגי היהדות בעניין עיבוד אדמה, שמירת מזונות, הפרדת מזונות וכו' תואם להפליא את ההמלצות העדכניות לשימור מזונות. נדמה לי שביהדות יש פרקים די נכבדים לסוגיה זו, ופרקים אלה חסרים בדתות אחרות או שהם משניים וקצרים ביותר (למשל בנצרות ישנה כת נזירים הנשמרת ממאכלי בשר). מנהגי ישראל לעניין עבודת האדמה מצביעים על אופיו של עם ישראל לכל אורכה של ההסטוריה הקדם ספירתית. חג הביכורים מציין את מנהג עליית הרגל לירושלים ואת מנהג הבאת הביכורים לבית המקדש. הביכורים הם היבול הראשון של פרי האדמה. נהגו להביא ביכורים רק משבעת המינים, שנקטפו לראשונה ימים ספורים בטרם החג, יום עד ארבעה ימים, כמרחק ההליכה של עולי הרגל מירושלים. ''עומר ראשית קצירכם'' או ''תחילת קציר שעורים'' (רות, א', כ''ב) הוא ראשית קצירת עומר השעורה במוצאי פסח שני. גרעיני התבואה (בד''כ שעורה שמקדימה לפרוח) בתקופה זו היו ירוקים ולחים והיה צורך לייבשם על קדירה המונחת על אש. וכשהיו יבשים היו טוחנים אותם ומכינים לחם (קרוב ולודאי דומה יותר לפיתה) חמץ למוצאי הפסח. מה זה עומר? עומר היא או אלומה או מידת נפח (עשירית האיפה) בה היו מודדים את התבואה. היו לוקחים עומר שעורה מראשית הקציר כדי לציין את יציאת הפסח וספירת חמישים הימים לשבועות. לאחר הקציר והאסיף שמרו בני האדם את גרגירי התבואה רק לזמן ייבושם, כי אף שגרעיני חיטה ושעורה משתמרים יותר מכל פרי אחר, היה קושי לשומרם לאורך זמן בתנאי שהיו קיימים אז. העובש והריקבון היו מקדימים לבוא בעיקר עם לחות החורף, והם לא היו שורדים את התקופה עד לפסח הבא. המהלך הנכון לשמירת התבואה הוא דווקא ייבושה וטחינתה לקמח, שנשמר בקופסאות חימר הרבה יותר טוב ולאורך זמן מגרגירי התבואה שהוא אורגן השואף לחיות, להתקיים ולנבוט שוב שגם בייבושו אינו משמר את טעמו לאורך זמן. החג הזה מסמל יותר מכל חג אחר את הקשר של עם ישראל לאדמתו. לא פלא שמי שהיטיב לחגוג אותו בדורות האחרונים הם דווקא אנשי ההתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים, המחוברים מכולם לעבודת האדמה. נדמה לי שגם השבוע יש אירועים ומופעים לאורך כל השבוע בישובי עמק יזרעאל. ועוד במצה עסקינן, אז אי אפשר שלא לטבל במעט פילפוליטיקה: בכל פרוס חג החירות במאות השנים האחרונות נאשמו יהודים שרצחו ילדים נוצרים, לשם הכנת מצות ומילוי כוס יין הברכה מדמם, לקראת הפסח. מנהג נוצרי זה החל בנוריץ' בריטניה במאה ה-12 וגם האירוע האחרון לעת עתה הסתיים בבריטניה, עם הפוטש שנעשה בהחרמת האקדמיה בישראל, בערב ליל הסדר תשס''ה (חרם שהוסר בינתיים). | |||
|
|||
נכון שעלילת הדם ''הרשמית'' הראשונה ארעה במאה ה 12 באנגליה, אבל בכתבים נוצריים מהמאות הרביעית והחמישית יש היתייחסות לרצח של ילד נוצרי ע''י יהודים לצורכי פולחן במאה הרביעית בסוריה. התאור שם מדבר על הוללות של שיכורים, כך שייתכן שזה היתייחס לפורים ולא לפסח, אבל העיקרון בעינו עומד. מעניין שגם בהתחדשות עלילת הדם בימינו אצל הערבים, ראיתי מקום או שניים בו הם מדברים על אוזני המן ולא על מצות. | |||
|
|||
לק''י בעבר העליתי לפא''צ מאמר על פרישת החגים על פני השנה - אולי אחד העורכים ידע לתת לו קישור אליצור | |||
|
|||
לשירותך תמיד: דיון 1321 | |||
|
|||
... והתנצלות. למרות שקראתי את המאמר בזמנו, הוא נשמט מזכרוני, וחבל. הקישור אליו רלוונטי גם למאמרי על אודות לוח השנה (דיון 2077) וצר לי ששכחתי לציינו שם. | |||
|
|||
עלילות דם התחילו עוד לפני כן בשושן, היא פרס. אני התייחסתי לעלילות הדם הכנסייתיות באירופה. | |||
|
|||
בס''ד. כך כותבת הכותבת: ''אז מה זה עומר? ובכן זו חיטה שאפשר כבר לאכול אותה למרות שעוד איננה בשלה לגמרי. זה אומר שאם תרוקן את האסם מהחיטה הישנה שעוד נמצאת בו (בהנחה שנשארה לך בכלל חיטה...) עדיין יש לך מה לאכול.'' ובכן, העומר בא מן השעורים ובחז''ל הוא מוגדר במפורש כקרבן הבא ממאכל בהמה. חבל לקלקל למי שאוהב תיאוריות, אבל אי הדיוק בפרטים עלול להפיל את כל התיאוריה... | |||
|
|||
מקובל עלי בהחלט התיקון בענין העומר והשעורים. מה שאינני מבינה זה מדוע זה צריך לקלקל את התאוריה. אז עומר זה שעורים, יפה. תיקונים תמיד יש לתקן בשעת הצורך והשעורים טובים לתאוריה לא פחות מהחיטים. לענין פורים: אם כבר העלינו גם את פורים, הרי שאני תמהה שאיש מן המגיבים לא שם את לבו לעובדה שהשמות המופיעים במגילת אסתר הם פאגאניים לחלוטין. אסתר הרי היא עישתר - עשתורת - אסטראטה - איסטר (כן, גם האיסטר האנגלי - חג הפסחא מקורו באלילה זו ששמה האנגלוסכסוני היה אאוסטרה. השם המקורי היה כנראה בקירוב אאו-אסטרה כוכב השחר ביוונית קדומה ושפות דומות לה). ואילו מרדכי הריהו מרדוך, ראש הפנתיאון הבבלי הקדום. אעז ואציע שפורים מקורו אכן בחג אביב כלל עולמי קדום שבבל חגגה בו את נישואי מרדוך מלך האלים עם עשתורת אלילת הפריון וכאשר שהו בני ישראל בגלות בבל קסם להם החג עד כדי כך שגיירו ואימצו אותו ונתנו לו פרשנות עברית. כיוון שעלתה כאן גם חנוכה ונרמז שהדלקת הנרות סופחה מן הנצרות, הרי ששמעתי על ויכוח בין בית הלל לבית שמאי בענין נרות חנוכה וזה מצביע על קדמוניות המינהג. בנוסף הריני מצטטת ממסכת עבודה זרה: ''לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר: ''אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזוהי מיתה שנקנסה עלי מן השמיים''. עמד וישב ח' ימים בתענית וכיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר: ''מנהגו של עולם הוא''. הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה אחרת''. אגב שָמָש ושֶמֶש שונים בניקוד בלבד. | |||
|
|||
דווקא את עניין השמות הפגאניים של מרדוך ועשתורת הזכרתי פעם במאמר האינטרנט הראשון שפרסמתי: http://www.haayal.co.il/story?id=178&NewOnly=2 | |||
|
|||
בס''ד. לא אופים מצות משעורים ולא מבערים חטים ישנות במסגרת ביעור חמץ. חמץ זה קמח שכבר נלוש ואף נאפה; לא חומר גלם שעדיין לא הוחל בעיבודו. אפשר להמשיך בהערות נוספות ולהראות עד כמה התיאוריה טובה לחשיבה בסגנון הפוסט... אבל אין לי עניין בזה. רק הערתי הערה אחת בנושא עקרוני, ומי שרוצה – שיסיק את המסקנות לבד. | |||
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |