הקזינו של המתנחלים

כאדם הגון אני אמור לרחם על המתנחלים בגוש קטיף. לחבק אותם. להזיל דמעה על סבלם.

ואכן, יש על מה לרחם. אנשים נעקרים מהקרקע שעליה הם יושבים זה עשרות שנים. אנשים בגיל-העמידה נאלצים להתחיל מחדש בחיים במקום אחר. ילדים שנולדו במקום נקרעים ממנו ונאלצים לעבור לבתי-ספר במקומות זרים. אנשים המתפרנסים בשפע צריכים לבנות לעצמם פרנסה חדשה, ומי יודע אם יצליחו.

אבל מה לעשות, לא הולך לי לחמול. רוצה ולא מצליח.

קודם כל, קצת פרופורציה. אני עצמי עברתי את החוויה הזאת. וכמוני, מיליוני מהגרים שבאו לארץ במאה השנים האחרונות – עולים מרוסיה, מפולין, מגרמניה, מארצות-ערב, מברית-המועצות לשעבר. כולם עברו את החוויה הזאת, וכמעט כולם בתנאים הרבה-הרבה יותר קשים.

אבי היה בן 45 כשברח מגרמניה, עם אשתו בת ה-‏39 וארבעת ילדיהם. הם נקרעו ממשפחה ומידידים, השתקעו בארץ רחוקה ונאלצו להתרגל לשפה אחרת, לנוף זר, לאקלים שונה, לתרבות אחרת, לחברה שונה, למנהגים שונים. איש לא נתן להם גרוש, לא פיצויים ולא סיוע. שניהם, אבי ואמי, שהיו אנשים אמידים במולדתם, נאלצו לעבוד עבודה גופנית קשה ביותר, שמעולם לא הורגלו לה. כולנו חיינו בעוני מחפיר.

בהשוואה לזה, ''סבלם'' של המתנחלים הוא פיקניק.

אנחנו שומעים זעקות קורעות-לב על כך ש''עוקרים יהודים מארץ-ישראל''. זו הרי סיסמה שקרית במהותה. נניח שגוש קטיף אכן שייך לארץ-ישראל (ועל כך אפשר להתווכח) – המקומות שאליהם הם מתבקשים לזוז שייכים מאוד-מאוד לארץ-ישראל. אשקלון היא עיר ואם בישראל, וכך גם אשדוד ותל-אביב. מרחבי הגליל והנגב קוראים להם, ואין נופים ארצישראליים מהם.

מי ששומע את זעקות-השבר שלהם עלול לקבל את הרושם שהם נשלחים לארץ-גזרה מעבר להררי-חושך. אבל המרחק בין עפולה להתנחלות גנים, למשל, הוא כמרחק מרובע מנהטן לרובע קווינס בעיר ניו-יורק. המרחק בין ברלין להמבורג הרבה יותר גדול, וכך גם המרחק מלונדון לליברפול. כמה אנשים מעתיקים את מגוריהם מדי שנה מפה לשם?

המתנחלים זזים בסך-הכל בתוך ארצם, במרחב תרבותם ולשונם.

כדאי גם לזכור שהם כבר עשו זאת פעם, בשמחה ובהתלהבות, כאשר העתיקו את מגוריהם מהרצליה, ירושלים, בית-אלפא ושאר המקומות בארץ אל ההתנחלויות.

''יהודים לא מגרשים יהודים!'' מייבבים המתנחלים. ''במדינה דמוקרטית לא מכריחים אזרחים לנטוש את בתיהם!'' זועקים אוהדיהם. האמנם?

כמה כפרים הועברו מאדמתם במצרים כדי לבנות את סכר אסואן? טוב, מצרים אינה דמוקרטית. אבל ארצות-הברית הרי דמוקרטית לעילא ולעילא. כמה עשרות ישובים אמריקאיים חוסלו כדי לבנות את סכר עמק טנסי? כל ממשלה עוקרת ישובים, אם האינטרס הציבורי דורש זאת.

אבל לא הסיבות האלה מקשות עלי כל-כך להפעיל את בלוטות החמלה שלי. הסיבה המרכזית היא אחרת:

כל מתנחל, ללא יוצא מהכלל, ידע שהוא מתנחל בארץ שנכבשה במלחמה, שבה יושב עם אחר, ושלא סופחה לישראל (חוץ ממרחב ירושלים ורמת-הגולן). משמע: הוא הימר על עתידו.

השבוע הצהירו על-כך נציגי המדינה בבית-המשפט העליון: כל מי שקנה, חכר או שכר קרקע בשטחים הכבושים חתם על חוזה שבו הודגשה ארעיות הפעולה. וזה מובן מאליו: על פי החוק הבינלאומי, ישראל מחזיקה בשטחים אלה בתוקף ''תפיסה לוחמתית''. כיבוש כזה הוא מטבעו זמני, ונמשך רק כל עוד קיים הממשל הצבאי. כאשר נעשה שלום, מתי שלא יהיה, הממשל הצבאי מתבטל מאליו, וכך גם כל פעולותיו.

מבחינת המתנחלים, כל רצועת-עזה והגדה המערבית הם לאס-וגאס אחת גדולה. ואין הם יכולים לטעון שלא ידעו זאת: חברי ואני הזהרנו אותם עוד בראשית הכיבוש מעל דוכן הכנסת ובתקשורת.

לרובם, אלה הקרויים ''מתנחלי איכות החיים'', זה היה הימור מושך מאוד. זוגות צעירים, שלא יכלו לחלום על רכישת בית בישראל, יכלו להקים לעצמם וילה חלומית על חלקת-אדמה משלהם ''בשטחים''. כמעט בלי השקעה, או בהשקעה המספיקה בקושי לשני חדרים בשכונת-מצוקה בישראל. הכל כמעט בחינם: תשתית נדיבה, מרחב לילדים, נוף מרהיב (עם מבט על כפרים ערביים ציוריים). איכות חיים.

יזמים, שלא היה להם כסף לבנות לעצמם פרנסה בישראל, יכולים היו לעשות זאת בגוש קטיף. קרקע בשפע לחממות. עובדים פלסטיניים שנאלצו לעבוד בשכר-רעב ממש, מפני שהכיבוש לא הותיר להם מקור אחר לפרנסת משפחותיהם. או עובדים תאילנדיים שיובאו מחו''ל, והיו מוכנים לעבוד 12 שעות ביום בשכר עלוב. שהרי גוש קטיף איננו שייך פתאום למדינת-ישראל מבחינת החוק, אין שם שכר-מינימום וחופשה שנתית וימי-מחלה ופיצוי-פיטורים.

היה כדאי מאוד להיות פטריוט ישראלי במקום שאין חוקי-ישראל חלים עליו.

הרבה נצלנים מתעטפים עכשיו בדגל הלאומי כדי להגן על זכויות-היתר שלהם. אבל יש, כמובן, גם הגרעין הקשה של בעלי האידיאולוגיה הלאומנית-משיחית. הם התנחלו כדי להשתלט על ''ארץ-ישראל השלמה'' ולמנוע מהעם הפלסטיני להשיג את עצמאותו במדינה משלו. מתנחלים אלה לא הסתירו מעולם את כוונתם לגרום לעקירת האוכלוסייה הפלסטינית וליישוב הארץ כולה ביהודים.

''זה לא פינוי, זה טרנספר!'' הם צועקים עכשיו בלי בושה, ונשבעים להילחם עד טיפת-דמם האחרונה. ''טרנספר?'' הרי כל כוונתם הייתה מלכתחילה לטרנספר את הפלסטינים! ''לעקור''? הרי כל מאווייהם מתרכזים בעקירת הפלסטינים מאדמתם, והם עסקו בכך מדי יום ביומו, ולחלקם זו אפילו מצווה.

''הממשלה שלחה אותנו לשם ועכשיו היא רוצה לגרש אותנו משם!''

אז ראשית, לא שמענו על אף אדם שהכריחו אותו לעקור לשטח כבוש. הממשלות עודדו, הפרו את החוק בקריצת עין, שדדו מאזרחי המדינה ושפכו את הכסף בהתנחלויות. נכון. אבל איש לא נשלח בכוח לשום מקום. חיילים מקבלים פקודה ואין להם ברירה. לכל מתנחל היתה ברירה.

זאת ועוד. מי שממנה רשאי גם לפטר. מי ששולח רשאי גם להחזיר. אם המתנחלים אינם אלא שליחים, הם יכולים להישלח גם לכאן וגם לשם.

ובאשר לחמלה אנושית פשוטה ביותר - המתנחלים, הדורשים מאתנו לחמול עליהם, לא הכירו את הרגש הזה כשזה נגע לאחרים. יש משהו מצמרר באי-היכולת שלהם לראות את הזולת. זוהי מין נכות רגשית: גירוש המוני ערבים זה בסדר. גירוש כמה אלפי יהודים לתוך מדינתם – ''שואה שניה''. ''עקירת יהודים'' מהתנחלויות בנות עשרים-שלושים שנה זה פשע מחריד. עקירת 750 אלף פלסטינים, שישבו מאות ואלפי שנים על אדמתם, הייתה מעשה צודק של ''הצבא הכי מוסרי בעולם''. צריך לרחם על ילד יהודי, שייאלץ להתרגל, יחד עם חבריו, לבית-ספר חדש, אבל מה פתאום לרחם על ילד ערבי, שנולד וגדל במחנה-פליטים מוכה רעב ועוני?

שלא לדבר על מעשי המתנחלים בחברון, ביצהר, בתפוח ובעשרות מקומות אחרים: הירי בתושבים, הפוגרומים בכפרים, שוד האדמות, ריסוס היבולים בחומרי-רעל, סתימת הבארות, עקירת עצי-הזית וגניבת פירותיהם, וכל היתר.

מכל הסיבות האלה קשה מאוד לרחם עליהם. מתנחלי ''איכות החיים'' ומתנחלי ''החזון המשיחי'' – אלה גם אלה הימרו בגדול. הם הימרו על עתידם. הם הימרו והפסידו.

כפי שהפסידו מיליון המתנחלים הצרפתיים באלג'יריה, שכולם גורשו וחזרו לצרפת תוך כמה שבועות אחרי שהארץ השיגה את עצמאותה.

למרות כל אלה, אינני מתנגד לתשלום פיצויים נדיבים. להפך. מיד אחרי הסכם אוסלו, השתתפתי במסגרת ''גוש שלום'' בפנייה פומבית ליצחק רבין בתביעה להתחיל מייד בתשלום פיצויים נדיבים למתנחלים המוכנים להתפנות מרצון.

רבין לא קיבל תביעה זו. גרוע מזה, הוא המשיך בהרחבת ההתנחלויות בקצב מזורז, וכך עשו כל יורשיו. גם מתנחלים שהיו מוכנים לעזוב מצאו את עצמם כלואים בהתנחלויותיהם, בלי יכולת למכור את רכושם ולהתחיל בחיים חדשים. למעשה, זה המצב עד לשעה זו.

אמרנו פיצויים נדיבים. אך מה, בעצם, ''מגיע'' להם?

למהמר המשקיע את כספו במשחק רולטה לא מגיע בדין שום פיצוי. לפנים משורת הדין, וכדי לדרבן ולהאיץ את חזרתם, כדאי להחזיר למתנחלים את הכסף שהם השקיעו בפועל, וזה מעט שבמעט. ושוב, לפנים משורת הדין, אני בעד תשלום פיצויים המאפשרים להם להתחיל בחיים חדשים במקומות אחרים בארץ. גם מטעמים הומאניים וגם כדי לתת רמז למתנחלים בגדה המערבית שכדאי להם להתפנות בהקדם.

לשרון, שדחף אותם ופינק אותם וריפד את דרכם, בוודאי קשה להגיד זאת. אבל אנחנו, אזרחי המדינה, יכולים גם יכולים להגיד: חברים, הימרתם בגדול והפסדתם.

זה אנושי שאתם צועקים ומורטים את שערות ראשיכם. אבל אל לכם לנסות להרוג את הקרופיה. עליכם להיגמל מתשוקת ההימורים.

ואם אנחנו, כל אזרחי ישראל, מוכנים לשלם לכם מכיסנו פיצויים גדולים על האסימונים שהפסדתם, תגידו תודה.