פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
אַחֲרֵי מוֹת – גאולה שלמה
טלית של תכלת / נסים ישעיהו (יום חמישי, 21/04/2005 שעה 23:59)


אַחֲרֵי מוֹת – גאולה שלמה

נסים ישעיהו



בכל שנה חוגגים את הפסח ובכל שנה גם קוראים את פרשת אחרי-מות. אבל לקרוא את פרשת אַחֲרֵי מוֹת בערב פסח ממש – זה משהו שמזדמן לעתים רחוקות מאד; למעשה, זו הפעם השלישית שסמיכות כזאת מזדמנת לנו מאז שנת ה-ת''ש (1940). נאמנים לדרכנו 'לחיות עם הזמן', ננסה להבין מה אומרת לנו סמיכות זו מתוך התבוננות במסר של פרשת השבוע מחד, ובזה של חג הפסח מאידך.
(ויקרא ט''ז) א וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' וַיָּמֻתוּ: ב וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרן אָחִיךָ וְאַל-יָבא בְכָל-עֵת אֶל-הַקּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפּרֶת: ג בְּזאת יָבא אַהֲרן אֶל- הַקּדֶשׁ (...)
שמה של הפרשה מלמד כי כל תוכנה הנו לקח שנלמד אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרן. נצטט כאן קטע שהבאנו לפני שנתיים:
(רש''י) היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו: משל לחולה שנכנס אצלו רופא; אמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב'; בא אחר ואמר לו 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני'; זה זרזו יותר מן הראשון; לכך נאמר אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרן.
שני בני אהרון מתו בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-ה' מתוך פרץ של דחף פנימי להתחבר אל הקודש; להתעלות בקודש עד כלות הנפש ממש, כפשוטו. השאלה היא, אם יש איזה לקח שצריכים ללמוד ממותם בטרם עת של שני צדיקים אלו.

אומרת לנו התורה בפרשת השבוע, אכן יש לקח שאותו יש ללמוד וחובה ללמוד, ולימוד זה חייב היה לבוא דוקא בהקשר ובעקבות הטראומה של מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרן.

לכאורה, המוות זה סוף; סוף החיים. אין אחרי זה שום דבר שהאדם החי יכול להכיר או להיות מודע לו. אבל זה רק לכאורה, כי כל סוף מאפשר התחלה חדשה ואף מחייב אותה. בעצם, כל התחלה חדשה מחייבת שיהיה סוף למה שקדם לאותה התחלה, ודומה כי סמיכות הפרשה שלנו לחג הפסח, באה ללמדנו יסוד חשוב זה.

בהמשך הפרשה מזהירה התורה:
(ויקרא י''ח) ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ (...)
כאן הקשר לחג הפסח ברור לגמר; מבחינה פיזית יצאנו ממצרים, האם השתחררנו גם מנטלית? הרי לכאורה, המצרים הצליחו כל כך בדרכם המושחתת מוסרית, ואף הפכו למעצמת על בזמנם, האם לא מן הראוי לחקות אותם?

לא!!! אומרת לנו התורה; היציאה ממצרים פירושה השתחררות ממיצרי החשיבה המצרית; אחרת – לשם מה לצאת ממצרים?!

במלים אחרות, עבורנו – מה שהיה במצרים, מת. מכאן ואילך אנחנו בני חורין. לא קורבנות של פרעה וגם לא של נסיבות כאלה או אחרות.

ורק כאשר נמית בקרבנו את מנטליות העבדים המצרית, מנטליות השיעבוד לכוחנות מכל סוג שהוא; מנטליות החלש המשועבד לֶחָזָק ומייחל ליום בו הוא עצמו יהיה מספיק חזק כדי לשעבד אחרים – רק אז נזכה להיות בני חורין; רק אז נגיע לגאולה האמיתית והשלמה.

אלא שכאן אורבת סכנה חדשה; עצם היציאה ממצרים, אפילו אם מגיעים גם לשיחרור מנטלי ממצרים, עדיין אינה מבטיחה שנהיה בני חורין. עדיין אורבת הסכנה שנאמץ את דרכה ומנהגיה של הארץ החדשה שהולכים לרשת. על כן מוסיפה התורה להזהיר:
(...) וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.
לכאורה, מדינת ישראל הוקמה מתוך מגמה מוצהרת להשתחרר מן הגלות ומן הגלותיות; לכאורה, מדינה של יהודים בארץ ישראל זה המשך ישיר, ואפילו מימוש בפועל של מה שמסמל חג הפסח – להיות בני חורין, עם חופשי בארצנו. אבל האמנם עם חופשי? בארצנו? דומה כי משהו יסודי מאד השתבש, והשאלה היא מה; מה השתבש?

דומה כי מה שהשתבש זה הבנת המושג חירות; שאפו לחירות פיזית, להתרחק מן האנטישמים; וגם כאשר חשבו על חירות רוחנית, תירגמו זאת לחירות מן המסורת היהודית שהכבידה עליהם. כאילו רק אַחֲרֵי מוֹת היהודי הישן בתודעתנו, ניתן ליצור יהודי חדש, בן חורין.

להפוך את האש הזרה לאש קודש

זוהי בדיוק החירות שמפניה מזהירה התורה בפרשתנו, ואת הֶפְכָהּ מסמל חג הפסח – החירות לעשות מה שבא לי, מתוך מחשבה שאני בעל הבית על עצמי ואולי אף על העולם.

בני אהרון היו צדיקים גדולים, ובכ''ז מתו בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה לִפְנֵי ה'. פרשת השבוע מלמדת אותנו כי בנסיבות הנכונות, אותה אש עצמה הופכת להיות אש קודש.

השאלה היא, מהן הנסיבות הנכונות? מהו הרצפט שיבטיח כי נְשַמֵּר את אש הקודש המבטיחה חיים ולא ניסחף אל עבר האש הזרה ר''ל, הגורמת את היפך החיים? התשובה היא: (תהלים לו) כז סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה-טוֹב וּשְׁכן לְעוֹלָם:

יש סור מרע ויש עשה טוב; בצד הסוּר מֵרָע ציטטנו את הפסוק:
(ויקרא י''ח) ג כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם-בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ-כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ:
בצד הוַעֲשֵׂה-טוֹב, נתבונן בָּהֶקְשֵר; הפסוק הקודם אומר:
ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:
והפסוק הבא אומר:
ד אֶת-מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת- חֻקּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם:
על המשפטים ועל החוקים דיברנו לפני כשנתיים; כעת נתמקד בתזכורת המשותפת לפרשת השבוע וליציאת מצרים: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

שש פעמים חוזרת התזכורת אֲנִי ה' בפרשה שלנו; בשתי הפעמים הראשונות ובפעם השישית, כלומר במסגרת, כתוב אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם.

שלוש פעמים ועוד אחת, מוזכר הביטוי אֲנִי ה' בהקשר של יציאת מצרים (ואין אנו מתייחסים כאן לאמירת ביטוי זה לפרעה). שלוש מהן לפני יציאת מצרים, בשלב של ההסברים על הצפוי; בפעם השניה מבין השלוש מוזכר אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, ופעם אחת הנוגעת ישירות לענייננו:
(שמות י) ב וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה':
זוהי התכלית של יציאת מצרים וזהו התוכן של ליל הסדר, להגיע למדרגה של וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'.

זה בכלל לא פשוט להגיע למודעות זו; זה מחייב לשאוף כל הזמן למעלה, אל עבר האין סוף; אבל זוהי הדרך היחידה להבטיח חיים, ואת זה בדיוק אומרת לנו התורה בפרשת השבוע, בפירוש:
(ויקרא י''ח) ה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם; אֲנִי ה':
במקומות רבים מתייחס רש''י לביטוי זה ומפרש: אֲנִי ה', נאמן לשלם שכר:

את הביטוי המורחב, אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, מפרש רש''י כך:
אני הוא שאמרתי בסיני (שמות כ) אָנכִי ה' אֱלֹקֶיךָ וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי. ר' אומר גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק (להיכשל, להינתק מהקב''ה) בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזרה אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, דעו מי גוזר עליכם; דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר.
במלים אחרות, אֲנִי ה' וְאֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם שנאמרו לנו שוב ושוב מאז שהחלו הדיבורים על יציאה צפויה ממצרים, נועדו להשריש בנו את ההכרה שיש מנהיג לעולם; שגם אם למשך זמן קצר או ארוך, נראה כאילו מצליחים לפעול נגד רצון ה' – לאו דוקא מתוך כוונה כזאת, אלא בהנחה שאם הוא קיים בכלל, הוא לא ממש מתעניין במה שאנחנו עושים או לא עושים, והראיה היא שאינו מגיב על מעשינו – צריכים לדעת שזו לכל היותר אשליה, כי יש מנהיג לעולם והוא מנהל את העולם בדיוק בהתאם לכללים שהוא עצמו קבע.

כאמור, אצלנו השתבש המושג חירות לכדי שאיפה לחירות פיזית; זו הפכה להיות חזות הכל, וזהו שיבוש קטלני.

את חג המצות-פסח, חגגנו אלפי שנים גם בהיותנו בגלות. ולמרות שאת ההגדה מסיימים באיחול ''לשנה הבאה בירושלים'' היה ברור לכל יהודי כי חג הפסח מסמל חרות רוחנית; שאחרת, למה חוגגים אותו בגלות?! רק שאפנו לחגוג בירושלים כי בה נזכה לחירות הרוחנית הכי מלאה. כרגע למרבה הצער, קורה ההיפך הגמור.

וכל שנותר זה לאחל לעצמנו שנזכה לחירות אמיתית מהשיעבוד לשטויות של עצמנו; את זה נשיג ע''י שנגיע למודעות כי ה' הוא האלוקים.

ואז יהיה טוב ליהודים, וגם לכל האחרים.

נסים ישעיהו, תנועת 'אור ישראל'.




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 



מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי