''הפרידה'' של הזוג שילון בתוכניתם המשותפת בערוץ 10 גרמה לי צער. זאת לא בשל עצם העובדה או בשל פגיעה אנושה במשדר הזה, שלדעתי היה באנאלי. אני לא מכיר את מירי שילון, זוגתו בחיים של דן (למעט פגישה מקרית במפגש עמיתים בטלוויזיה). אבל אני מכיר די טוב את דן. הוא היה לפני מנהל חטיבת החדשות בטלוויזיה, לזמן קצר, ואחרי, למלוא הקדנציה. לעניות דעתי הוא היה מנהל החדשות הטוב ביותר שקם אי פעם לטלוויזיה. מבחינה מסוימת יש כאן גם קצת גאווה אישית.
דן שילון היה בין מקימי חברת ''רשת'' ובתור שכזה נמנה עם מקימי ערוץ 2 המסחרי. ברבות הימים הייתה לו תוכנית אירוח בטלוויזיה שהייתה התוכנית הפופולארית מסוגה אשר שילבה בידור עם מידע ורב שיח. היה לו גם טור ריאיון ב''ידיעות אחרונות''.
לימים הוא התפתה על ידי מנכ''ל רשות השידור, יוסף בראל, והצטרף למגישי היומן בימי ו', תפקיד ונסיבות שברור היה שלא יאריכו ימים. זאת לא בשל העדר כישרון מצד שילון אלא בשל העדר
ראיית הנולד מצדו, כאשר המחליט הוא בראל.
בסוף הוא, כאמור, הגיש תוכנית משותפת עם זוגתו בחיים, מירי, תוכנית אשר התרסקה בשידור ישיר. וכאן בא לביטוי הצער שלי על ההיאחזות בכל מחיר בקרנות מזבח השווא- הטלוויזיה.
בצבא האמריקני ישנה אמירה, OLD SOLDIERS NEVER DIE-THEY JUST FADE AWAY (חיילים וותיקים לא מתים לעולם, הם רק נמוגים) מדוע ''כוכבי'' טלוויזיה שלנו לא יודעים זאת. באמריקה דן ראתר, קודמו קרונקייט ואחרים ידעו לפרוש ולהשאיר אחריהם שובל של יוקרה וגאווה. חבל שעמיתי דן שילון, אדם נבון ואינטליגנטי, לא נוהג כמוהם.
''כוכבים'' מסרבים לדעוך
כנראה שאדם פורש ממש מהטלויזיה רק פעם אחת
