ספורט, פוליטיקה, הגינות ושחיתות

שחקן מכבי פתח תקווה סלים טועמה קיבל הודעות מאיימות בשפה הערבית בטלפון הסלולרי שלו, בהן נאמר כי אם יתאמץ במשחק של קבוצתו נגד קבוצת בני סכנין, יפגעו בו וישרפו לו את מכוניתו.

אני שייך לאלה הסבורים שיש קשר בין ספורט לפוליטיקה. לכן נמניתי עם התומכים בקבוצת בני סכנין, קבוצה ''של המגזר'' כפי שהיא קרויה בישראל, משום שאני רואה בקיומה ובהצלחתה מסר שיש לו לא רק משמעויות ספורטיביות אלא גם פוליטיות.
בנוסף לחשיבות שיש לקבוצה אצל תושבי סכנין עצמה, מהווה הקבוצה קריאת תגר נגד הגזענות בספורט הישראלי. שיתוף הפעולה בין שחקנים ערבים לשחקים יהודים, משדרת מסר שקשה להפריז בחשיבותו. גם עתה אני מקווה שהקבוצה תצליח לנצח במשחקה האחרון ולהישאר בליגה.

אולם, כל זאת בתנאי שתישמר ההגינות הספורטיבית. המאיימים על סלים טועמה יצאו מתוך הנחה שמיקומה של סכנין בתחתית הטבלה, עד כדי סכנת ירידה לליגת המשנה, משחררת אותו מעקרונות של מאבק ספורטיבי הוגן. הם ציפו ממנו לא להתאמץ, ''לפתוח רגליים'' ולאפשר לבני סכנין לנצח.

לזכותו של טועמה ייאמר שהוא לא שיתף איש באיומים, עלה על המגרש ושיחק כהלכה, הבקיע את השער הראשון של מכבי פ''ת לרשתה של סכנין וסייע לניצחון קבוצתו 4:2 !
כתוצאה מכך כינו אותו בסכנין ''בוגד''.
טועמה לא רק שאינו בוגד אלא התגלה כספורטאי הראוי להערכה מיוחדת. אותם אנשי סכנין שסבורים כי יש טעם למשחק מכור, וכי היותו של טועמה ערבי פירושו לעשות שקר על המגרש כדי לסייע ל''קבוצת המגזר'', מוכיחים כי צריך לעשות שם חריש עמוק כדי לא להפוך את האהבה לקבוצה לבור רפש של שחיתות ספורטיבית.

---

אמונות טפלות ומעליבות

מלון אבן שושן מגדיר את המושג אמונות טפלות - ''כינוי לאמונות נפסדות שאנשים חסרי תרבות והשכלה נוטים להאמין בהן''.
זו הגדרה הקולעת לדעתי להתנהגותו של ראש עיריית ירושלים החרדי, אורי לופוליאנסקי, בארועים פומביים.
מדי שנה אני צופה בטקס חלוקת פרס ישראל ביום העצמאות, שם עומדים על הבמה שורה של אישים, כולל ראש העירייה, ולוחצים את ידי כלות וחתני הפרס בבואם לקבל את הפרס.
ראש עיריית ירושלים החרדי לוחץ בחום רב את ידי הזוכים, ונימנה מללחוץ את ידי הזוכות.

מדוע ראש העירייה לא לוחץ ידי נשים? לפי אמונתו הדתית, אשה במחזור היא אשה טמאה, ומשום שאיש אינו יודע מתי היא במחזור, נוהגים החרדים לפי הכלל שאין לוחצים ידה של אשה.
זכותו של לופוליאנסקי לנהוג לפי אמונתו הדתית בדלת אמותיו, גם אם מדובר באמונות אבסורדיות של עובדי כוכבים ומזלות.
משעה שיהודי חרדי ממלא תפקיד המשרת את הציבור בכללו, שרובו אינו חרדי, הוא חייב לנהוג בכבוד ובשוויון כלפיי כולם.
סירובו של ראש העיר ללחוץ ידי נשים מחשש טומאה בטקס חלוקת פרס ישראל, טקס חילוני בעיקרו, הוא לא רק מנהג פרימיטיבי של איש חסר תרבות, אלא הוא גם בעל אופי גזעני ומעליב, לא שונה במהותו מסירוב ללחוץ למשל ידי ערבים.
אם ראש העיר אינו מסוגל ללחוץ ידי נשים מחמת ''טומאה'' שיתכבד וישב בביתו ולא יופיע בציבור.

---

כן אפרטהייד

מירון בנבנשתי, במאמרו השבועי ב''הארץ'' (19.5.2005) עושה מאמץ כמעט הירואי להסיר מהכיבוש הישראלי ומההתנחלויות את מארת האפרטהייד.
כמובן, אין מצבים זהים לאורך ההיסטוריה, לכל אירוע סימני היכר המיוחדים לו, אבל יש קווי דמיון בין אירועים שונים, שאחרת לא היה מקום להפקת לקחים מהעבר.
מעבר לקווי השוני שבנבנשתי מוצא בין הכיבוש הישראלי לאפרטהייד, יש קווי דמיון, שהמהותי והמשמעותי שבהם נוגע בליבה של האפרטהייד: חוקים נפרדים לשני סוגי אוכלוסיות באותו שטח.
בביקור שערכתי במוזיאון האפרטהייד בקיפטאון הושם הדגש על החקיקה הנפרדת לשחורים ולבנים, זכויות יתר ללבנים, דיכוי ואפליה לשחורים. זו מהות האפרטהייד.
מהות זו מאפיינת גם את השלטון הישראלי בשטחים הכבושים ביחסים שבין המתנחלים לאוכלוסיה הפלסטינית שחיה בשכנותם: חקיקה נפרדת המעניקה זכויות יתר למתנחלים, וחקיקה דכאנית לפלסטינים.

משלחת של האיגודים המקצועיים של דרום אפריקה שביקרה לפני זמן בשטחים הכבושים, עמדה מיד על הדמיון בין משטר האפרטהייד לבין הכיבוש הישראלי, וחבריה העידו כי הם מצאו שזכויות היתר של המתנחלים, המקבילה הישראלית ללבנים בדרום אפריקה, ומערכת האפליה כלפיי הפלסטינים, חמורים בהיבטים לא מעטים מאלה של משטר האפרטהייד.
אשר על כן, ההשוואה בין הכיבוש הישראלי למשטר האפרטהייד, הוא מוצדק, ואני, בניגוד לבנבנשתי, לא מקל על ישראל במתן פטור אפרטהייד.

---

אלופים בפטור מדין פלילי

אלופים בצה''ל נתפשו בקבלת כספים במרמה שנעים בין עשרות למאות אלפי שקלים. המקרה החמור ביותר הוא של האלוף יפתח רון טל, מפקד זרוע היבשה. הוא קיבל החזר עבור הדירה ששכר בכפר סבא, מבלי שסיפר לצבא כי השכיר את דירתו בהתנחלות אפרת בשטחים הכבושים.
במלים אחרות, האיש קיבל כספים במרמה. מעשה פלילי לכל הדעות. חיילים פשוטים שנתפשים בקבלת כספים בנסיבות דומות מועמדים לדין. לא האלוף רון טל. הפצ''ר כבר מצא את הפרצה המשפטית שתמנע העמדתו לדין, והרמטכ''ל יצטרך להחליט מה לעשות, אם בכלל. ההימור הוא שגם לדין משמעתי לא יועמד. אם יהיה לחץ ציבורי, יתכן ולכל היותר יתבקש לפרוש מהצבא עם פנסיה שמנה. קצינים בשלישות דיווחו בעילום שם לעיתונות כי מה שהתגלה עם האלופים, הוא קצה הקרחון של אימפריית רמייה, שוד ושחיתות.

אני מתעכב על האלוף בן טל, משום שבמקביל לשרותו הצבאי הוא התגורר במשך 13 שנים בשטחים הכבושים, בהתנחלויות עפרה ותקוע. במלים אחרות, רוב שנותיו הבוגרות העביר במסגרת שני אגמי השחיתות הגדולים של מדינת ישראל: ההתנחלויות והצבא. אני מניח כי הוא קיבל גם את כל ההקלות, ההלוואות והמענקים כדי לרכוש את דירתו בהתנחלות אפרת, שאינה אלא רכוש נדל''ני גנוב מהעם הפלסטיני.
השודד הזה עשה קופה פעמיים: פעם אחת מהרכוש הגנוב באפרת, פעם שניה באמצעות הצהרת שקר לצבא עבורה קיבל את ההשתתפות בשכר הדירה בכפר סבא.
זה לא הפריע לו לשאת את המליצות השדופות והשקריות בפני חיילים שנשלחו לעשות את עבודת הכיבוש השחורה.
הוא גם התפלל כל יום שישי בבית הכנסת בעפרה. אם אפשר לגייס את הקב''ה, למה לא? הוא ממילא לא יכול להתנגד לשימוש הזנותי שעושים בשמו.

---

מסע הצלב של מעריב

עיתון מעריב עלה לאחרונה לכותרות בעקבות מאמר שפרסמו העורך אמנון דנקנר והעיתונאי דן מרגלית נגד השחיתות בממשל הישראלי. התגובות למאמר היו רבות. באתר האינטרנט של העיתון הוא קיבל למעלה מאלפיים תגובות, רובן אוהדות. אין ספק שהמאמר קלע למצב הרוח של אזרחים רבים שנפשם נקעה ממימדי השחיתות בישראל.
מעריב התהדר כנושא דגל המאבק בשחיתות. לכאורה מעשה נאה.

בדיקה יותר דקדקנית של הטקסט מלמדת שהשניים נזהרו מאד לא לחרוג מהקונסנסוס. באלפי המלים לא ניתן היה למצוא ולו משפט אחד נגד הכיבוש וההתנחלויות שהם מעוזים של זימה ושחיתות ששותפים להם שרי ופקידי הממשלה, קבלנים בברכת הממשלה, ראשי המתנחלים המתקיימים מהקצבות ממשלתיות וכמובן הצבא והמשטרה. כך יכולים להסתופף תחת מטרייתו של מעריב גם תומכי ההתנתקות, גם מתנגדיו.

שאלה נפרדת, שממנה התעלמו שני הכותבים, היא, האם עיתון שבראשו עומדים שניים שהורשעו בפלילים, נמרודי האב ונמרודי הבן, הוא הבמה הנאותה למאבק על טוהר המידות.
מעבר לכך, דן מרגלית נושא עימו אות קין של שחיתות אתית מקצועית. כעיתונאי הציע בשעתו לראש ממשלה שמעון פרס להביא את מרדכי ואנונו לישראל חי או מת, לאחר שמסר לעיתון האנגלי ''סנדיי טיימס'' מידע על ייצור נשק אטומי בישראל.
דומה כי אין עוד דוגמא בעיתונות העולמית החופשית לעיתונאי שמבקש מממשלתו לרצוח מקור מידע. זוהי פרקטיקה של עיתונאים במשטרי עריצות המשמשים כשרתים נקלים של מדיניות ממשלתם.
עיתונאי כזה אינו אמין בעיניי כמי שהשחיתות באמת מפריעה לו.

---