פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
האמנות רלוונטית לקיום
מיכאל שרון ז''ל (שבת, 11/09/2004 שעה 11:32)


האמנות רלוונטית לקיום – פשר שתי תמונות של מונק

מיכאל שרון



לאחרונה ''התבשרנו'' על גניבת התמונה המפורסמת, ''הזעקה'' של מונק ממוזיאון באוסלו שבנורווגיה. מה הופך יצירת אמנות ליצירה גדולה בעלת חשיבות כלל-אנושית? הרעפת שפע של סמלים ומשמעויות חבויות המובנים רק ליודעי סוד? לא בהכרח. האמנות היא רלוונטית לחיים ולקיום. לכן, כמעט כל אדם יכול להבין יצירת אמנות בעלת משמעות אמיתית, כשם שהוא מבין את החיים ולשאוב ממנה כוחות אם רק יתבונן בדייקנות ויפתח את הלב. לא תמיד צריך להחפז לשמוע את דברי המבקרים הרוויים לעייפה בסמלים וסימליות בשביל לחוש במה המדובר.


האמנות כרלוונטית לחיים

את עיני לכדה בימים אלה ידיעה עיתונאית אודות גניבת התמונה המפורסמת, ''הזעקה'' של מונק (Edvard Munch) ממוזיאון ''מונק'' באוסלו שבנורווגיה. תוכלו לקרוא מספר פרטים על הצייר הנפלא הזה ולצפות בעבודותיו בקישורים למטה. כובד הראש הצפוני הפילוסופי והקודר של האמן הנורבגי (1863-1944) מפליא לפרוס לפנינו דימויים מופלאים של המצב האנושי במובן הכללי ביותר ומספק בכך, בין היתר, גם נחמה מופלאה במצבים קשים, כאילו אסוננו הדוקר ומכווץ את נפשנו אינו רק שלנו, אלא הוא חלק שגור מהסיטואציה האנושית הכללית, ויש בו איזו משמעות שמעבר לרגע המיידי של המצוקה; אולי מעין משל, ואולי לקח עמוק המאפשר להתרומם מגיא הצלמוות ולהתקדם הלאה.

הזעקה
הזעקה


האם מונק מפליא להביאנו גם להבנות חדשות ולא צפויות, התורמות באופן כללי לחוכמת החיים שלנו מעבר למצב כזה או אחר? עוד נראה הדגמה בדיוק לכך בהמשך.

ואם כך, נשאלת השאלה מדוע מבקרי האומנות במקומותינו מלעיטים אותנו לעייפה במלל רווי סמלים וסימליות? נו טוב, אז הציפו אותנו בדיבורים אודות אוסף סמלים ומשמעויות כמוסות, אבל איך זה תורם לקיומנו במציאות, להבנת בעיותינו, לניחומים או להבנה חדשה שנותנת כוחות? את מי זה באמת אמור לעניין, הידע הזה? פרט כמובן לאנשי עלית ואליטה, המגיבים אליו בשקיקה, אולי גם כפוזה תרבותית, לכאורה אחרת משלנו, והם עשויים להיות נעלים עלינו גם במובן זה שהיכן שאנו רואים רק ריקות משמימה של אוסף מילים נשגבות ומשחירות אודות הסמלים הללו, שלא אומרים לנו דבר, הם, בבחינת הנישאים-מעם, לא רק שמבינים בזה היטב אלא גם מצליחים לראות במילים הללו אפופות הסמלים משמעות עמוקה מיני-ים.

נחזור לכך מאוחר יותר, אך בינתיים נעסוק בציור מופלא אחר של מונק מ-‏1899 הנקרא ''מחול החיים''. אדגים כיצד התבוננות בציור יכולה להיות רלוונטית לחיינו, ולעיתים לחזק את כוח ורצון החיים, או למצער, לתת איזו הבנה חדשה של המציאות בצורה הפוקחת עיניים. אמחיש זאת כהתנסות אישית בצפייה בתמונה, תוך פתיחת הראש ובעיקר הלב והנשמה למה שאנו רואים לפנינו.

''מחול החיים''

מחול החיים
''מחול החיים'' של מונק


להלן ציור של מונק מאותה תקופה בערך בה צייר את ''הזעקה'' (1899) - ''מחול החיים''. ממבט ראשון, האנשים סביב הנערה הבודדה בלבן רוקדים ועולצים, ואילו היא, כאילו נשארה מחוץ למעגל החיים והעליצות, ואולי היא בבחינת כזאת שאחרה את הרכבת, הרכבת של החיים. אך ממבט שני אני מתמקד גם בנערה חמורת הסבר והגבוהה בלבוש השחור מימין, ומשער מכאן, לאחר מחשבה כלשהי, שהעלמות הללו מסמלות, הימנית בלבוש השחור - את המוות, והשמאלית בלבן - את החיים.

האם זה אמנם כך?

נמשיך ונתבונן בציור - ידיה של הימנית בשחור צמודות לגופה ומשוכלות, כאילו במחווה של משיכת כתפיים, וידה הימנית של של זו בלבן מושטת, כשהיד פתוחה, כאילו במחווה של נתינה. האם העלמה השחורה היא המוות שנוטל את החיים או את רצון החיים, ואילו הלבנה היא החיים, הפריחה (בשמלתה שזורים עיטורים המזכירים פרחים או פריחה, ובצידה צומחים-מלבלבים לגובה פרחים). הידיים הפרוסות משהו בקלילות חיננית, והיד הימנית המושטת עשויים לסמל את נתינת החיים, העצמת הפריחה שבעולמנו. ובין העלמות הללו, בין המוות והחיים חגים האנשים במחול החיים, זוג זוג בדרכו.

רגע, זוגות?

והרי סברתי בתחילה שמדובר במצבו הכללי של האדם. האדם הנע ופועל בין החיים ובין המוות הממתין חרישית; האדם החותר להעצים ולהעשיר ולהאשיר את חייו, להתרחק ככל שניתן מהמוות, לחיות אם כן חיים נכונים וטובים וראויים כל זמן שניתן לפעול וגם לעלוץ לפרקים; ולהמשיך את קיומו אחריו כביכול (שוב, התרחקות מהמוות), על ידי הבאת צאצאים וטיפוחם, באותו מחול חיים שבין החיים והמוות. ואם אכן מדובר בתנועת חייו של האדם, כל אדם באשר הוא, למה כל אלה הנעים בציור ובעולמנו (לפי פרוש כללי זה) הינם זוגות דווקא (פרט לעלמת המוות ועלמת החיים, שאינם בני אדם במובן הרגיל?) האם כוונת הצייר לאמר כי הקיום האנושי במהותו הוא במצב הזוגיות בין גבר ואישה?

או שעלינו לחזור שוב להסתכלותי הראשונה, ולומר שאכן מדובר בשתי נשים של ממש שאינן סמל למשהו אחר. ושהן מחוץ למעגל הרוקדים, מחוץ לתנועת החיים ומעגל החיים, נעזבות ועזובות. השמאלית בלבן עדיין מושיטה ידה בתקווה, ברצון להיענות ולהצטרף למעגל החיים, ואילו הימנית ויתרה והִשלימה.

ואולי, הן בכל זאת מסמלות משהו נוסף?

שתי מגמות מנוגדות המצויות בתוככי מעגל החיים?

מגמות שאינן חיצוניות למרחב האנשים, אלא משולבות, אימננטיות (משולבות מ''בפנים''), מובנות בתוך מרחב הקיום האנושי? כך, שתי הנשים הללו אינן מחוץ לתמונה בבחינת דבר נוסף, ישות מקנה-כיוון שהיא חיצונית לבני האדם עצמם, אלא חלק מהם. האנשים הינם גם בזוגות וגם כפרטים במרחב התמונה.

כולם בני אדם כמוני וכמוך, הלוא רואים.

אף אחד מהם אינו ''סמל''.

אלא ששתי האנשים (העלמות, זו בשחור וזו בלבן) המוצבים במבודד מאפשרים לנו לזהות שתי מגמות אלו, בהוותם מעין הדגמה אנושית מובלטת של 2 מגמות הנמצאות מן הסתם בדרגה זו או אחרת גם אצל שאר האנשים (שהרי מדובר בנשים ממשיות, כמוהן כשאר בני אנוש באופן בסיסי). מגמות אלו מוצאות ביטוי מועצם בדמותם, יציבתם, טונוס (מתח) תנועותיהם ו''אישיותם'', באותו רגע, של הנשים הללו – הנהפכות, כל אחת, לביטוי מגמה אנושית (אותה מבליט הצייר גם באביזרים חיצוניים כגון שמלה שחורה מול לבנה, פרחים המנצים בצדה של הנערה משמאל, שבשמלתה גם עיטורים המזכירים פרחים ופריחה).

מגמה ''מהלכת'', חייה ומוחשית.

מובלטת בדמותה של כל אחת מהשתיים מגמה שהינה, ניתן להניח, כלל-אנושית וקיימת מו הסתם גם אצל המחוללים באולם, אך באופן מוצנע (לאטנטי) ברגעי הריקוד. כאן שוב בולטת גאוניותו של האמן, שהרי באקסטזת מחול בקרב קהל מוצנעות תכונות ומגמות אנושיות יחודיות, בלהט התנועה האקסטטית-קולקטיבית. אך מגמות אלו מועצמות דווקא, בהנגדה למחוללים בזוגות, אצל שתי הנשים הצעירות ברגע מסויים, עקב מצב שהינו בעייתי למדי מבחינתן.

כך איפוא בוחר מונק להציג מצב אנושי נפוץ אך מוקצן וקשה מבחינת הנשים הללו, המחדד אצלן, כל אחת בתגובותיה והערכותה היא, מגמות הנמצאות בכל אדם, אך מובלעות אצל הרוקדים באקסטזה הקולקטיבית של הריקוד. מצב בעייתי מסויים עשוי לחדד נטייה כזו או אחרת, הקיימת בכולנו, ואת זה מציג מונק באופן נהדר ומוחשי מאד. אם כן איפוא, מובלטות בדמות הנשים הללו, אצל כל אחת מהן באופן מוקצן ובולט לעין – אחת משתי מגמות אנושיות כלליות:

מחד, החיים, הנתינה והתקווה – התקווה המצפה להצטרף לדבר הנכון, הראוי, הטוב באמת. דהיינו, לפנינו איפוא דחפי החיים – ואם כך בכל זאת מדובר כאן במעין ''מלאך החיים'' כאדם ממשי - אשה צעירה מלאת חיים, מלבלבת, המצטיירת כבעלת רצון חיים גבוה (שהרי אף שהיא אינה חלק מהמחוללים, הרי שעדיין תנועותיה וכל דמותה מעידות שהיא מנסה, עדיין, ברעננות וחינניות, ובתקווה, להצטרף).

והשנייה, בשחור, מבטאת את הויתור, משיכת הכתף, ההתכנסות העצמית במקום ההתפשטות קדימה. ובמידת מה גם את הטינה והעוינות הקשה הנוטרת-נוקמת (דבר המותווה באופן דק וביד אמן בארשת פניה), בבחינת החתירה לכווץ ולצמצם או לכלות ולאיין.
דהיינו למעשה מהווה היא רמז חי בדמותה - כלפי דחפי המוות, התנועה כלפי המוות, ההתכווצות, ההתנערות, האיון.

וכי האדם הבודד, השרוי יותר עם עצמו כאינדיוידואל, ברגעים של בדידות, ועוד בדידות כה בוטה וכואבת כזו שבציור, מול האחרים הרוקדים זו בזרועות זה, אינו מיטיב לחוש ולבטא באופן חד יותר את מהות מצבו האנושי בכללותו? וזאת בהשוואה לזה השוכח לרגע את מהויות ונתוני הקיום ומצבו האנושי הבסיסי - בזרועות בן זוג באקסטזה אירוטית,  בחוללו באולם הריקודים או בהיותו בחבורה.

וכי היות מחוץ למעגל החיים בסיטואצייה מסויימת, ולו לרגע או לשעה קלה, אינה מהווה תזכורת למאפייני מצב מהותיים ובסיסיים יותר, ועם זאת, מוחשיים קונקרטיים, שכן אנחנו אנשים קונקרטים במרחב קונקרטי, ולא סמלים מהלכים?

זיגמונד פרויד ומחול החיים

ובהסתכלי בתמונה זאת, אני שואל את עצמי אם מייסד הטיפול הנפשי המבוסס על ניתוח עמוק של תכני הנפש (הפסיכואנליזה, או פסיכולוגיית המעמקים), הלא הוא זיגמונד פרויד (1856-1938) לא הסתכל באותה תקופה, הסתכל בדומה לי כרגע בתמונה זו ממש כמוני עכשיו?והאם נחה עליו אז תובנה והשראה בעקבותיה ניסח את תורתו אודות הקיטוב בין דחף החיים ודחף המוות (תאנתוס) בנפשו של כל אדם ואדם? אך בעצם פרויד ניסח תאוריה זו בשלב מאוחר בחייו, הרבה לאחר 1900 (כשהתמונה הוצגה לראשונה).

ונסטה לרגע, נדבר על דחף (או יצר, או כוח, או רצון) החיים מול דחף המוות, הרעיון החשוב שהעלה פרויד. ובכן, למה יש באדם דחף (או רצון ויצר) חיים? זה דווקא מובן. אבל למה, למה יש בו (גם) יצר מוות? פרויד שאל בשלב מאוחר בחייו את עצמו, הרי באם באדם יש דחפי ארוטיקה ומיניות חזקים וקובעי כל – דחפי החיים – הליבידו (כפי שאמרה התאוריה שלו עד אז), אם האדם כה רוצה לחיות ולממש את מיניותו באופן הבסיסי והראשוני ביותר – אז למה האדם בכל זאת לוחם, הורג ונהרג, משמיד את האחרים ובכמויות ענק ומכלה גם את עצמו? וכי אין ללמוד מכאן שיש באדם גם דחפי הרס, ובראש וראשונה דחפי הרס עצמי?

אבל מניין מגיע דחף ההרס העצמי? יש, אמר פרויד. באדם טבוע מלכתחילה דחף המוות. אין הוא לומד להרוס ולהשמיד מניסיון החיים, אלא ההרסנות טמונה בו יחד עם דחפי המיניות והחיים (והבנייה וההתקדמות), שני כוחות נוגדים, וזאת מטבע ברייתו. זה טיבעם של החיים, שבאופן מובנה הם נושאים איתם כבר מתחילתם את המוות.

ומשהרחיב פרויד את תורתו, כך שתכלול את שני הדחפים, דחף החיים ודחף המוות (ולא רק את דחף המיניות והחיים) האם נזכר באותם רגעים בתמונה? או ששכח ממנה כליל, ורק רישומה נישאר בו, מה שהביאו בבלי מודעות עוד למקור השראתו, לנסח את תורתו המאוחרת, את הפיתרון לבעיה שהעסיקה אותו? וזאת כשמונק הוא זה בעצם שהציג את ההבנה המופלאה הזאת אודות שתי מגמות נוגדות, דחף החיים ודחף המוות ולראשונה באופן כה מופלא וכה בהיר, בציור עז וקסום, ללא מילים ובאופן חזק החודר לחדרי הנפש הרבה מעבר למילים. והלא אין הבנה כזאת עניין של מה בכך, אין היא טריוויאלית כלל, ואיך פתאום מגיעים אליה? חישבו על כך, שכן על פניו, מה פתאום סתם להניח שבאדם, זה השואף בראש וראשונה לברוח מהמוות, יש גם יצר למוות? וכי אין המושג ''יצר'' והמושג ''דחף מוות עצמי'' מנוגדים זה לזה? וכי אין החיים עוינים את המוות? והיה זה האמן הגדול שהבין את הדבר הלא צפוי הזה והמחיש זאת בצורה כה מעולה.

גם אם פרויד לא ראה מעולם את התמונה המופלאה והמפורסמת הזאת, או שהיא לא הותירה בו כלל את רישומה - דבר שקשה קצת להניח (שכן פרויד אהב והתעניין מאד באמנות ואף כתב על אמנות, ומתמונה כה חזקה, מורכבת ומהדהדת בנשמה אודות המציאות האנושית קשה להתעלם), אזי כל מה שאמרתי אודות פרויד בהקשר התמונה הזאת אינו אלא משל, הדגמה לרלוונטיות של האמנות והנחייתה אותנו באופן ישיר ומיידי להבנת החיים ותהליכיהם.

''הזעקה''

ונעבור להמחשה נוספת של הסתכלות בתמונה, תוך התעוררות לדברים הרלוונטים למציאות בה אנו חיים - ציור ''הזעקה'' של מונק. האם עלינו לבהות בתמונה ובו בזמן להתאמץ להעלות במוחנו סמלים שונים המצויים בה? למה הדבר טוב ולמי זה נחוץ? הנה, לדוגמא, חיפוש כמעט בלשי בציור הזה מצד מומחים למיניהם אחר סמלים תוך הדבקת פרשנויות שונות ומשונות, שכולן למעשה לא מובילות לשום מקום בעל משמעות מבחינת הדברים המעסיקים אותנו. אמירות תלויות באויר.

אני מצטט מידיעה עיתונאית אודות גניבת התמונה הזו ממוזיאון מונק באוסלו, בה מובא מידע כללי באופן נאמן ותמציתי: ''ציור ''הצעקה'' של מונק פורש על-ידי מומחים בצורות שונות. יש שטוענים כי הציור עוסק בדמותה של אמו, אשר מתוארת בו במצב סופני של מוות. הצבע האדום בציור מסמל את הדם ומתקשר למחלת השחפת בה לקתה. הכנסייה שברקע - היא המקום בו נקברה אמו. אחרים מפרשים את הציור כקריאה של אדם בודד כשהיקום משתתף עמו בצעקתו ובגלי קולו''.

הזעקה
הזעקה'' של מונק


אלא ששוב, בואו ונשכח לרגע מהסמלים והפירושים המלומדים האלה ונסתכל בתמונה בנינוחות קשובה (בתחילה לפחות...) מה אנו רואים שם? התחושה הראשונית העשוייה להתקבל ברוב המקרים היא זאת שהאדם בעל המראה הרזה והמעונה בפוקוס התמונה - היקום חונק אותו, מתקפל סביבו וסוגר עליו. נראית כאן הרמוניה מושלמת בין האדם והעולם סביבו, אך זוהי הרמונייה רעה המדגישה מצוקה איומה.
אין עוד כל יציבות ומשען. ולכן הבן אדם זועק. הרי רואים בציור, צריך רק להסתכל. ואם כן, למה לחכות לשמוע פירושים מפולפלים כאלה ואחרים כשבמקרה זה צריך רק להסתכל ציור (עם מעט רגישות אנושית, כמובן)?

האדום הכהה, של השמים עם רצועות בכחול ים, מסמל ספק דם, ספק פורענות וספק חוסר תקווה (שהרי שמים הם דווקא תכולים ומסמלים תקווה וחירות). גם תכול השמים הופך לרמזים של ים עמוק. האדם ניצב על גשר מעל תהום, עם מעקה איתן, פניו ממש כבר אחוזי מוות כמראה גולגולת, וידיו מסוככות על אוזניו כמגוננות בפני אימה איומה. גם הלשון נראית כמלעלעת באימה והעיניים בולטות מארובותיהן באימת צלמוות. שני האנשים היחידים פרט לו, ניראים כדמויות משחירות וזרות שגבם מופנה אליו ומתרחקים ממנו.

צריך רק לפקוח עיניים ולהתבונן עם קצת לב ונשמה ושכל ישר.

אוסיף שנושא דמות האם במצב סופני של שחפת, עשוי להיות רק קונקרטיזציה ספציפית (גילום מוחשי), סביב ארוע ספציפי. אמנם כזה המעלה מייד את תחושות החמלה והאהבה והרוך הגבוהות ביותר המציפות נוכח דימוי אם הפוסעת לאובדנה, קטנה, שבירה וכחושה עתה ללא מתום, מוכת אימה וכה חסרת ישע ובודדת בתוך עולמה הקורס עד כלות. אך אם יש כאן גם אלמנטים ספציפיים הלקוחים מדמות האם ומצבה, הרי עלינו לזכור שלעיתים הסיטואציה הקונקרטית ביותר עשוייה לעבור טרנספורמציה (גלגול צורה) לדברים האוניברסליים ביותר.

כך, יצירה כבירה זאת פועלת להזעיק אותנו לגורלו של בן אנוש כל אימת שיסודות המציאות הסדורה מתמוטטים עליו, והוא ניצב מול האימה והכליון לבדו כשאין עוד בנמצא עבורו כל תימוכין אפקטיביים מצד בני אנוש אחרים או מצד דבר כלשהו בעולמנו. זאת החל ממצבו התעסוקתי בעבודה או מעמדו בחברה, כאשר הוא נדחה ומעורטל מאלה ונזרק לכלבים; המשך במשבר כלכלי חריף כדוגמת המשבר הגדול (ה-Recession ב-‏1929), כאשר רבים איבדו את כל ממונם ורכושם ומצאו עצמם לפתע זרוקים לגורלם, ללא אפשרות מסוככת עוד עבורם ועבור משפחתם וצאצאיהם (והיו אכן התאבדויות רבות, אף של שועי עולם לשעבר). או כאשר המציאות סוגרת במפגיע כמעט ללא תקווה עוד לעתיד כלשהו, כאשר האדם לוקה במחלה ממארת. וכלה באדם שחור בסודן שפורעים מוסלמים סוגרים עליו ועל בני משפחתו וכפרו, להשמידם עד כלות, במסגרת רצח העם המתנהל שם; או בזמן שואת יהודי אירופה, כאשר בן האנוש נירדף עד צוואר והושלך לכיליונו המיוסר במחנה השמדה.

רק ''אמנים'' (אומנים) חקיינים נעדרי יכולת אמיתית ובונה, שאין להם דבר לומר, עשויים להתחיל את העבודה ישר מהעצמת משמעויות (שגורות או כאלו שנוצרו סביב האמביציה הבוערת להציג דבר מה ''חדש'' בכל מחיר). זאת לעיתים באופן חקייני ודביק המתיז לך את ה''סימבול'', הדימוי או המטאפורה ישר בפניך באופן הצעקני ורדוד המשמעות ביותר. נו, ואם לא הבנת, מצמידים לך גם טקסט הבנוי לתת את התחושה שאתה נע בין משמעויות ותכנים עילאיים, וזאת תכופות במקום שיש רק שתיקת קבר.

לעיתים, מעשה חסד שמיימי כמעט, ציור כזה, פרט לזעזוע הכללי אודות שבריריותו של עולמנו שהוא מעורר בנו, עשוי גם להיות קולע ומתאים להפליא לדברים שאדם חש במהלך אותה תקופה או אותן שעות או רגעים, ואפשר שטמונה בכך לפרקים משום נחמה מוזרה, כשם שבכי מר עשוי גם לנחם, בדומה לנחמה שיש, בפרט ברגעים מסויימים, במוזיקת בלוז, למשל – זו שהקלה מעט על יגונם השפוף של השחורים בארה''ב בתקופת העבדות שם.

''מחול החיים'' מנקודת תצפית נוספת – השלמת התמונה

חלק זה, האחרון, הינו בבחינת חלקו השני והמשלים של המאמר ''האמנות כרלוונטית לקיום –אדוורד מונק''. ענינו הפעם הינו כללי עוד יותר - חשיבותה של ההתמקדות בו-זמנית במערך מורכב, התמקדות מ-‏2 נקודות תצפית ניבדלות, לצורך הבנת עומק של הבעייה או הנושא שלפנינו. זאת לעומת ''הבנה'' שיטחית, בנלית וחדורת קלישאות, שאינה חודרת למהות הבעייה. גם הפעם משמש ניתוח תצפית בתמונה של האמן הגדול מונק (שציורו המפורסם ''הזעקה'' ניגנב ממוזיאון באוסלו לפני זמן מה, והביא לקריאות שבר של האוצרים לגנבים לשמור כבבת עין את התמונה שאין ערוך לערכה) משמש להמחשת הנושא החשוב הזה, כמו גם להמחשת תכנים עמוקים בחיינו שהתמונה חושפת.

יש לשים לב כי התמקדנו כאן באופן מפורט ב-‏2 העלמות הקרובות לפוקוס (מוקד) הציור, שתי אלו שמחוץ למעגל המחוללים. ואילו במחוללים ראינו בניתוח זה מעין רקע, הניתפס כביכול ברמת רזולוציה (הפרדה) נמוכה, כשהעלמות, שניתפסו ברמת רזולוציה גבוהה תוך פרוט רב, הוו את הדמות לעומת אותו רקע. כך איפוא, ראינו את הדמויות המחוללות כמקשה אחת, כמעין כוליות, דבר שהביא לשימוש במושגים סכימטיים וסטראוטיפיים לגביהן, תוך תאור הזיקה בינן (המחוללים) לדמויות הפוקוס - הלוא הן העלמות הנפרדות.

המשגה זו כללה איפוא מילים מסוג, ''מחול החיים'' או ''האקסטזה הקולקטיביסטית של הריקוד'' מילים שיותר משהן פותחות לנו צוהר להבנת תהליכים ודינמיקות הכרוכים בדמויות הרוקדות, הן אוטמות אותו. כך איפוא, תכופות כשאנו מתייחסים לגורמים הניתפסים כרקע לגורמי הפוקוס, אנו עשויים להשתמש במלל ריק וכוללני הנותן אשלייה של הבנה, כשבפועל מדובר דווקא בהיפוכה של ההבנה – תפיסה מרוששת מאיפיונים יחודיים הניבדלים זה מזה.

רבים מאיתנו אגב, תופסים בבחינת ''רקע'' חלקים נירחבים מהמציאות סביבם. ואזי הם משתמשים במילים אטומות, סטראוטיפיות ומרוששות ממשמעות מבחינתם, מילים הנהפכות לקלישאה, תכופות בכעין ריטואל (אקט טיכסי) ריק מתוכן שכמעט אינו מוסיף כל מידע חדש. כגון:
''מלחמת הקיום''; ''אני מתמודד עם זה...''; ''היא מרוכזת מדי בעצמה...''; ''השקיעה כה יפה...''; הפוסל, במומו פוסל...''; ''למען המדינה...''; ''האמת תמיד באמצע...''; ''החברה...''; ''בתקופה המודרנית...'' ותכופות גם, ''פקודה בלתי חוקית בעליל...'' או המילים ''צודק'' ''מוסרי'' או ''הכיבוש''.

החזרת המשמעות לדברים שהתרוששו ממשמעות והפכו לקלישאות, כרוכה איפוא בשינוי נקודת תצפית, והפיכת דברים נוספים לפוקליים (מוקדיים). כך איפוא, בחננו את הדברים מנקודת תצפית פוקלית אחת, זאת של העלמות ביחס למחוללים. נבחן איפוא את סצינת התמונה מנקודת תצפית פוקלית אחרת, זו של המחוללים בזיקה לעלמות. כל שינוי בנקודת תצפית, פורס רובד נוסף, אך כזה שהינו עם זאת משולב ובנוי לתוך הרובד הקודם. כך, המלה ''רובד'' עשוייה להטעות איפוא, שכן אין מדובר בתהליכים במקביל ובמנותק זה מזה, בדומה לריבוד גיאולוגי, אלא באינטגרציה (תיכלול) כשרובד אחד משולב לתוך משנהו. זאת בדומה לגוף תלת-מימדי במרחב, שכל נקודת תצפית חדשה ביחס אליו חושפת היבטים נוספים - אך היבטים נוספים אלה משולבים וחופפים חלקית לתוך ההיבטים שניפרשו בנקודת התצפית הפוקלית הקודמת לו. ראה בנושא זה ניתוח היכולת לחלוקת קשב גבוהה בספרי ''חלוקת קשב''1, זו המאפשרת בחינת מושא מ-‏2 נקודות תצפית פוקליות לפחות; כשמקרה פרטי חשוב כאן הוא תפיסה בו-זמנית של אובייקט מורכב, הן מנקודת התצפית הפוקלית של אספקט המכלול והכוליות, והן מנקודת התצפית הפוקלית של הפרטים במכלול.
זאת כשתפעול חלוקת קשב נמוכה כרוך בקריסה קישבית לתפיסה חד-מוקדית של מושא ההסתכלות הכולל, כזו שהינה סכמטית, סטראוטיפית ודלת איפיונים וכווני חשיבה נפרדים ויחודיים הניבדלים זה מזה.

כך, לאחר שפורסם מאמרי המנתח את התמונה ''מחול החיים'' של אדוורד מונק (שצויירה ב-‏1899), הופיעה תגובה מאלפת של קוראת, שנקודת התצפית הפוקלית שלה היתה התמקדות-לפרטים דווקא במחוללים שבציור (ולא בשתי העלמות, הבודדות, זו בלבן וזו בשחור), ובכך היא חשפה רובד נוסף, המשולב ברובד הקודם. זהו צעד חשוב, לקראת תפיסה כוללת ומקיפה יותר של התמונה במלוא רבדיה. זאת הגם שהתצפית הקודמת, זו שאיפיינתי בניתוחי, עדיין יכולה להיבדל כמודול ניפרד. הדבר מאפשר גם לחזור שוב לעלמות הבודדות ולהבחין בהם בפרטים נוספים, הפעם מתוך הזיקה בין המחוללים לעלמות, בניגוד לתצפית הקודמת במאמרי, שהיבליטה את הזיקה ההפוכה בין העלמות הבודדות למחוללים - שניתפסו כרקע.

מחול החייםכותבת הקוראת שלומית, המתמקדת דווקא ברוקדים ולא בשתי העלמות הבודדות:
אהבתי את הניתוח שלך מיכאל. אוסיף ואומר כי בתמונה ''מחול החיים'', יש לדעתי המון בדידות, ניכור וייאוש. הזוג במרכז התמונה (האישה באדום) שרוקד אינו נראה כלל מאושר. היא נראית אומללה או מישהי ממעמד נחות שעומדת להיות מנוצלת, והצבע האדום מציג תאווה ופיתוי, למרות שהיא נראית כאחת שנאלצת ללבוש זאת, כדי שתוכל לשרוד, והוא נראה קר, מחושב, ממעמד גבוה, מתנשא ונצלן. גם הזוג האחר מצד ימין, שם לא רואים את פניה של האישה, כאילו הגבר בולע את כל כולה, והיא נאלצת לספוג זאת. היא לובשת שמלה לבנה, המסמלת תום ובתוליות, והגבר מוצג כאיש מלא זימה, לפחות עפ''י החיוך המרוצה שעל פניו. שאר הזוגות שרוקדים, נראים מרחוק, ויש רמז לריקוד תזזיתי, מאין חיפזון, מעין ''אכול ושתה כי מחר נמות'', משהו לא נעים. בקיצור - ציור מדהים. ושוב - תודה למיכאל על המאמר שפתח גם לי את המחשבה.
ובכן, שלומית הכניסה כאן נקודת תצפית חדשה, וכזאת המלאה תובנה הקולעת למהות הדברים, הן בבחינת פרטים והן בבחינת הכוליות (הראייה הכוללת והמקיפה: ''בדידות, נכור ויאוש'' כדבריה).

בשיח היוצר האמיתי בין תודעות ערות וחושבות, הדבר מאפשר להמשיך ולפתח את הדברים, תוך העפלה לפסגות חדשות. זאת בניגוד למצב כוחני ולא סימטרי, בו האחד מציג תובנות חדשות בהינף מלא השראה, והשני מקפד אותן, בהציבו מצידו ניתוח מתפלפל, עתיר מלל וכבד הפועל להמם את תודעתו של הזולת. וגודם בכך באיבו נטוע מינץ שהחל בפריחה העשוייה להפרות כל תודעה ערה שסביבה. זוהי תופעה שכיחה, כאשר בשרות הכוח וההערכה העצמית עוקרים הינף תובנה תודעתית חדשה ופורייה ומקפדים את חיותו היוצרת של הזולת.

כה הרבה מרצים ובעלי יומרות אינטלקטואליות הינם אכן עוקרי נטוע תודעתיים.

אני כותב איפוא, בהינף יוצר משלי (הייתי רוצה לקוות) ואפילו בהתרגשות-מה שיש בה אולי שמץ מתחושתו של המגלה ארץ או יבשת חדשה... בהמשך טיבעי לאותה נקודת תצפית חדשה, פורייה, מלאת חיות ותובנה שהיציבה שלומית. האם כתיבתי כאן היא איפוא ההמחשה החייה לחשיבותה המפרה של הצבת נקודת תצפית פוקלית חדשה ותקפה? והמחשה גם לחשיבות שיח תובנתי, רגיש ולא מקפד, ואוויר הפסגות היצירתי והבונה הכרוכים בהצבת נקודות תצפית חדשות בין אדם לזולתו?

שלומית, ניתן לראות בהתבוננות בזוגות הרוקדים שאת צודקת, והבחנת בדבר חשוב. כאשר, מבעד לאקסטזה הקולקטיביסטית של הריקוד, מבעד לתמונה הכללית, נבחן בנפרד כל זוג - שהינו בעל מאפיינים יחודיים בתוככי הכוליות הזאת - אכן נראה כאן, באופן פרטני, ניכור, בדידות וייאוש כדברייך.

נראה כאן עוד דבר נוסף המורכב מאלה - מבעד למה שנראה מרחוק ובאופן כוללני, אולי כאושר של אותו מחול חיים, יש גם אלמנטים בעייתיים, אולי של רמז לרשע או חוסר טוב אמיתי, או מעין הכרח כפייתי (כפי שאמרת - ''ריקוד תזזיתי''). האנשים פועלים כמעין מאריונטות, בעצם.
 
הבחנת גם במידת האכזריות הנאכפת או הכורח השרדני של שתי נשים העומדות מול דיכוי - זו באדום הנאלצת להעתיר את רכותה (ורכותה מובלטת) על אדם קר, כנראה בן מעמד גבוה, כדבריך. וזו מימין לה, בלבן ''הנבלעת'' (כפי שניסחת זאת בבהירות מתבוננת ומדוייקת) בתאוות גבר בעל שפתיים עבות ותאוותניות המובלטות כמאפיין מרכזי של פניו. תנועת ראשה המוטה הצידה, כאילו בהתרפקות, נושאת גם רמז של רתיעה מהמצב ומהאיש.
 
ושוב, נחזור לאותן שתי נשים בודדות, העלמה בלבן וזו בשחור. הלבנה מעתירה כביכול - משרה כוח ואנרגייה חיובית של פריחה ותקווה על הסיטואצייה הזאת, במעין נאיביות השרוייה ביופי והטוהר הפנימיים שלה שיש בה אלמנטים של קדושה, אולי. אף שידיה מושטות, הרי שאין היא מתמקדת במבטה ברוקדים אלא כאילו ניפנית הצידה, שרוייה בטוהר הפנימי שלה. ואילו העלמה בשחור?
 
האם היא מסתכלת ברוקדים?
 
לא.
 
מבטה מופנה דווקא כלפי העלמה בלבן. משהו מהזעם או הטינה המאופקת אך ההרסנית שלה מופנה דווקא לעלמה בלבן - זו המעתירה חיוב ותקווה על היקום האנושי המנוכר וחדור הרשע או הסאוב, שדוחה אותה.

הזעם, ואולי הבוז, מופנה דווקא לעלמה החיובית והדחוייה בלבן הנמצאת במצב דחוי דומה לשלה.

ואינו מופנה לאלו שזנחוה.

כאילו אומרת היא בזעם ואולי בבוז: מה את מעתירה כוח וחיוב על אלה שדחוך, על העולם הכאוב והרע הזה? הזעם, מופנה לזאת שמחזקת למעשה בחיוביות ורוח חיים חיננית ומלבלבת את המציאות הרעה, או למעשה, הנכפית הזאת. ''אלה אינם אלא מאריונטות חסרות עצמיות המחוללות את פרחי הרע, ואף זאת בחוסר דעת, ומה תקווה יש בהם, וכי אינך רואה''?
 
מה האיוולת הזאת? כאילו דוברים הזעם והבוז.
 
ויש בדמותה גם הטינה הנקמנית השואפת לאיין (כפי שכתבתי במאמרי). האם זו היא עמדה אפוקליפטית בעצם? כשצייר מונק תמונה זאת ב-‏1899, כבר היתה מוכרת יצירתו הכבירה בת ארבעה החלקים של ריכרד ווגנר, ''טבעת הניבלונגן'' (1876) שמהווה למעשה מבחינת מורכבות ויופי תצורותיה המוסיקליות את המהפכה החשובה ביותר במוסיקה המערבית במאתיים השנה האחרונות. זו שעולות עליה רק ''המצאת'' המוזיקה הרב קולית במערב אירופה במאה ה- 13 והמוסיקה (העולה במבניה המורכבים על כל מה שאנו מבינים במושג ''גבולות השכל האנושי'') של יוהאן סבסטיאן באך (1685-1750) המהווה את פיסגתה.



במאמר מוסגר אוסיף שאזרחי ישראל הם עדיין קורבנותיו של היטלר גם במובן זה שהם מנועים מלשמוע את המוזיקה הכבירה הזאת, רק משום שהצורר היטלר ימ''ש אהב אף הוא את המוזיקה הזאת, של ריכרד וואגנר, בדומה, להבדיל באלפי הבדלות, לכל גדולי הרוח במאה ה-‏19 וה-‏20, כולל חוזה המדינה תאודור הרצל וכולל האסטרופיזיקאי האנגלי הדגול והמשותק בכל גופו סטיפן הוקינג - שרק ווגנר לדבריו מפיח בו רצון חיים במצבו הנואש. ומשום שכמה מהפקידים והקומיסרים הממונים על התרבות בישראל אינם מבינים דבר וחצי דבר במוסיקה וגם בורים בהיסטוריה; אבל מבינים גם מבינים הרבה באמירות שגב חגיגיות בטון מזועזע היפה מאין כמוהו להקפיץ לדום שתיקה. וכך, המוסיקה המורכבת להפליא והמדהימה של ווגנר קרסה לה בדימוי העממי הישראלי לכמה אסוסיאציות חופשיות ופרועות למדי בדבר מוסיקה בנוסח שירי לכת צבאיים, תרועת חצוצרות ותופים ומצעדי קלגסים... (מה שמהווה כמובן את היפוכה המוחלט של המוסיקה הרומנטית, הבשלה והנפלאה הזאת, באחד מאותם פרדוקסים מוזרים של פסיכולוגיית המון שהינם מעבר להבנתנו...ולפעמים אמנם משמיעים לאיש-ההמון המשכיל קטע (או שניים) מתוך הפתיחות (אוברטורות) ביצירות המוקדמות, העשוי אולי להזכיר באופן כלשהו משהו מעין זה, על דרך האסוסיאציה הרחוקה, ותוך השטחת תלת-מימד בעל זרמים תת קרקעיים ומספר רבדים, השטחה לדו-מימד של מוזיקת סופרמרקט נוסח קליידרמן)



ונמשיך.
אם אכן התאור כאן נכון, הרי יתכן שיש כאן משקעים של החלק האחרון ב''טבעת'' - Gotterdammerung - דמדומי האלים, או למעשה, ''שקיעת העולם''. בפרק זה מופיעה ברונהילדה, עלמה (ואלה לשעבר) שנבגדה על ידי האהבה. זאת בעולם בו דומיננטיים רצונות-כוח ותאוות-כוח פטריארכליים, ושוררת הבוגדנות. ברונהילדה, ההופכת שוב למעין אלת נקמות, מביאה על העולם הרע הזה את אובדנו, לקראת סדר חדש ורחום יותר. הדבר בולט בקטע האחרון, בעל מוזיקה מדהימה ומהממת באקורדים מוזרים, חזקים, מהממים, ומלאי פלא שכמוהם לא נישמעו מעולם עד אז. זאת כאשר מול הלהבות הבולעות את הנבלים ואת העולם הישן, ולנוכח כביכול, האנושות כולה, יש רמזים לאותה הגחת עולם חדש המשוחרר מהכוחניות והשטניות. ולבסוף המוזיקה הזאת הופכת לרוך רחום ונפלא הנושא לאופקים חדשים ומזוככים. האם העלמה בשחור היא איפוא גלגול של ברונהילדה?
 
 
ומשסיימנו, חיוני, מבחינת הבקרה על תהליך הניתוח הבונה, להציג לעצמנו את השאלה, האם ניתוחי קולע לנקודת התצפית החדשה (של שלומית), ומשתלב, תוך הוספה של קווים חדשים ויחודיים משלו, באותו הינף רב השראה של תובנה מעולה שהיציגה? דהיינו, האם לא ניסחפתי לניתוח מתפתל ושרירותי מהסוג המקפד את תבונתו היוצרת ותרומתו החשובה של הזולת?
או באופן כללי יותר, האם לא החטאתי את המציאות?
שכן לגישתי, הבנה קולעת של המציאות תתכן רק משילוב כמה עמדות תצפית ואינטגרציה בונה של כמה מוקדי קשב. זאת בתנאי שכל מוקד כזה הינו לכשעצמו קולע, בבחינת ''לוכד ברישתו'' מאפיינים חשובים, הגם שבהכרח חלקיים, של המצב..
ומה אם כן אמרה שלומית, דהיינו האם תהליך הבקרה מסמן לי כאן ''רות, עבור'', אור ירוק? האם יש כאן מוצר אינטלקטואלי בר קיימא וערך, שניתן להאיר בעזרתו בעיות וענינים נוספים ורבים – פרי מאמץ משותף?



כותבת שלומית איפוא:
מיכאל היקר,

מדהים מה שכתבת לי בתגובה. אני מסכימה עם כל מילה. מרתק! תודה! אני חושבת
שאני מתחילה לשנות את דעתי, ואחכה בשקיקה לקריאת מאמריך (לפחות בנושאי
אומנות וספרות) - נושאים שאותי אישית מעניינים במיוחד.


ובכן, ניסיון בתבונה אנושית ערה ורגישה ודייקנית-לפרטים תוך דיאלוג בונה – ניסיון שכנראה צלח. אך לא לשכוח, כל זאת תודות לסביבת ציורו המדהים, ''מחול החיים'', (וכמובן גם ''הזעקה''), של אדוורד מונק, שהוא הגיבור האמיתי של כל מה שארע כאן.
כן, אמנות אמיתית רלוונטית לחיים ולקיום ונושאת אותם מעלה מעלה.

קישורים: אדוורד מונק ויצירתו
''מחול החיים'', ניתוח ורכישת רפרודוקציה
ניתוח ''מחול החיים'', סנדרה ל. ברטמן, אוניברסיטת ניו-יורק
עבודותיו של מונק על פי נושאים
תאור ''מחול החיים''




  1. הספר ''חלוקת קשב'', העוסק בין השאר בהרחבה במאפייני כוח אדם, מנהלים, חוקרים ובעלי מקצועות חופשיים, בעלי יכולת גבוהה להשיג תובנות אפקטיביות ולהתמודד ביעילות עם סביבה מורכבת (העשוייה גם להשתנות במהירות), ולקבל החלטות אופטימאליות במצבים מאתגרים וקשים.
    (אקדמון – האוניברסיטה העברית)
    (סטימצקי)




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


כהרגלכה, אתה מעמיס מלים לעיפה
חזי (שבת, 11/09/2004 שעה 16:21) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כהרגלכה, אתה מעמיס מלים לעיפה.
אני מודה כי לא קראתי את כל מה שכתבתה, אין לי סבלנות לזה...

הזכרתה לי בחינות פסיכוטכניות, שבהם מראים לנבחן כתמי דיו, אשר נוצרו בצורה אקראית, והנבחן מתבקש לכתוב חיבור:

עבר, הווה ועתיד של ''התמונות'' הללו.
זה מקיש בכוון המחשבה, על הנאמר לגבי הציורים הללו.

התמונות, שהבאתה בכתבה, אינן מראות כשרון יוצא דופן של הצייר.
טכניקת הציורים הינה בינונית ומטה.

אלא מה, מבקרי אומנות, מסיבות הסטוריות ולא היסטוריות,
אינם יכולים להודות כי ''המלך ערום''.

הרבה ''מהפרשנות'' לגבי כוונת הצייר מקורו ''בדמיון'' של מבקרים קודמים (שאולי הם שוחדו בכסף ?).

מה שחורה לי בנושא בקורת על ציור, שיצירות אומנות נהדרות
נזרקות לאשפה, רק מכיון שלא נמצא ''מבקר אומנות'' אשר יתמוך בהן...

נו, אני מצפה לשטף תגובות זועמות, כרגיל...
_new_ הוספת תגובה



עולם כמנהגו נוהג, וגם חזי
יובל רבינוביץ (שבת, 11/09/2004 שעה 17:10)
בתשובה לחזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כהרגלך, אתה מגיב לדברים שלא טרחת לקרוא, אבל חושב שאתה בקי בהם.

אין הכרח להסכים עם הכותב, אבל רצוי לקרוא לפני שאתה מחליט אם אתה מסכים או לא.
_new_ הוספת תגובה



עולם כמנהגו נוהג, וגם חזי
חזי (שבת, 11/09/2004 שעה 18:40)
בתשובה ליובל רבינוביץ
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

יובל

א- הייתי יכול להבין את תגובתכה אילו הייתה טוען כי אם הייתי קורא כל מילה, הייתה מגיע למסקנה אחרת. לא טענתה זאת.

ב-אני לא טענתי שאני בקיא בדברים ששרון כתב.
אני שוב טוען כי הרמה המקצועית של הצייר הינה בינונית ומטה (שוב להזכיר את סיפור ''המלך הערום'').

ג- זה שרצוי לקרוא, אני מסכים עמכה, ואפילו הייתי מוסיף על זה כי רצוי לקרוא עשר פעמים ולא פעם אחת.
האם אתה קורא עשר פעמים ?

ד- אתה חוזר לנוהג המקובל כאן, לתקוף אותי ולא את מה שאני טוען...
_new_ הוספת תגובה



עולם כמנהגו נוהג, וגם חזי
יובל רבינוביץ (שבת, 11/09/2004 שעה 19:12)
בתשובה לחזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

כעורך, כנראה שקראתי את המאמר לא פחות מ-‏10 פעמים, אבל לא ספרתי.

בכל אופן - מה מספר הפעמים שיש לקרוא תלוי במידת הקליטה שלך. בכל אופן, המספר לא צריך להיות קטן מ-‏1...
_new_ הוספת תגובה



עולם כמנהגו נוהג, וגם חזי
חזי (שבת, 11/09/2004 שעה 22:38)
בתשובה ליובל רבינוביץ
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

יובל

אתה עדיין לא מגיב לענין על מה שהגבתי,
אלא תוקף אותי.

בבקשה תצביע על מסקנה אחרת אשר הייתי מגיע אליה,
אם הייתי קורא את המאמר בעיון.

אני חוזר וטוען בפעם השלישית כי רמת הצייר הינה בינונית ומטה.
_new_ הוספת תגובה



עולם כמנהגו נוהג, וגם חזי
יובל רבינוביץ (שבת, 11/09/2004 שעה 23:09)
בתשובה לחזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אפתח בכך שאתה יידית בליסטראות בכותב היות שהמאמר ארוך ושאין לך כוח או חשק לקרוא אותו.

יש הרבה כותבים שאני נמנע מלקרוא את מה שיש להם לומר, ואינני תוקף אותם. במקרה הזה אף טרחת לציין שלא קראת את מה שהוא כתב. יבושם לך. כשאני תוקף מישהו, זה רק לאחר עיון מעמיק בכתיבתו.

השבתי לך בערך באותה מטבע, אבל אתה מתעקש שלא להבין זאת.

אינני יכול, כמובן, לדעת אילו מסקנות היית מוציא מהמאמר לו היית טורח לקרוא אותו. למען האמת - זה גם לא מעניין אותי במיוחד.

לגופו של נשוא המאמר, את תמונת ''הזעקה'' של אדווארד מונק ראיתי לראשונה בספר בהיותי בן 16. לאחר מכן גם נודע לי שהצייר עצמו חווה ילדות קשה ואלימה והיה בעצמו קוקו לא קטן.

בכל אופן, היא נחרתה בזכרוני כתמונה שטופת דם במיוחד, ונקל להבין מדוע. השמיים בתמונה הם גם נהרות של דם. תמונת הדמות המעונה היוותה גם השראה לסדרת סרטי זוועה נחותי דרגה (ואפילו לפארודיה עליהם), וניתן אפילו לרכוש מסיכות של הזוועתון הזה.

לטוב ולרע, ''הזעקה'' של אדווארד מונק השפיעה באופן עמוק על התרבות הפופולרית. כותב המאמר חיפש גם השפעות אחרות של הצייר, למשל על הפסיכואנליזה.

אבל מותר לך לחשוב שרמת הצייר היא בינונית ומטה. גם אני חושב רעות על כל מני אנשים.

שנה טובה.
_new_ הוספת תגובה



עולם כמנהגו נוהג, וגם חזי
חזי (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 9:04)
בתשובה ליובל רבינוביץ
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

יובל

אתה מחזק בדבריכה מה שאני טוען.

מה שעושה את התמונה ''מעניינת'' ומפורסמת, נובע מהביקורת
החיובית של ''מבקרי אומנות'' על התמונה.
לצערי, הקשר בין איכות התמונה (והצייר) וטיב הביקורת הינו מקרי
ותלוי הרבה ''בטיב'' המבקר ובקשריו עם אמצעי התקשורת.

אילו היו משתמשים בכתמי צבע (בדוגמא שהזכרתי) היו המבקרים מחפשים איפה יש צבע אדום, וטוענים שזה דם.

אני חוזר ואומר, כי מה שמרגיז אותי היא התופעה שיצירות אומנות נפלאות נזרקות לאשפה בגלל שלא נמצא להן ''מבקר'' שיתמוך בהן.
_new_ הוספת תגובה



אבל כך זה גם בתחום הספרות, למשל
מיכאל שרון (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 10:06)
בתשובה לחזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ספרים מעולים רבים זכו להתעלמות הביקורת ואף התעלמות הוצאות ספרים יוקרתיות, והוכרו כמעולים רק לאחר מותו של הסופר או בזקנתו המרודה. אז תאמר שמשום שכיום הם נחשבים למעולים מצד המבקרים, הרי שהדבר מעיד (ברוח דבריך) שהם בינוניים ומטה ורק האינטרסים של המבקרים או הוצאות הספרים מקנים להם תהודה?

ומה במקרה של ואן גוך שזכה להתעלמות מוחלטת והתקיים בדוחק רק משום שאחיו תמך בו? או הצייר הישראלי סטימצקי שצייר דברים נפלאים, אך לא מכר? אפילו הצייר הנפלא משה קסטל חי שנים רבות בעוני ומסר תמונות נהדרות לכל דיכפין בשווה פרוטה, עד שאשתו בלה חלצה אותו מגורל אביונים. והיצילה אותו למעשה בכישורי יחסי הציבור שלה וחוכמתה המעשית.

אז משום שהמבקרים לבסוף היכירו בחשיבות הציורים, נובע מכאן שהם חסרי ערך והכל עניין של יחסי ציבור וקליקות אמנותיות, המנותקים מכל זיקה למשהו בדומה לערכים אובייקטיביים וכלליים הפונים לתפיסות האוניברסליות של כל אדם?

ואף אם קיימת התופעה הסוציולוגית-רלטיביסטית הזאת במינונים מסויימים, האם נובע מכאן שאין כל משקל לרכיבים ''אובייקטיביים''? ומכאן שתטען שהמבקרים הם במדה רבה פראיירים, כאלה המריצים באופן עיקבי ציירים בינוניי כשרון, כאלה שפונים או לטמטום הקהל (כלומר להשאתו בדברי שיבוח, שאינם מגובים על ידי מוצר בעל ערך), או לפופוליזם דמוי קיטש. אבל למה, למה שהמבקרים לא יריצו, דווקא ציירים שכשרונם ניכר לכל ופונה לערכים ותפיסות אוניברסליים שכל אדם יכול לחוש אותם?

והרי על כך בדיוק מדבר המאמר כאן.

ושים לב שאתה בדיוק האיש שזקוק למבקרים שיגידו לך מה שווה ומה נטול ערך, והערכתך דבר כלשהו היא על פי הקריטריון הכוחני של ''כמה דיויזיות תומכות בו''.

שהרי פסלת בביטול את מאמרי בלי שעיינת בו, מתוך התחושה הכוחנית של איש ההמון ש''אם אין תומכים - אין שם כל ערך''. אתה הרי האיש הראשון ששופט ערך לא על פי מאמץ אוטונומי לבדוק, אלא על פי קריטריון הדיויזיות התומכות במוצר.

אז מה לך כי תלין? לצביעות יש ריח חמצמץ ומבחיל במיוחד, אתה יודע.
_new_ הוספת תגובה



הפעם דווקא נהנתי לקרוא כל מילה
מושה (שבת, 11/09/2004 שעה 18:27)
בתשובה לחזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

של שרון. אבל אני לא מבטיח שכך אנהג גם להבא
_new_ הוספת תגובה



תודה.
מיכאל שרון (שבת, 11/09/2004 שעה 18:35)
בתשובה למושה
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



כהרגלכה, אתה מבלבל את המוח
רמי נוידרפר (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 1:07)
בתשובה לחזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

באמירות לא אינטיליגנטיות, המראות על בורות וצרות מוחין.
זה ממש מביש להגיב על מאמר שאפילו לא ''קראתה''
_new_ הוספת תגובה



כהרגלכה, אתה מבלבל את המוח
חזי (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 17:15)
בתשובה לרמי נוידרפר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

רמי, אולי לשם שינוי תשנה את ''השבלונה'' שלכה?

זה שאתה מסכים עם שרון, מראה רק על חוסר דעה עצמאית שלכה,
וחוסר יכולת להתנגד לקביעתו של אדם ''מומחה''.

לא אמרתי שלא קראתי, אמרתי שלא קראתי בעיון.

אני רק מתפלא על חוסר הבושה שלכה, לייחס לעצמכה יכולת להגיב על נושאים שאינכה מבין בהם, וזה חוזר כבר בהרבה נושאים.

מה שמרגיז, שאתה זורק השמצות בלי להוכיח לקוראים הנכבדים כי אתה אכן מבין בנושא המדובר.

זה שאתה שייך למחנה השמאל המתפורר, אינו הצדקה לתקוף מי שאינו שייך למחנה הפוליטי שלכה.

בתקווה שתבין את הרמז...
_new_ הוספת תגובה



כהרגלכה, אתה מבלבל את המוח
רמי נוידרפר (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 18:16)
בתשובה לחזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

חזי חמוד שלי...
ראשית כל , תלמד לכתוב.
שנית , לא ''הסכמתי'' עם שרון שכן אין כאן עניין של הסכמה. למדתי והחכמתי מניתוח מרתק וצבעוני של יצירה מופלאה
שלישית, כמדומה לי שנושא המאמר לא שייך כלל לעניינים של שמאל וימין
רביעית, כמדומה לי שמר שרון משתייך לאותו מחנה פוליטי כמך...
חמישית , לא תקפתי אותך ( אותכה כדי שתבין( אלא על היומרה המזויפת שלך לתקוף את המאמר של שרון אפילו בלי לקרוא אותו.
שישית , לטעמי אתה אינך ראוי אפילו לצחצח את נעליו.
_new_ הוספת תגובה



כהרגלכה, אתה מבלבל את המוח
חזי (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 20:26)
בתשובה לרמי נוידרפר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

רמי, אתה עדיין לא מםגין כל ידע או הבנה בנושא הנדון.

1- אתה שוב מנסה להשמיץ. כבר למדתי לכתוב מזמן. אולי אתה לא..

2 -לא דיברתי על הסכמתכה עם שרון, אלא על אי הסכמתכה איתי.

3 - נכון שנושא המאמר אינו שייך לשמאל או ימין, אבל מוזר להווכח כל פעם מחדש כי אתה תמיד נמצא מהצד השני שלי...

4 - העובדה ששרון שייך למחנה הפוליטי שלי, רק מדגישה את העובדה שאני מתייחס לגופו של הנושא ולא לגופו של האדם.

5 - מדוע קביעתי כי רמת הצייר הינה בינונית ומטה הינה יומרה מזוייפת ? זה רק מוכיח כי יש לי שיקול דעת עצמאי, ואיני נגרר כמו עדר, כמוכה למשל.
לעניין הקריאה, אתה הוא שאינו קורא מה שאני כותב.

6 - אם כבר הגעתה לרמה של מצחצחי נעליים, אני משאיר אותכה ברמה הזאת...

אגב, אני לא מכיר את הרקע ''העשיר'' של שרון, כפי שהתבטאתה למטה, ואין לזה כל קשר לנושא...
_new_ הוספת תגובה



בררר...בררר.. ברבור של ברבר נמוך מוח
מיכאל שרון (יום שני, 13/09/2004 שעה 2:23)
בתשובה לחזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



בררר...בררר.. ברבור של ברבר נמוך מוח
חזי (יום שני, 13/09/2004 שעה 7:59)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שרון,

אתה אמור להיות בעל עבר ''עשיר'' לפי דברי רמי (מעריצכה).

הביטוי ''נמוך מוח'' אמור להעליב אותי אבל אני מפגין כאן
את ההפך מזה: דיעה עצמאית אשר מוכנה להתמודד עם ''מומחים''.

מה שהתכוונתי בתגובותי כאן, בנושא הציורים שהבאתה,
להצביע על עובדה מצערת, שציירים (כמו גם סופרים) תלויים
בחסדיהם של ''מבקרי אומנות'' אשר לא בהכרח מבינים בתחום אשר הם מבקרים.

אינני יודע אם עיסוקכה הוא ''מבקר אומנות'' או ''חובב''.

השיטה שלכה, לפזר כמות עצומה של מילים, בכל נושא שאתה כותב עליו,
מתאימה אולי לעיתון אשר משלם לפי מספר המילים, אבל לא לכאן.

אתה מרבה להשתמש במילים ''מפוצצות'' כדי לעשות רושם על הקוראים.
זה מצליח בחלק מהמקרים, אבל בזה אתה זורה חול בעיניים.

מעוררת רחמים העובדה שאתה נתלה בכל בדיל של ''תגובה חיובית'' למאמר.

שרון, אין לי עניין לתקוף אותך אישית, אבל אני לא אוהב להשאיר ''חייב''.
_new_ הוספת תגובה



יש כאלה שיש להם מה לאמר. מאחורי המילים עומדים - מושגים.
מיכאל שרון (יום שני, 13/09/2004 שעה 8:36)
בתשובה לחזי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

רק זה שרואה במילים סימן משחיר, ולא רואה את המושגים המשתקפים מבעד למילים, חש בעומס מידע חסר משמעות. יש ספרים עתירי מושגים חדשים של יוצרים שהיו ''כמעיין המתגבר'' - והספרים החשובים ביותר בהיסטורייה של התקדמות האנושות היו ספרים עבי כרס של יוצרים עתירי רעיונות.

לא הכל זה חוברות דקיקות של רוחניות-אינסטנט, עתירות בנליות.
_new_ הוספת תגובה



רמי נ., אתה לא רואה שאלה עלוקות שמציקות לאוכלוסייה הסבירה כאן?
מיכאל שרון (יום שני, 13/09/2004 שעה 2:45)
בתשובה לרמי נוידרפר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

צריך לשאת את הטפילים המזיקים הללו על גבנו? התפוקה המילולית של הפה שלהם המחובר למצח נמוך ורע אינה משנה. גם יצורים נמוכים אחרים משמיעים קולות. אז מה, צריך להתייחס לזה?
_new_ הוספת תגובה



קראתי אגב מתוך סקרנות קצת מהתפוקה המילולית של חזוזו
מיכאל שרון (יום שני, 13/09/2004 שעה 3:15)
בתשובה לרמי נוידרפר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אוסף מדכא של ברבורים מהסוג הירוד ביותר. כשהיצור הזה למשל ''אומר'' ש''הערבים מבינים רק כוח'', כוונתו שהוא, חזוזו, מבין רק כוח. הוא מפגין כאילו שנאה לערבים, בשביל שלא יחשבו אותו לערבי. אבל לא יחשבו, אל דאגה. אמנם הוא נראה ונשמע כערבי ממשפחה גרועה, אבל גם אין לו את מידת התרבות שיש לעיתים לערבים. אלה אומרים ''ימח שמם הערבים'' ומצד שני עושים איתם כל מיני עסקים קטנטנים. העיקר שלא תחשוב שהרפש הזה, המציק והמברבר הוא ערבי, זה לא...
_new_ הוספת תגובה



מאמר ממש מעניין
אלי עזר (שבת, 11/09/2004 שעה 21:49) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ואני מקורב לנושא הציור וקצת מבין בו
_new_ הוספת תגובה



על ציורים ו...חתולים וברווזים.
יהודה-אודי דוכן (שבת, 11/09/2004 שעה 22:29) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

במוזיאון אחד עמד עתונאי משועמם למדי ושמע תגובות של מבקרים שונים על הציורים שבתערוכה. הוא ביקש לבדוק את מידת 'הבנתם' בציור והחליט לעשות ניסוי קטן.הוא לקח בד,הניחו על הרצפה והביא מספר בעלי חיים.הוא לקח חתול ושקע את רגליו בתמיסת צבע ובעודו אוחז בחתול העביר את רגליו לאורך ולרוחב הבד.לאחר מכן לקח ברווז טבל את רגליו בצבע אחר ושחרר אותו להתהלך על ה'ציור',כך עשה עם הכלב והצפרדע ושאר בעלי חיים שהצליח לאסוף. למחרת תלה את הציור במוזיאון וצפה למבקרים שיביעו את דעתם. מתגובות המבקרים אפשר לכתוב ספר שלם.
_new_ הוספת תגובה



על ציורים ו...חתולים וברווזים.
יובל רבינוביץ (שבת, 11/09/2004 שעה 23:18)
בתשובה ליהודה-אודי דוכן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אגדה נחמדה.

למי שרוצה באמת ביקורת כהלכתה על השקר הגס הנקרא ''אמנות'' מודרנית (ובלשון המחבר ''אומנות הכיעור''), מומלץ מאד ספרו של אפרים קישון ''נקמתו המתוקה של פיקאסו'': http://www.bakbook.co.il/bookstore/bookstore.asp?cat...

אבל אדווארד מונק לא נופל בקטגוריה הזו.
_new_ הוספת תגובה



אלא שבמריחת צבע אקראית או בציור בינוני
מיכאל שרון (שבת, 11/09/2004 שעה 23:26)
בתשובה ליהודה-אודי דוכן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

1) הפרטים לא מתלכדים זה עם זה לדרגת לכידות גבוהה, המהווה מכלול אינטגרטיבי, כזה שאף פרט בו אינו מקרי

2) בפסאודו אמנות מסוגים אלה, אין כל דרך לבנות השערות או היפוטזות, לבדוק אותם, לדחות חלק מהם ולשמר בהם את החלק הקולע, וזאת לקראת בניית תזה או גיבוש מערכת מקיפים יותר. חשוב להדגיש שמדובר בעקבות אלה בגיבוש כזה שפרטים רבים מתכנסים converge אליו.

3) מ-‏2 אנו רואים שמדובר בתהליך רב שלבי ומדוייק, כשכל שלב נמצאות ההשערות בדיאלוג עם פרטים המפריכים או מאששים אותם.

4) בתהליך של שתוף פעולה דיאלוגי בין שני צופים כשכל אחד מאיר מוקד שונה, הרי שגם כאן מתגבשת אינטגרציה גבוהה יותר.

5) 2, 3, ו-‏4 מצביעים על אקטיבציה בקוגניציה של הצופה של תהליך יצירת השערות, דיאלוג, תצפיות חוזרות מזוית שונה ותנועה לקראת אינטגרציות גבוהות יותר. וכשכל אלה גם מלווים בהתפעמות רגשית ותנועת רגשות, בתהליך הרב שלבי הזה - כל אלה מצביעים על מצע מורכב, לא עודפי ולכיד - הרי הוא הציור העילאי - המוליך לקראת הבנות קוגניטיביות ורגשיות משוכללות יותר, כאלו שהינן בעלות ישומים כלליים, בבחינת general-purpose perceptual devices .

בניגוד לכך, בפסידו אמנות או בציור הבינוני ומטה:

1) אין מדובר בתהליך הבנייה תפיסתי רב שלבי של הצופה - בדיקת השערות, אישוש או דחייה ובניית אינטגרציות גבוהות יותר ויותר בתהליך מדוייק. ואין גם התכנסות של האובייקטים השונים והפרטים בציור לקראת מכלול יחיד, בעקבות תהליך הבנייה מדוייק.

קריטריון מבחין חזק הוא שבניגוד ליצירת אמנות אמיתית, אין אנו במקרה של פסידו-אמנות מקבלים כל תוספת אינפורמציה (שאפשר לעשות איתה משהו והמביאה לתובנות נוספות) בעקבות הגברת הרזולוציה התפיסתית, הגברת דייקנות התפיסה וההבחנה.

2) במידה שניתן שם פשר אחיד והאטומים והפרטים השונים המתגלגלים-מסתודדים בכמעין מצבור כאוטי בציור - מוקנה להם פשר יחיד, הרי שכאן, אחרי שלב אחד תהליך ההבנייה נעצר. אין תהליך הבנייה ודיאלוג רב שלביים ואין דיאלוג בונה ורב שלבי בין פוקוסים שונים ובין צופים.

3) אין תהליך רציף של הבנייה לקראת אינטגרציות יותר ויותר גבוהות.

4) היסטריה ופסאודו אמנות: במידה ונוכח בפסאודו אמנות רכיב רגשי כלשהו המלווה את תהליך ההכרה, הפרשנות והגיבוש, הרי שאין כאן רכיבי רגש טיבעיים וספונטניים.

נידרשים שילהוב עצמי וגם העצמה מאומצת השאתית (סוגסטיבית) וכן מידה של היסטריה (''הגברה'' של אפקט/רגש קלוש ביותר, על פי הגדרתי להיסטריה בספרי החדש על רגשות) על מנת להקנות לעצמנו גם חוויה אפקטיבית (רגשית) המלווה את התהליך הקוגניטיבי החד שלבי הזה, חסר האינטגרציה והלכידות, וחסר הרכיב הדיאלוגי התוך-צופי ובין-הצופים.
_new_ הוספת תגובה



אלא שבמריחת צבע
חזי (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 14:12)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מיכאל אתה כותב בין השאר:

''
ושים לב שאתה בדיוק האיש שזקוק למבקרים שיגידו לך מה שווה ומה נטול ערך, והערכתך דבר כלשהו היא על פי הקריטריון הכוחני של ''כמה דיויזיות תומכות בו''.

פה ממש הגזמתה.

הביקורת שלי על מבקרי הציורים מוכיחה בדיוק את ההפך ממה שאתה טוען.

המוני העם הם המפרנסים את מבקרי הציור, בגלל היותם חסרי יכולת להבחין בין טוב לרע.
כל התגובות למה שאני טוען מתבססות על קביעת מבקרי הציור על הצייר.
כאשר אני טוען מה שאני טוען, אני מוכיח כי אני יכול בעצמי לשפוט את איכות הצייר ואיני זקוק לאותם ''מבקרים'' אשר טועים לעיתים קרובות.

הדוגמאות של סופרים או אומנים אשר לא הכירו בערכם בזמן שהם יצרו את מה שהם יצרו, אינן רלוונטיות לדיון שלנו.
אנחנו דנים במצב שבו אומן זוכה לפרסום ולהוקרה אשר אינם מוצדקים, וזאת רק בגלל אותם ''מבקרי אומנות'' אשר תומכים בו.

שרון, נושא הציור אינו מהנושאים שמעסיקים אותי, על אף שיש לי עיין חדה, והבחנה בין טוב לרע בתחום זה...
_new_ הוספת תגובה



אלא שבמריחת צבע אקראית או בציור בינוני
יהודה-אודי דוכן (יום שלישי, 21/09/2004 שעה 20:17)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

למיכאל היקר, סליחה על האיחור בתגובה,נסיתי מספר ימים להבין מה כתבת ולא הצלחתי אשר על כן קבל את התנצלותי על אי תגובה לתגובתך ושתהיה לך ולכל עם ישראל שנה טובה ומוצלחת.
_new_ הוספת תגובה



אמנות ופסאודו אמנות
מיכאל שרון (שבת, 11/09/2004 שעה 23:54)
בתשובה ליהודה-אודי דוכן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



סיפורי מעשיות על ברווזים וצפרדעים
רמי נוידרפר (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 1:09)
בתשובה ליהודה-אודי דוכן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בפראפרזה על משפט ידוע - אין שום דבר תרבותי אשר אינו זר ליהודה אודי דוכן והוא מפמפם אותנו במעשיות של בית המדרש כדי לחפות על עלגותו ובורותו
_new_ הוספת תגובה



סיפורי מעשיות על ברווזים וצפרדעים
יהודה-אודי דוכן (יום שלישי, 21/09/2004 שעה 20:40)
בתשובה לרמי נוידרפר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

למר נוידרפר, האם אתה מזוכיסט? אחרת קשה לי להבין מדוע אתה טורח לקרוא את מה שאני כותב. שנה טובה.
_new_ הוספת תגובה



מאמר מרתק ביותר המחייב קריאה נוספת ומעמיקה
רמי נוידרפר (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 1:11) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

תמשיך לכתוב בנושאים הללו
_new_ הוספת תגובה



תודה רמי. תגובתך היא בבחינת שכר לעמלי
מיכאל שרון (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 7:50)
בתשובה לרמי נוידרפר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



עצה ידידותית - ככל שתעסוק יותר
רמי נוידרפר (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 11:43)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בנושאים הרבים בהם אתה מבין ומעמיק ופחות באדם מיכאל מם שרון ובעוולות שנעשו לו או לא נעשו לו בעבר הרחוק, יצאו נשכרים קוראיך וגם אתה.
_new_ הוספת תגובה



סתם אחד (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 20:44) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אני לא משמיץ את הכותב אבל אני מאמין באמת ובתמים שהכתבה שלו משולה לאוננות אינטלקטואלית.
_new_ הוספת תגובה



''הצעקה''
יועזר (יום ראשון, 12/09/2004 שעה 22:19) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בעודני נער ראיתי את הליטוגרפיה הנהדרת הזו ונמלאתי אימה. כל דרכי הציור הזה הובילו אל החלל הקטן הזה שמתוכו מהדהדת הצעקה הנוראה הזו. אני סבור שזה היה אחד הראשונים שמהם למדתי את כוחה של האמנות להשפיע.

מיכאל, מאמר נפלא. אל תלך בעצת רשעים ובדרך חטאים אל תעמוד ובמושב לצים אל תשב. כתוב על מה שבאמת מעשיר את חיינו ואת עולמנו.

ועכשיו אלך למחוא לך כפיים ולבקש הדרן.
_new_ הוספת תגובה



תודה יועזר. תגובותיך תמיד יפות.
מיכאל שרון (יום שני, 13/09/2004 שעה 2:26)
בתשובה ליועזר
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי