אחד ודורו

לא חשוב איפה ייקבר כאשר ילך לעולמו – בבוא היום תעביר ממשלת פלסטין החופשית את עצמותיו להר-הבית, כפי שהעברנו אנחנו את עצמות בנימין זאב הרצל וזאב ז'בוטינסקי להר-הרצל.

הוא אחד המנהיגים הגדולים שקמו אחרי מלחמת-העולם השניה.

שיעור-קומתו של מנהיג אינו נקבע רק על-פי גודל הישגיו, אלא גם על-פי גודל המכשולים שעימם היה עליו להתמודד. מבחינה זו אין בעולם כולו מתחרה ליאסר ערפאת: שום מנהיג בן דורו לא נדרש לעמוד במבחנים כה אכזריים ולהתגבר על מהמורות כה מרתיעות כמוהו.

כאשר עלה על במת ההיסטוריה, בסוף שנות ה-‏50, היה העם הפלסטיני קרוב לחידלון. השם פלסטין נמחק מן המפה הגיאוגרפית והפוליטית. ישראל, ירדן ומצריים חילקו ביניהן את הארץ. העולם החליט שאין יחידה לאומית פלסטינית, שהעם הפלסטיני חדל מלהתקיים כמו האומות האינדיאניות באמריקה - אם בכלל היה קיים אי-פעם.

אמנם, בעולם הערבי עוד דובר על ''הבעיה הפלסטינית'', אך היא שימשה רק ככדור-משחק בין המשטרים הערביים. כל אחד מהם ביקש להפקיע את ''העניין הפלסטיני'' לטובת עצמו, תוך דיכוי ברוטאלי של כל זיק יוזמה פלסטינית עצמאית. כמעט כל הפלסטינים חיו תחת דיקטטורות דורסניות, ורובם בתנאים משפילים.

כאשר הקים יאסר ערפאת, אז מהנדס צעיר בכוויית, את ''תנועת השיחרור הפלסטינית'' (שראשי-התיבות שלה במהופך הם פת''ח), התכוון בראש-וראשונה לשיחרור עמו מעול השליטים הערביים, תוך החזרת יכולתו לדבר ולפעול בשם עצמו. זאת הייתה המהפכה הראשונה של האיש שחולל בימי חייו לפחות שלוש מהפכות גדולות.

מהפכה זו הייתה מסוכנת מאוד. לפת''ח לא היה בסיס עצמאי. הוא נאלץ לפעול בארצות הערביות – שם נרדפו פעיליו לרוב עד צוואר. באחד הימים, לדוגמה, כשסירב ערפאת למלא את פקודות השליט הסורי התורני, הושלכה כל הנהגת התנועה, וערפאת בראשה, לכלא. רק אום ג'יהאד, אשתו של אבו-ג'יהאד, נשארה בחוץ וקיבלה לידיה את הפיקוד על הלוחמים.

השנים ההן גיבשו את הסגנון המיוחד של ערפאת. הוא היה צריך לתמרן בין השליטים הערביים, להשתמש בכל התחבולות האפשריות, להשמיע חצאי-אמיתות וכפל-לשון, לחמוק ממלכודות ולעקוף מהמורות. הוא הפך לרב-אמן עולמי של תמרונים. כך הציל את התנועה בימי חולשתה, עד שהפכה לכוח חשוב.

גמאל עבד-אל-נאצר, השליט המצרי שהיה אז הגיבור הבלתי-מעורער של העולם הערבי כולו, חשש מפני עליית הכוח הפלסטיני העצמאי. כדי להחניקו בעודו באיבו, הקים את ''אירגון השיחרור הפלסטיני'' (אש''ף) והעמיד בראשו את אחמד שוקיירי, שכיר-חרב פוליטי. אבל אחרי תבוסתם המבישה של הצבאות הערביים במלחמת ששת-הימים (יוני 1967) ומה שנראה כניצחון מחשמל של פת''ח על צה''ל בקרב כראמה (מארס 1968), השתלט פת''ח על אש''ף, וערפאת הפך למנהיג הבלתי-מעורער של המאבק הפלסטיני כולו.

באמצע שנות הששים פתח ערפאת במהפכה השניה שלו – המאבק המזוין בישראל. היומרה הייתה כמעט מגוחכת: קומץ של לוחמי-גרילה, לא הכי-מיומנים, כמעט בלי נשק, נגד העוצמה הכבירה של צה''ל. ולא בארץ של הרים ובקעות וג'ונגלים בלתי-עבירים, אלא בארץ קטנה ומיושבת. אבל המאבק הזה העלה את העניין הפלסטיני על סדר-היום העולמי. הדבר חייב להיאמר בגלוי: לולא הפיגועים הרצחניים לא היה העולם שם לב לעם פלסטיני המשווע לקיום ולחרות.

כתוצאה מכך הוכר אש''ף כ''נציגו הבלעדי של העם הפלסטיני'' המפוזר, ולפני שלושים שנה הוזמן ערפאת לשאת את נאומו ההיסטורי בעצרת האו''ם: ''ביד האחת אני מחזיק ברובה, וביד השניה בענף-זית…''

בשביל ערפאת היה המאבק המזוין אמצעי, ותו לא. לא אידיאולוגיה, לא מטרה בפני עצמה. היה ברור לו שהמכשיר הזה אמנם עוזר לגבש את העם הפלסטיני ולזכות בהכרה בינלאומית, אך לא ינצח את ישראל.

מלחמת יום-כיפור (אוקטובר 1973) גרמה למפנה הבא בתפיסתו. הוא ראה שאחרי ניצחון התחלתי מדהים נעצרו צבאות מצרים וסוריה, ובסוף הייתה יד צה''ל על העליונה. זה שיכנע אותו סופית שאי-אפשר להגשים את המטרות הפלסטיניות בכוח הנשק.

לכן, מיד אחרי תום מלחמת יום-הכיפורים, פתח ערפאת במהפכה השלישית שלו: הוא החליט שעל אש''ף להגיע להסכם עם ישראל ולהסתפק במדינה פלסטינית בגדה המערבית ורצועת עזה בלבד.

זה העמיד לפניו תפקיד היסטורי חדש: לשכנע את העם הפלסטיני לוותר על עמדתו ההיסטורית, ששללה את קיום מדינת-ישראל, ולהסתפק במדינה ב-‏22% משטח פלסטין שלפני 1948. אף שלא אמר זאת בפה מלא, היה ברור שפירוש הדבר גם ויתור על שיבתם הבלתי-מוגבלת של הפליטים לשטח ישראל.

הוא התחיל לפעול להשגת מטרה זו כדרכו – בסבלנות, בעקשנות ובתחבולות, שני צעדים קדימה, צעד אחד אחורה. על גודל המהפכה תעיד העובדה, שעוד ב-‏1970 פירסם אש''ף בביירות ספר, שבו תקף בחריפות את פתרון-שתי-המדינות (הוא נקרא בספר ''תכנית אבנרי'', מפני שהייתי אז הטוען העיקרי לפתרון זה.)

הצדק ההיסטורי מחייב לקבוע שערפאת הגה את הסכם-אוסלו, בשעה שגם יצחק רבין וגם שמעון פרס דבקו עדיין ב''אופציה הירדנית'' חסרת-השחר. בין שלושת מקבלי פרס-נובל לשלום, ערפאת היה זכאי לו ביותר.

מ-‏1974 והלאה הייתי עד-ראייה למאמצים האדירים שהשקיע ערפאת כדי להביא את עמו לקבלת הגישה החדשה. צעד אחרי צעד קיבלה המועצה הלאומית הפלסטינית את הגישה הזאת, החל בהחלטה להקים שלטון פלסטיני ''בכל חלק מהמולדת שישוחרר מידי ישראל'' ועד להחלטה ההיסטורית ב-‏1988 להקים את המדינה הפלסטינית לצד ישראל.

הטרגדיה של ערפאת (ושלנו) היתה שככל שהתקרב לפתרון שלום, ממשלות ישראל התרחקו ממנו. תנאי-המינימום של ערפאת היו ברורים, ולא השתנו מאז 1974: מדינה פלסטינית בגדה וברצועה; ריבונות במזרח ירושלים (ובכללה הר-הבית, אך בלי הכותל המערבי והרובע היהודי); החזרת הקו הירוק עם אפשרות לחילופי-שטחים מצומצמים ושווים; פירוק כל ההתנחלויות בשטח הפלסטיני ופתרון בעיית-הפליטים תוך הסכמה עם ישראל. בעיני הפלסטינים זהו המינימום שבמינימום, ולכן אין הם יכולים לסגת ממנו.

יתכן מאוד שיצחק רבין התקרב לפתרון זה בסוף ימיו, כאשר הכריז בטלוויזיה שערפאת הוא ''השותף שלי''. כל יורשיו התנגדו לו. הם לא רצו לוותר על ההתנחלויות, אלא להיפך, להרחיבן בהתמדה. הם התנגדו לקביעת גבולות נוקשים, מפני שהתפיסה הציונית שלהם שאפה להתרחבות מתמדת. לכן ראו בערפאת אויב מסוכן ועשו את הכל כדי לשבור אותו, בין השאר על-ידי מסע חסר-תקדים של דמוניזציה אישית. כך גולדה מאיר (''אין דבר כזה כמו עם פלסטיני''), כך מנחם בגין (''חיה דו-רגלית... האיש עם השערות על הפנים... היטלר הפלסטיני), כך בנימין נתניהו, כך אהוד ברק (''קרעתי את המסכה מעל פניו''), כך אריאל שרון, שניסה להרוג אותו בביירות והמשיך לנסות זאת בהתמדה מאז.

שום לוחם-שיחרור בחצי-המאה האחרונה לא עמד מול מכשולים כל-כך אדירים כמוהו. מול הפלסטינים לא עמדה מדינה קולוניאלית שנואה או מיעוט גזעני מעורר סלידה, אלא מדינה שקמה אחרי השואה, ושכל העולם חש אליה אהדה ורגשי-אשמה. מכל הבחינות הצבאיות, הכלכליות והטכנולוגיות, החברה הישראלית עולה על הפלסטינית פי מאה. כאשר נדרש ערפאת להקים את הרשות הפלסטינית, לא קיבל לידיו מדינה מתפקדת, כמו נלסון מנדלה או פידל קסטרו, אלא אזורים מופרדים, מדולדלים, שתשתיתם נהרסה באופן שיטתי בעשרות שנות כיבוש. הוא לא קיבל לידיו ציבור היושב על אדמתו, אלא עם שמחצית בניו הם פליטים מפוזרים בעולם ומחציתו השניה מורכבת מחברה שסועה מבחינה פוליטית, כלכלית ודתית. כל זה בעוד מלחמת-השחרור הפלסטינית נמשכת.

להחזיק את החבילה הזאת ביחד ולהנהיגה לקראת מטרתה בתנאים אלה, צעד אחר צעד, זהו ההישג ההיסטורי של ערפאת.

לאיש גדול יש חסרונות גדולים. אחד מחסרונותיו הוא נטייתו לקבל את כל ההחלטות לבדו, בייחוד אחרי שכל שותפיו הקרובים נהרגו. על כך אמר לי פעם אחד מגדולי מבקריו: ''זאת לא אשמתו. אנחנו אשמים. במשך עשרות שנים התרגלנו לברוח מכל ההחלטות הקשות, שחייבו אומץ-לב ותעוזה. תמיד אמרנו: שערפאת יחליט.''

וערפאת באמת החליט. כדרכו של מנהיג אמיתי, הלך פעמים רבות לפני המחנה, ומשך את עמו אחריו. כך בהתמודדות עם השליטים הערביים, כך ביציאתו למאבק המזוין, כך בהושיטו את ידו לישראל. על אומץ הלב הזה רוחש לו עמו אמון, כבוד ואהבה, הגוברים על כל דברי הביקורת.

אם ילך יאסר ערפאת לעולמו, תפסיד ישראל אויב גדול, שהיה מוכן להיות שותף ובעל-ברית.

ככל שיעברו השנים, כך יגדל ויתעצם שיעור-קומתו בזיכרון ההיסטורי.

ואשר לי: הערכתי אותו כפטריוט פלסטיני, הערצתי את אומץ-לבו, הבנתי את האילוצים שביניהם תימרן, ראיתי בו שותף לבניין עתיד חדש לשני עמינו, הוקרתי אותו כאדם.

כדברי האמלט: ''בסך הכל הוא היה איש, לעולם לא אראה עוד אחד כמוהו.''