קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, אבל לא כפי שכתוב במקרא, הפעם אין זה נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. הקול הוא קולה של טליה שָׂשׂוֹן, פרקליטת המדינה שעמדה בהצלחה במשימה הבלתי אפשרית (Mission Impossible) של חשיפת הפשע הנוראי של הבניה הבלתי חוקית ביהודה ושומרון. ממש תצילנה האוזנים משמוע. איך אומר על כך הסמרטוט שלנו? ''אכן כסדום ועמורה היינו'', אוי לאותה בושה. עוד לא נדם ההד מקוֹלה של טליה שָׂשׂוֹן, וכבר עולה קוֹל שִׂמְחָה ממעונם של חוגי השמאל. בגדה המערבית יוצאים במחולות המחניים. ישנם כמובן גם אלה שעבורם גם זה לא מספיק. מה פרוש ''מאחזים בלתי חוקיים''? כך הסמרטוט שלנו, האם יש איזה שהוא יישוב יהודי שהוא ''חוקי'' בתחומי יהודה ושמרון? וכל חסידי זכות השיבה מ''גוש שלום'' ו''בצלם'' מנענעים בראשם, אכן כן. אבל זה בהחלט צעד ראשון ב''כיוון הנכון'', ובהחלט יש ''סיבה למסיבה''. קראתי ב''מעריב'' על ח''כ אחד משורות המערך, שהגדיר את פינוי היישובים כ''אתחלתא דגאולה''. לא פחות ולא יותר.

הפרקליטה הצדקת ידעה להצהיר בראיון בטלוויזיה ש''מדינת חוק זה יותר חשוב מאשר מדינה ציונית'' (אינני ערב לדיוק בציטוט כי לא שמעתי את הראיון. זה מה שקראתי ב''מעריב''). אמירה זו איננה זקוקה לפירושים. ההתבטאות הזאת אומרת הכל.

הגב' ששון מייצגת את הפרקליטות, מוסד שעקרונות החוק והצדק הם נר לרגליו. מוסד שמעולם לא עסק בתפירת תיקים, מוסד שאמון על ניקיון כפיים ויושר, מוסד שמעולם לא עירבב שיקולים פוליטיים בהחלטותיו מי לשבט ומי לחסד, מוסד שמעולם לא נתן גיבוי למעשיהם הפליליים של אנשים כמו ניצב מיזרחי או אבישי רביב, מוסד שמעולם לא זייף עדויות כדי להרשיע חפים מפשע. רק בשבוע שעבר אחת מנציגותיו הבולטות של המוסד הזה הורשעה במעילה באמון ורק בזכות עיסקת טעון לא נידונה למאסר בפועל. אבל הגב' ששון שלמה עם עצמה. העיקר שיהיה ''חוק''. שתי קולגות של טליה ששון לשעבר מפארות היום את ספסלי בית הדין העליון וסביר להניח שגם היא תלך בעיקבותיהן בעיקבות ''ההישג'' המישפטי האחרון שלה.

צריך לזכור רק שהמושג ''בלתי חוקי'' בהקשר עם יישובים במדינת ישראל, יש לו משמעות שונה בחוגים שונים, ושלא כל מה שנראה לנו כמובן מאליו הוא גם כזה בעיניהם של אחרים. ישנם רבים, ולא רק בעולם הרחב, המעמידים סימן שאלה על ''חוקיותו'' של כל המפעל הציוני. ''החוקיות'' או ''אי החוקיות'' של יישובים יהודיים בארץ ישראל איננה נגזרת מאישורי בניה או מהחלטות ממשלת ישראל. אף אחד בעולם הרחב (ולא רק שם) איננו מכיר בסמכותה של ממשלת ישראל לפסוק בנושא.

מי שרואה כ''בלתי חוקי'' ישוב יהודי באיזה שהוא חלק של ארץ ישראל, כורת את הענף עליו הוא יושב. מבחינה זאת כל היישוב היהודי בארץ ישראל נמצא באותה קלחת. רמי נוידרפר ורוני קליין וכל שאר הצדיקים החוגגים היום, יכולים לצעוק מכאן ועד להודעה חדשה שגבולות 1967 (מה זה בדיוק?) ''זכו להכרה בינלאומית''. במציאות זה לא כך.

אפשר להתעלם מהמציאות, אבל אי אפשר להתעלם מהתוצאות של ההתעלמות מהמציאות. ואין לכך עדות יותר טובה מאשר תהליך אוסלו.

תיתכנה נסיבות שבהן מסיבות פרקטיות יש צורך לוותר ולמסור שטחים לצד השני. זה היה מה שבן גוריון עשה ב 1948. הוא מעולם לא הצהיר ולא דִבר על כך שהחלקים עליהם ויתר אין לנו זכות עליהם. להיפך, הוא תמיד דִבר על ''בכיה לדורות''. ויתור על חלקים של הארץ תוך הכרה בכך שנוכחות יהודית שם היא ''בלתי חוקית'', יש לה משמעות חמורה ביותר לגבי עצם זכות הקיום של מדינת ישראל, מפני שאין לזה סוף.

מה שהתחיל בלבנון ממשיך ביהודה ושומרון, הוא לא ייגמר בחברון וכל מה שנותר זה לקוות שהוא ייעצר לפני שנגיע לרח' הירקון.

כל מי שמכיר את ההיסטוריה של המפעל הציוני, אפילו באופן שטחי, יודע שמה שהיה מכונה בשם ''גאולת הקרקע'' בתקופה שקדמה להכרזת המדינה, וכל ההתיישבות אחרי הכרזת המדינה, לא נעשו תמיד תוך הקפדה עיוורת על עקרונות ''החוק והצדק'', ושלא פעם נעשו ''קיצורי'' דרך. בדיוק כמו שהיום כל מיני סמרטוטים וצדיקים מהשמאל רואים לנכון להצדיק כל פשע אם הוא משרת ''מטרה'', גם דור המייסדים ראה במפעל הציוני עניין מספיק חשוב שלמען הגשמתו לא היה כל כך נורא לכופף קצת את החוק. הגישה של ''ייקוב הדין את ההר'' בדרך כלל גורמת יותר הפרת דין מאשר עשיית צדק, בייחוד כשהיא נעשית באופן סלקטיבי משיקולים פוליטיים.

אני חושש מאוד שלא ירחק היום בו יתברר שקולה של טליה ששון לא קול שמחה הוא אלא נהי בכי תמרורים.